בית אפרים אבן העזר חלק ג קכ

שמא מת הוא ול"ח שמא עשה מעשה ההוא וחזר לשטותו. וזה מבואר מהא דאמרינן בנדה דף ט"ו באם יש לה וסת התלוי במעשה בא עליה ואינו חושש וא"צ שישאלנה כלל דאימור לא קפצה ולא ראתה והכי קי"ל בש"ע סימן קפ"ד ע"ש ופשיטא שאין לחלק בזה דשאני התם דאיכא חזקת טהרה ואין חזקה נגדה משא"כ כאן דאיכא חזקת א"א וכמו שחילקתי לעיל דאין לחלק בזה אם נימא שהענין תלוי במעשה בשביל שיש להאשה חזקת א"א אין לנו להחזיק שהוא עשה המעשה ונשאר האיש בחזקתו וממילא דמהני גיטא לאפוקי מחזקת א"א כמו שולח גט דינתנו לה בחזקת שהוא קיים אע"פ שהאשה יש לה חזקת א"א ומכ"ש לפי מ"ש הפ"י שם דע"י ששלח לה גט הורעה חזקת א"א ע"ש: ומצאתי בט"ז אה"ע סימן קי"ט שהביא תשו' הר' שמשון שהביא הב"י שכתב אבל אם באקראי בעלמא נשטית ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאת הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני כו' וכתב דמל' ווסת דנקט משמע דתרווייהו בעינן שיהיה השטות ג"פ ויהי' בזמני' שוים כו' אבל אם לא הוחזק תחלה הזמנים בשוה אלא היתה איזה זמן בשטות ונתרפאת ואח"כ נזדמן שנשטית ונתרפאת אפילו כמה פעמים כיון שאין הזמנים שוים לא הוחזקה והיא בת גירושין כו' ע"ש שמדקדק כן גם מל' פסקי מהרא"י ולפמ"ש יש ליתן טעם ותבלין לדבריו דכל שהוא לזמנים ידועים שפיר יש מקום לומר להחזיקה מחמת ג"פ שעינינו רואות שכך הוא מטבע החולי שאינו משנה תפקידו וכמו חולי הקדחת ר"ל שקובע לו וסת לסירוגין אבל בלא זמן קבוע אף שהוא כן הרבה פעמים אקראי בעלמא הוא ואין בו שייכות חזקה וכמש"ל ואע"ג דהט"ז אפשר שלא היה סומך ע"ז כ"א לענין חשש גרירה שהוא מילתא דרבנן כדמשמע מסוף דבריו שם מ"מ גם בזה להרמב"ם י"ל דאינו רק מדרבנן כששלח לה גט בעודו פקח ובשעת הנתינה הוא שוטה כמ"ש לקמן בזה ואף לשיטות שאר פוסקים מכל מקום עכ"פ יש לנו על מה לסמוך בצירוף כל הני צדדים שכתבנו לעיל ושריותא דהך איתתא: ועתה נבא לבאר צדדי ההיתר שיש בזה אף אם הדבר ידוע לנו שבשעת נתינת הגט לא היה שפוי לכאורה יש לצדד להתיר עפ"י מה דגרסינן בירושלמי והביאו הרשב"א ז"ל אתפלגין ר"י ור"ל ר"י עודהו קורדייקוס עליו כותבין ונותנין גט לאשתו ר"ל אמר לכשישתפה כו' נתן לה את גיטה ואמר לה לא יהיה גט אלא למחר תפלוגתא ר"י ור"ל ובש"ס דילן הגירסא להיפוך דר"י אמר לכשישתפה וקי"ל כר"י ולפ"ז גם בהך דינא שאמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס נמי לא חל הגט וצ"ל דאע"ג דבשעת כתיבה ונתינה הוי שפוי מ"מ אנן בתר שעת חלות הגט אזלינן ואז הוא קורדייקוס ואנו דנין כאלו מסר לה הגט באותה שעה ממש וצ"ע דלפ"ז אם נתן לה גט ואמר לשתצא חמה מנרתקה והי' ישן באותו שעה לא יהא גט עד שיחזור ויאמר לה ה"ז גיטך כמו אם נתן לה גט בשעה שהיא ישינה וה"נ כאן ואם הגט נקרע או שאבד קודם שניעור לא יהא גט כלל דאע"ג דישן לא מחוסר מעשה הוא מ"מ הרי באותה שעה שהוא חלות הגט לאו בר מיהב גיטא הוא וצ"ל דודאי אין אנו דנין כאלו נותן לה באותו שעה ממש אלא אנן הכי קאמרינן דעכ"פ בשעת חלות הגט צריך שיהא האיש בתורת גיטין וכיון דבאותו שעה הוא קורדייקוס וליתיה בתורת גיטין לא מהני משא"כ ישן אע"פ שאינו ראוי ליתן גט באותו שעה ממש מ"מ מועיל מה שנתן גט בעודו ניעור שיחול אותו דמחמת שהוא ישן באותו שעה לא מקרי ליתא בתורת גיטין כיון דלאו מחוסר מעשה הוא ומה"ט מהני לר"ל אף באחזו קורדייקוס דאיהו מדמי לישן דמיקרי בר כריתות לפי דסמי' בידן ועכ"פ בנ"ד שפיר יש לחוש דאע"ג דמסר הגט לשליח בעודו שפוי מ"מ אם בשעת נתינת הגט מיד השליח ליד האשה כבר נשתטה לא מהני דההיא שעתא שחל הגט לאו בר כריתות הוא ואף ע"ג שדרכו לחזור לבריאתו בלא רפואה ואיכא לדמויה לישן מ"מ לא דמי דהכא לאו סמיך בידו וכן האריך בזה הרב נ"י ולקמן אבאר בזה: איברא שהרשב"א ז"ל כתב בשם התוספות שדעתם דאם היו קורדייקוס בשעת נתינת הגט כשר ודלא כהירושלמי ונראה שדעתם דסבירא להו דע"כ לא קאמר ר"י דאין כותבין אלא לכשישתפה משום דגבי כתיבה בעינן וכתב לה לשמה ואע"פ שהסופר והעדים במקום הבעל קיימו מ"מ עיקר הכוונה דלשמה בבעל תליא מילתא וכמבואר בדברי הרמב"ן והרשב"א בסוגי' דאומר אמרו דכל אמרו כו' ולא שמעו מפיו אע"פ שהם מכוונים לשמה אין זה מועיל עד שישמעו מפיו והכא אע"פ ששמעו מפיו קודם שנשתטה מ"מ כיון דבשעת כתיבת הגט ממש חסרה לה כוונת הבעל לא קרינן ביה וכתב לה לשמה דעל שעת הכתיבה ממש אנו אומרים דבמקום הבעל קיימו וההוא שעתא לאו בר כוונה היא וזה מוכרח לענ"ד לדעת הנך פוסקים הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה רק דטעמא דצריך ציווי הבעל דכל שכותבין בלא צוואתו לא הוי לשמה ולפ"ז קשה דא"כ למה אין כותבין עד שישתפה דהא בשעה שצוה הבעל היה פקח ומקרי לשמה ומאי איכפת לן דבשעת כתיבה היה קורדייקוס וצ"ל כמ"ש דכיון שהקפידה התורה שיהיה בכתיבה כוונה לגירושין לשמו ולשמה וכוונה זו בבעל תלי' ואע"פ שכותבין גט על ידי שליחתו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא שפוי בדעתו ומתחלה אמר להם לכתוב לשמה והרי הוא עומד בדעתו כמאז וכן אם הוא ישן בשעת כתיבה אע"ג דלא מכווין מ"מ כיון דלא מחוסר מעשה ומקרי בר כוונה ובהיותו ניעור כיוון דעתו ואמר להם לכתוב לשמה מועלת כוונה זו כאילו כיוון בשעת כתיבה כיון דעכ"פ בר כוונה הוא משא"כ הכי שנטרפה דעתו ובאותו פרק שכותבין הגט אינו בר כוונה כלל כיון דמחוסר מעשה לא מהני מה שצוה מתחלה וכ"ז בכתיבה אבל בנתינה לאו בכוונה לשמה תליא מילתא וכדאמרינן בגיטין דף פ"ו דקאמר נהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה מי בעי (ועיין לקמן מ"ש בזה) רק דבעינן שיהא לרצונו וכיון שצוה מתחלה ליתן אמדינן דעתו דאם היה שפוי כבתחלה ג"כ לא היה משתנה דעתו והיה מרוצה שיתנו גט וכמו אם היה ישן או שלא בפניו שנותנין ואין חוששין שמא נמלך בינתים ואע"פ שעתה בעת הנתינה חסרה דעתו מ"מ עכ"פ שינוי רצון אין כאן ודווקא בנותן בעת שטותו ממש דמעיקרא לא היה רצון כלל משא"כ היכא דאגלאי מלתא שרצונו בזה אמרינן דשוב לא נשתנה דעתו. ולכאורה אפשר לומר דגם לענין הנתינה אע"ג דלא בעינן דעתו שיהא מרוצה באותו שעה ממש אבל מ"מ עכ"פ בעינן שיהא בר דעת דשייך ביה רצון וכיון דהאי בשעת נתינה לאו בר רצון הוא שפיר לכתיבה דמיא אך לענ"ד ז"א דבנתינה אין ענין השליחות ורצון המשלח חל על שעת הנתינה להאשה ממש אלא אחר שעה שנתן הבעל הגט ליד השליח אנו הולכין וכיון דההיא שעתא היה מרוצה ובר רצון הוא תו לא איכפת לן על שעת נתינה להאשה כלל משא"כ בכתיבה דבעינן כוונה לשמה ועיקר הכוונה בשעת כתיבה תליא ועל שעה זו אמרינן דהעדים במקום בעל קיימו ולכן בעינן שיהא גברא בר כוונה בההוא שעתא גופא וכן מוכרח לענ"ד מהא דאמרינן בגיטין באומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דר"מ סבירא ליה בשניהם לא יחזור ורבנן מחלקין בין ג"נ לשחרורי עבדים ואמרינן עלה ש"מ התופס לב"ח כו' ושיטות רש"י והרי"ף שם דאף היכא דלא מצי הדר ביה מ"מ גיטא לא הוי עד דמטו לידיה ואם נימא דבשעת נתינה להאשה מתחיל שליחות הבעל ובעינן שיהיה אז לרצונו א"כ מה בכך דזכות הוא לו ותופס לב"ח קנה או דתן כזכי דמי דס"ס עיקר חלות השחרור אינו אלא בשעה שמקבלו מיד השליח והרי באותו שעה כבר הוא עומד וצווח שאינו רוצה וגם בגט אי לאו דאין חבין ומעיקרא אדעתא דהכי יהיב שיהא יכול לחזור בו טרם שיגיע לידה לא היה יכול לחזור בו ואף התוספות ושאר פוסקים דלא סבירא להו כרש"י והרי"ף בזה טעמייהו משום שכל שזכות הוא לו הוא נגמר מיד ומשתחרר בקבלת השליח ע"ש ברא"ש שכתב דהחירות והחזרה ענין א' הוא כו' אבל מ"מ אם היה אפשר לחלק ביניהם שפיר הוה מחלקינן בהכי וכך הוא להך מ"ד דטעמא דמתני' משום תופס לבע"ח קנה והיינו משום דעבד לית ליה נייח נפשיה רוצה הוא שיהא בע"ח בכך שיהא יכול לעכבו מלחזור כמ"ש התוס' שם