בית אפרים אבן העזר חלק ג יא

וכתב דהרכנה מהני כמו אמירה ולא בעינן שמיעת קול דוקא והא דלא קי"ל כר"כ משום דלא ידעינן ע"י כתב אם מבין בטוב כמ"ש התוספ' כו' אך לפי הפוסקים דאפי' בפקח לא מהני כתב קשה כיון דלא בעינן בפה ולחד שינויא דהרא"ש שם פסול אפי' מדאורייתא וכמו שהאריך הב"י סימן ק"ך וצ"ל דכתיבה אפי' בפקח דלא ידעינן שנתרצה ממש דלמא כתב כך ולא נתרצה ממש דכיון שאינו מראה בגופו ממש אין זה ראיה שנתרצה ושמא כתב ולא מלבו דאין נקרא מוציא שקר אא"כ מדבר בפיו או מראה בגופו דאמרינן אי לאו דנתרצה ממש לא היה משקר אבל כתיבה אפי' כותב בלא לב לא מיקרי משקר עכ"ל הגאון ז"ל וכן מצאתי בספר בני יעקב דף קנ"ד ע"ב שכתב בשם חידושי תלמיד הרשב"א כת"י שכתב בשם הרמ"ה גם כן דבפקח ל"מ דכיון דהרי יכול לדבר איכא למימר דמשטה הוא אם כן איכא למיחש לטרופי דדעתא עכ"ד ולכאורה. צ"ע דהא משמע מהפוסקי' דאף בכותב שלא בפני הסופר ועדים ל"מ ובשלמא לפמ"ש מהר"י ז"ל א"ש דאע"ג שלא היה אפשר באופן אחר מכל מקום לא מהני כתיבה דבכתיבה אין הכרח שנתרצה בכל לבו אך לפי טעמא של רבינו הרמ"ה ז"ל קשה דהתינח כשהוא עם הסופר ועדים במקום אחד משא"כ אם הוא בריחוק מקום מה"ת לתלות שמשטה הוא או טירוף הדעת ומדברי הפוסקים הסוברים דבפקח לא מהני כת"י ס"ל דאפי' בשלח כת"י ממדינת הים הדין כן כמבואר מדבריהם וצ"ל דרמ"ה לא ס"ל הכי וצ"ל דגם בכהאי גונא אמרינן דהו"ל למיתי ולמימר להו כתבו גט כו' והכתב אינו מוכיח שבלב שלם הוא והלכך ל"מ. ולפ"ז א"ש בפשיטות קושיית הגאון ממתניתין דהכל כשרים לכתוב כו' דהתם חרשותו של זה גרמה לו לבעל שהוצרך להודיעו ע"י כתב ופשיטא דבכהאי גונא לא תלינן כלל במשטה או טירוף הדעת דמאי אית ליה למעבד ויצא לנו מזה קולה גדולה לנ"ד דבנ"ד כסופר חרש דמי דמאי אית ליה למעבד כיון שסגור ביד אדונים קשים וגלוי וידוע לכל שבענין שהיה בעל אשה זו ל"ש לומר דהו"ל למיתי לקמן לצוות לכתוב גט ואין לנו לחוש לומר שמא משטה או שמא מתוך טירוף הדעת רק ככתבו כן לבו ומרוצה ברצון גמור וכ"ע מודו בכה"ג דשפיר דמי ליתן גט ע"י שכתב תנו גט כו': העולה מזה שכתבנו דאיכא דעות הרבה דס"ל להתיר בפקח ע"י כת"י שכן נראה מדעת הרי"ף ורש"י והרמב"ם ובעה"ע וכן כתבו הפוסקים בשם התוס' וכן דעת הרמב"ן בחידושיו ומהרד"ך בתשובותיו ושאר פוסקים האחרונים סמכו עלה דמלתא במקום עיגון וכמו שכתב בס' ג"פ דבמקום עיגון יש לסמוך אמקילין חדא כי פשטא דגמרא דידן הכי משמע ותו דגדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והעיטור ורש"י והתוספות לא חשו להתוספתא ומכשרי בכת"י ותו שיש לצדד דאפי' מאן דחייש לתוספתא היינו שלא במקום עיגון כתירוץ ב' דהרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם כו' וע"ש שהביא בשם המבי"ט גדולה מזו להקל במקום עיגון גם בעדים שכתבו לעדים וסופר שהבעל מינה אותם כו' מטעם שכתב הרמב"ם דכת"י מהני ומטעם מ"ש הר"ן שדעתו מסכמת לדעת הרא"ה כו' ע"ש והג"פ שם תמה עליו שלקח קולי שניהם (ולענ"ד היה אפשר לומר דע"כ לא סבירא להו להפוסקים דכת"י לא מהני אלא לענין דל"ה כאמירת הבעל גופיה אבל התם שהבעל אמר בפה אלא שעדים כתבו לעדים אין זה ענין לשמיעת קול כלל רק לפלוגתת הרא"ה והר"ן גם צריך עיון מטעם מפיהם ולא מפי כתבם ואין בידי שו"ת מבי"ט לעיין בו) אבל לענין פלוגתא דכתיבת יד הסכים בפשיטות להקל במקום עיגון: ועוד נלענ"ד דבאמת לכאורה צ"ע בהא דפסקו הפוסקים דלא כר"כ משום דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ וכמ"ש הרי"ף ע"ז אלמא דלית הלכתא כוותייהו ולכאורה מאי אולמא הך ברייתא מברייתא דלעיל דבהדיא קתני בה חרש לא הלכו בו אחר כת"י לגיטין וגם ר"י אמר לעיל חולקין עליו חביריו על רשב"ג. ואפשר לומר דמשום הא לא אריא כיון דאיכא מאן דאמר הלכה כרשב"ג אף בברייתא וגם שי"ל דר"כ פליג עם ר"י בהא דר"כ ס"ל דרשב"ג מפרש מלתיה דת"ק וממתניתין דנתחרש לא יוציא עולמית איכא לדחויי כדדחי הש"ס ולכך מייתי מדקאמר לאפוקי מדר"כ וסתמא דהש"ס ק"ל משמע דלית הלכתא הכי בהא דאכתי איכא לאקשוי' דמנא לן למידק מהאי לישנא דאין הל' כן דהא כי האי לישנא קאמר לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו ואפ"ה פסקו הרב' פוסקי' דמודה ר"י באומר אמרו וכן כתב הרא"ש בגיטין דף פ"ו בשם הר"י שכתב ותימא על הגאון ר"ח שפסק הלכה כר"י ממה שתירץ רב אשי מתניתין כו' דאם העמיד המשנה כר"י בשביל זה לא פסק הלכה כמותו ושמא טעמו כו' הרי מבואר שאין הכרח כלל מלשון זה לענין פסק הלכה. וראיתי בפני יהושע שהקשה כן וכתב וז"ל אף שאין דרכי לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה עכ"ז לא אוכל להתאפק ומלתא דתמוה מדכר דכירנא שכל הפוסקים פסקו דלא כר"כ משום ר"א דבתראה הוא מסיק לאפוקי מדר"כ וקשיא לי טובא כו' מ"ש מאומר אמרו כו' ע"ש וכדי ליישב זה היה נלענ"ד לפי המבואר באשר"י שם שהגאון לא פסק לגמרי כוותיה בין לקולא בין לחומרא לפסול באומר אמרו כו' אלא לחוש לדברי שניהם כו' ע"ש וכן כתב בסה"ת הלכך אומר רבינו יצחק ב"ש שיש להחמיר ולפסול אומר אמרו כדמשמע בפ' מ"ש ישמעו לאפוקי ממאן דמכשר אומר אמרו ושמא הלכה כן וגם לפסול חתם סופר ועוד דשמא הלכה כשמואל וכולהו אמוראי דמכשרי בהמקבל אומר אמרו א"כ חרש שוטה וקטן פסול עכ"ל ולפ"ז יש לומר דגם בהא דפליגי הפוסקים הלכתא דלא כר"כ גם כן לא פסקו כן לגמרי כיון דר"כ ס"ל כרשב"ג ומשמע דרב יוסף ור"ז ס"ל כוותיה ואע"ג דאמר ר"י חלוקים עליו חביריו על רשב"ג מכל מקום אין הכרח דפסק דלא כוותיה וכמ"ש בפ"י הלכך חזר הדין דספיקא הוי אם מועיל דבור מתוך הכתב או לא גם כן. וראיתי שהב"ש ס"ק ח' כתב כמו שכתבתי וז"ל גם י"ל להני פוסקים דלא פסקו כברייתא זו לענין אומר אמרו י"ל דלא קיימא לן כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש לכן כתב בש"ג דהוי ספק מגורשת עכ"ל ורמז בקצרה למ"ש. ואמנם מה שכתב בשם ש"ג דהוי ספק מגורשת אני תמה דבש"ג לא הזכיר דין חרש גמור כלל רק לענין חרש המדבר ואינו שומע או האלם ששומע ואינו מדבר וכתב שם דבכהאי גונא כותבין ונותנין ע"פ כת"י. ומ"ש דאם שלח להם בכתבו ע"י אחרים הרי זה ספק מגורשת לאו מהאי טעמא אתי עלה רק דס"ל דכשנותן הכתב מיד ליד ממש הוי כאמירה מה שא"כ היכא ששולח ע"י אחרים ס"ל דהוי כאומר אמרו ובאומר אמרו ס"ל להש"ג שם בשם ריא"ז דהוי ספק מגורשת ועיין בבית יוסף מ"ש על דברי הקונטרסים בשם הרי"א ולענ"ד אין זה הכוונה ודברי הקונטרסים הם דברי הש"ג אלו והרי"א הוא ר"ת רבינו ישעיה אחרון והכוונה בזה כמ"ש (ומצאתי בבני יעקב שהרגיש בזה וכתב שגם מהריט"צ כ"כ אבל אין שום פוסק שסובר כן ומ"מ יש לגמגם בדינו דהרד"ך כו' ע"ש) והנה דעת הרי"ף ור"ח דבאומר אמרו הגט בטל ולכן מכשירין בחתם סופר ועד אבל דעת הר"י וסה"ת והרשב"א והרא"ש והר"ן וסמ"ג וסמ"ק וטור והמרדכי והכל בו וכן דעת כל האחרונים דספיקא הוי ולכן פסלו חתם סופר ועד ולזה נוטה גם דעת הרמב"ם וגם בדעת ר"ח כתב סה"ת ושאר פוסקים דלא פסקו כן אלא לחומרא והמרדכי כ"כ גם בדעת הרי"ף ועיין בב"י סי' ק"ל והטור בסוף סימן ק"ך כן כתב בשם הרמ"ה דאומר אמרו הוי ספק וכתב על זה שרב אלפס כתב דאינו גט כלל וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן כתב בב"י שם שדעת הרי"ף כר"י דהגט בטל אפי' באומר אמרו ולא חשו לדשמואל כו' ואני תמה שהרי הרא"ש פרק המגרש הביא דברי ר"י דל"ה רק ספק לבד ומבואר שם דסבירא ליה כוותיה וכן מבואר בב"י גופיה סימן ק"ל ומצאתי ביש"ש גיטין פרק האומר סימן י"ד שתמה על הטור בזה: ועכ"פ נמצינו למדין דלשיטת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים דפסקינן לדינא אפומייהו כולהו ס"ל דאומר אמרו ספיקא הוה ומינה נמי לענין חרש שכתב בכת"י אף על גב דקתני בברייתא הגט בטל עד שישמעו קולו ואמרינן עלה לאפוקי מדר"כ אין הכרח לפסוק כן להלכה כמש"ל רק דמספיקא מחמרינן בהא וכיון דלדעת התוספות בעירובין אף הברייתא גופא לא פסלה רק מדרבנן ולדעת הרא"ש בתירוץ הב' גם כן אין מקום פסול רק מדרבנן והרבה פוסקים מגדולי הראשונים דס"ל להכשיר בפקח ע"י כת"י ובפשיטות דברי הש"ס ואף לדברי המחמירים איכא למימר שטעמם כמ"ש הרמ"ה מדלא אמר בפיו יש לחוש למשטה או לטירוף הדעת ואף אם ירחק ממנו המקום אם אין ידוע לנו האמתלא והסיבה למה לא בא בעצמו