בית אפרים אבן העזר חלק ג קח

דהתם עיקרא דהך דינא שיכול לעשות שליח שלא בפניו אלא ודאי דגם הוא אזיל ומודה דשפיר יכול לעשות שליח שלא בפניו כמ"ש כל הפוסקים מדברי הש"ס רק שרמז הרמ"א שם לסעיף ל"ה לומר דשם מבואר דע"כ ע"י כתב יש סוברין דאין למנות שליח אבל למנות בפה שלא בפניו אין מי שחולק בדבר דמהני והרי דעת הרא"ה והר"ן דמהני ממנה שלא בפניו אף לענין סופר ועדים ודוקא באומר אמרו מדעתיכם ואף הרמב"ן דס"ל בסופר ועדים ל"מ הטעם משום שצריכין להיות במקום הבעל ולכתוב לשמה משא"כ בשליח לגרש כמבואר בדברי הרמב"ן והר"ן פרק כל הגט ופרק התקבל ומה דנקטי מלתייהו בשליח לקבלה לרבותא נקטי דאף בשליח לקבלה דסד"א דהו"ל מילי מ"מ מהני שלא בפניו ומכ"ש בשליח להולכה דמהני וזה דעת ה"ה שכתב ואף בשליח לקבלה כו' והוא מלשון הרמב"ן ס"פ התקבל והרא"ש נקט רבותא להיפך לפי מ"ש שם בתחלה דבפקח נמי לא מהני אם כותב לסופר אם כן היה אפשר לומר דשמיעת קול האיש דוקא בעינן לזה אמר דדוקא לענין כתיבה וחתימה בעינן שמיעת קולו וטעם החילוק בזה סתם הרא"ש ונראה דס"ל כסברת הרמב"ן דהתם משום דבעינן לשמה כו' ובמ"א ביארתי בדברי הרא"ש בזה: ועכ"פ כגוונא דנ"ד שהאשה ממנה את השליח בפה לפני ב"ד אלא שהיא שלא בפני השליח אין לפקפק בדבר כלל דשפיר דמי למעבד כה"ג ואף ע"פ שהרי"ף החמיר שלא לעשות שליח לקבלה מ"מ ברור שלא עלה על דעתו להחמיר אף במקום עגון שהרי איכפל ואתי לאשמעינן כל דיני שליח לקבלה עם נוסחת השטרות ככל משפטם וע"כ שבא ללמדנו כדת מה לעשות במקום עגון שיש צורך לעשות שליח לקבלה דאל"כ לא היה מאריך כולי האי וכן מבואר למעיין בלשונו ז"ל: אלא שעדיין אני צריך למודעי דנהי שמידי חומרת הר"ף יצאנו מ"מ מידי ערעור לא יצאנו שהרי עכ"פ צריך לתקן חששא דמהר"ף שחוש' שמא לא יתקיימו החתימות כראוי וחש' זה הוא חזק מאד בנ"ד כי איך יקיימו שם בלונדן חתימת עידי ההרשאה או דייני הקיום וכן להיפך כאשר ישלחו לכאן כתב מעשה ב"ד שקיבל הגט כראוי מי משלנו יודע ומכיר החתימות דלשם והב"ש בשם הט"ז כתב להדיא להתיר במקום דלא אפשר לעשות שליח לקבלה ולקיים החתימות דוקא אמנם לפי ענ"ד מצד החשש לפי שבמקום הנתינה אין מכיר חתימת עידי ההרשאה שעשאתו שליח לקבלה דבר פשוט הוא שאם הבית דין של מקום עמידת הבעל עשו מעשה ונמסר הגט לפניהם ליד השליח אין לחוש עוד בדבר כיון שהב"ד שבמקום האשה לא ישיאו אותה עד שתברר בפניהם שהיא עשאתו שליח לקבלה ואם כן על סמך זה יוכלו הב"ד שבמקום הנתינה למסור הגט ליד השליח כיון שבמקום עמידת האשה יתברר הדבר שעשאתו שליח ואם ירצו לחוש לעצמה שמא תלך האשה למקום אחר ותנשא שם או אף באותו מקום לא יהיה מי שימחה בידה שיסברו דמסתמא הכירו שם חתימת העדים מ"מ עדיין יוכלו לעשות תקנה לדבר לבאר באותו כתב שכותבין להודיע שהשליח קיבל הגט בפניהם ויפרשו דבריהם שלא תהיה ניתרת עד שתברר עשיית השליח בעדים וגדולה מזו כתב המרדכי בשם מהר"מ שהבעל יכול ליתן הגט ליד שליח האשה אע"ג דלא ידע אי הוה שלוחה ול"ח לב"ד טועין שישיאוה בלא עדים שעשאתו שליח לקבלה רק משום לעז יש להחמיר לברר השליחות מקודם כו' והביאו בד"מ ס"ק ה' ועיין בב"ש ס"ק יו"ד וכיון דא"צ בירור רק לכתחלה אם כן נראה דדוקא באין כאן עדים וראיה כלל אבל אם יש כתב חתום בפנינו בעדים אלא שלא נתקיימו החתימות נראה דסגי בהכי וא"צ לברר יותר ומכ"ש בעגון ושעת הדחק דכדיעבד דמי: ובאמת צ"ע על הרי"ף שמחמיר מה"ט שמא לא יוכלו להתקיים החתימות כראוי שלא לעשות ש"ק כלל והרי יש תקנה לדבר כמ"ש שהב"ד שבמקום הנתינה המודיעים שנתקבל הגט ע"י שליח פלוני המה יפרשו בכתבם זה שלא תנשא האשה עד שתברר שם שעשאתו לזה שליח לקבלה. אך חשש השני בשביל כתב שנכתבו הב"ד שבפניהם קיבל השליח שמא לא יתקיימו אותן חתימות כראוי זה ודאי חשש גמור הוא ועיין בפריש' שמחלק דברי הטור לשני בבות ומפרש בבא ראשונה כמ"ש דהיינו שהג' דיינים שבמקום מסירת הבעל צריך שתהיה חתימתן ניכרת במקום האשה וע"ש שנתחבטו כל הפוסקים בלשון מהר"ף שכתב וצריך לקיים כל שלשה בגט ולענ"ד הדבר ברור שט"ס נפל בזה וצ"ל וצריך לקיים כל שלשה בג' דקיום שטרות בג' ור"ל דכל שלשה שבעיר זאת צריכים קיום מב"ד של ג' שבעיר אחרת והיה כתוב בג' עם ציון עליו וטעה הסופר והעתיק המלה בגט וסבירא ליה להר"ף דבכל דוכתא דמקיימה לדייני צריך לקיים כל השלשה ואע"ג שדעת הרשב"א ועוד פוסקים בח"מ סימן מ"ו דבתרי מגו תלתא סגי הר"ף לא סבירא ליה הכי אלא סבירא ליה דבעינן לקיים כל תלתא ומחמת חשש שמא לא יתקיימו כל הג' החמיר שלא לעשות שליח לקבלה כלל ועכ"פ בנ"ד לא יצאנו מחשש זה דאיך נתיר האשה ע"י הכתב מלונדן שאין עדים מצוין לקיימו בכאן: והנה בזה צריכין אנו לסמוך על מ"ש הב"ש בשם הרשב"ץ דבמקום עיגון מקילין אפילו בשליח קבלה אם הביא שטר חתום מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אע"ג דא"י לקיים החתימות דקיום שטרות דרבנן וזה צ"ע לפי ענ"ד דהנה מ"ש הב"ש בשם הרשב"ץ הוא ט"ס וצ"ל הר"ש בן הרשב"ץ ועיקר טעמו משום דסבירא ליה דהרי"ף והרמב"ם סוברים דמעשה ב"ד אין צריך קיום כלל וכן כתב הב"ש בסימן קמ"ב ע"ש שנראה שכוונתו לתרץ קושית הט"ז שם שתמה על הך דינא ובאמת הט"ז שפיר קשיא ליה על תשובת הרשב"ץ שהביא הב"י שם דסבירא ליה בהחלט דקיום ב"ד צריך קיום רק דמיקל משום דקיום שטרות דרבנן ואהא שפיר קא ק"ל להט"ז ומ"מ הב"ש שפיר מתרץ דברי הרמ"א שמביא זה לפסק הלכה דסבירא ליה להקל מטעמא דכמה פוסקים סבירא להו דקיום ב"ד אין צריך קיום וכן מבואר מדברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הב"י סי' קמ"א שכתב וז"ל ובזה אפשר לקיים דברי א"א ז"ל (ורומז בזה על תשובת הרשב"ץ אביו דמייתי הב"י סי' קמ"ב) אלא שלפי זה שכתבתי דוקא במעשה ב"ד ולפי מה שכתב א"א אף בשטר שאין בו מעשה ב"ד ולמעשה הייתי סומך כו' ע"ש ואם כן שפיר מתרץ הב"ש דעת הרמ"א שלכך מיקל משום דמיירי דאיכא מעשה ב"ד ואיכא דסבירא מעשה ב"ד א"צ קיום: אך לענ"ד יש לדון בזה על דברי הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל במה שהוציא מהרי"ף והרמב"ם דסבירא ליה דמעשה ב"ד אין צריך קיום ממה שפירשו הך דעד ודיין מצטרפין לענין אם הדיין מעיד שבפניו בצירוף דיינים אחרים הועד שזה לוה מזה מנה וכן כתב בכ"מ בפ"ד מהלכות עדות שם באורך בשם הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל ע"ש ולענ"ד אין מזה הכרח כלל לומר דאין מעשה ב"ד צריך קיום דאפשר דגם אינהו אזלי ומודו דצריך קיום ואפ"ה לא ניחא להו לפרש הסוגיא בדרך זה משום דקשיא להו קושית הריטב"א שהביא הש"ך בסי' מ"ו דמה ס"ד דמצטרפין הא ליכא קיום על עדים השני אלא הדיין לחוד וכן הקשו הראשונים ז"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בשמם ולא סבירא ליה הך סברא שכתב הריטב"א דלא שכיח שיזייף העדים וגם הדיינים דסברא דחוקה היא ולכך פירשו הסוגיא לענין עדות הלואה ובאמת הטור והש"ע כתבו גם כן הך דינא בסימן למ"ד וסבירא ליה דאע"ג דהך סברא דאמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא לענין קיום אתמר מכל מקום ילפינן מיניה גם לענין אם מעידין על ההלואה וא"כ גם דברי הרי"ף בפרק ג"פ באופן זה אך הרשב"א ז"ל הביאו בש"ע כתב גם כן שהרי"ף מפרש לה לענין עידי הלואה וכן נראה מדברי הרמב"ם כו' ומכל מקום עדיין י"ל משום דקשיא להו להרי"ף והרמב"ם קושית הריטב"א ושאר ראשונים לכך מפרשי לה דמיירי בעדות הלואה וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן קע"ג וז"ל והרי"ף והרמב"ם פירשו עד ודיין מצטרפין פי' רחוק בפרק ג"פ ומ"מ הדין אמת הוא דקיום ב"ד צריך קיום עכ"ל ומ"ש הר"ש בן הרשב"ץ דהירושלמי אומר דלא צריך קיום באמת שכ"כ גם הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סי' מ"ז אבל זה תימא שהרי אדרבא בירושלמי שהביאו הר"ן ושאר גדולים בש"מ מבואר דאיסור ב"ד צריך קיום ובקרבן העדה עמד בזה ולענ"ד דהרשב"א והר"ש כוונתם בזה לדברי התוספתא דשביעית שהביא הר"ן ושאר מפרשים דאיתא שם דאין צריך קיום והוי גרסי לתוספתא