בית אפרים אבן העזר חלק ב צח

נמי פליגי הלכתא כוותייהו ולית הלכתא כר"ש: ומ"ש על דברי לפענ"ד אף דלא הוי כהתנה הוי אומדנא טובא דלא שביק לדידה ובשעת מתנה אמרה דדעתה לאנסובי והוי אומדנא כמו בש"מ אבל במקצת אין זה אומדנא כמו בש"מ ששייר מקצת: דברי אחיך הק' אליקום געצ'ל: עג אהובי אחי החריף נ"י מ"ש דר"נ פסק כחכמים אע"ג דאיכא טעמא כיון דר' אבא פסק כרשב"ג נפלאתי שהרי הרי"ף ס"ל הך כללא דהלכה כרשב"ג היכא דאיכא טעמא ואפ"ה פסק בהך דהמדיר ובב"מ כר"נ דהלכה כחכמים וע"כ דס"ל דר"נ דפוסק כחכמים התם משום דלא מסתבר טעמא דרשב"ג ופליג בהא אר' אבא ולעולם גם ר"נ מודה היכא דמסתבר טעמא דרשב"ג הלכת' כוותי'. ומ"ש על מה שכתבתי דכ"ש דא"ש לשיטת הר"ש דתלינא תניא בדלא תניא נפלאתי שנהפוך הוא שאתה תולה תניא בדלא תניא שכתבת דלכך אמרינן הלכה כר"ש משום דמברחת בכולן לא קני דמודו בה רבנן והא ליתא דאטו תניא בברייתא דבמקצתן פליגי ובכולן מודו שיהיה מוכרח מזה דהלכה כר"ש והמעיין בש"ס שם ותוס' ורא"ש שם יראה שלפי שהיה מקובל בידם דהלכה כר"ש בהא ומסתבר להו הך סברא דלא שבקה נפשה כו' לכך פסקו דמברחת לא קני ולכן הוצרך ר"ז לאפוקי הברייתא מפשטא ודחיק ומוקי דבמקצתן פליגי ובכולן מודו כי היכא דליתו רבנן דהתם כהלכתא דקי"ל כר"ש ולולי שהיה מקובל אצלם דהלכה כר"ש הוה מוקמו ברייתא כפשטא דבכולן פליגי וס"ל לרבנן דמברחת קני מטעמא דאי לא קני ליקנינהו בעל וכפירוש הר"ש והוה פסקינן לדינא אפומייהו דרבנן דמתני' ורבנן דברייתא אף כיון שמקובל בידם דהלכה כר"ש דחיק ר"ז לאוקמי במקצתן ור"נ מוקי ברייתא כפשטא דבכולן פליגי ואפ"ה פסק דלא כחכמים אלא כרשב"ג דרשב"ג כר"ש דהלכת' כוותיה וזה ברור: ומ"ש דגם לפי אשר תרצתי צריך לחלק בגליא דעתה בין מקצתו לכולו אין הנדון דומה דלדידי י"ל דבכולו כיון דאיכא אומדנא דהא אינסבה מחמת זה אמרינן דהא דגליא דעתה הוי כתנאי אבל במקצת דליכא אומדנא לא חשבינן הגילוי דעת לתנאי משא"כ לפי מ"ש דמיירי בלא נשאת אין כאן אומדנא אף בכולן דדוקא בש"מ אבל בבריא הנותן נכסים לאחרים אפילו כולם ודאי קנה וא"כ אין לנו לבטל המתנה רק מחמת הגילוי דעת וע"כ דהגלוי דעת מצד עצמו חשוב כתנאי אם כן אין לחלק בין כולו למקצתן כנראה לענ"ד. דברי אחיך הק' אפרים זלמן מרגליות שאלה עד אהובי אחי הגאון נ"י אל נא ירע בעיניך על אשר דברתי עד כה והנני חוזר לדברי דר"נ לא ס"ל האי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו כו' כיון דפסק בהמדיר ובהמפקיד דהלכה כחכמים. ונקדים לתרץ מה שהיה קשה לכאורה על זה ואח"כ אשיב על אשר הקשית. והוא אי א"ל לר"נ האי כללא מדוע הוצרך ר"נ לפסוק הלכה כחכמים וכמו שהקשה הרשב"ם בב"ב דף קל"ב על האי דפסק ר"נ הלכתא תקרע כתובתה כחכמים דפשיטא דיחיד ורבים כו' רק דלק"מ דלהכי הוצרך לפסוק כחכמים בכדי דלא נימא כר' אבא משמיה דר"י דהלכה כרשב"ג ולאפוקי נמי מרבב"ח דכללא כייל כרשב"ג והשתא מוכח דלא ס"ל לר"נ הכי מדאמרינן בב"מ דף ס"ח אמר ר"נ הלכה כרשב"ג ואי א"ל האי כללא היכא דמסתבר טעמא לא היה צריך לפסוק הלכה כיון דכללא היא ממילא הלכתא כוותיה וכ"כ התוס' בע"ז דף ל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג הני אמוראי ל"ש כללא דכ"מ ששנה כו' מדאיצטריך למיפסק כוותיה אי לא אמר בהדיא דאין הלכה דאי משום להשמיענו דהכא מסתבר טעמא א"כ נפל האי כללא בבירא ואין לומר דהוצרך לומר הלכת' משום דרב ושמואל ס"ל ריש עגלה לפטומיה ז"א דרב ושמואל לא פליגי עליה דרשב"ג דרשב"ג דוקא בעגל עם אמו דליכא טרחא אמר הכי עד דמוקי דשיטה איתמר ואז ס"ל כר' יהודה בשיטה אחת: ומ"ש שנפלאת לפי דברי שהרי הרי"ף ס"ל הך כללא כרשב"ג היכא דאיכא טעמא ואפ"ה פסק בהמדיר ובב"מ כר"נ דהלכה כחכמים. יותר מזה גם בעיני יפלא דהלא התוס' בב"מ דף ס"ט ד"ה אלא שיטה כתבו אומר ר"ת דמ"מ הלכה כרשב"ג דכ"מ כו' הרי דס"ל האי כללא והם לא חילקו בין איכא טעמא או לא ואפ"ה כתבו דאין נראה משום דרב ושמואל כו' ולדבריהם אין לתרץ כאשר כתבת אלא ע"כ דאין למידין מן הכללות דהיכא דהוא נגד כללא דקי"ל כשמואל בדיני אין למידין ממנו והיינו טעמא דהרי"ף פסק בהמדיר ובהמפקיד כר"נ דבתראי הוא וקי"ל כוותיה בדיני וכן בכתובות פרק נערה לענין אין פודין יותר מכתובתה פעם פסק כרשב"ג ופעם פסק כרבי: ועוד דודאי האי כללא לאו ר"נ משמיה דנפשיה אית ליה אלא דשמיע ליה מר' יוחנן הכי דלא מצינו מי שאמר האי כללא כ"א ר"י ואם ר"נ פליג עליה דר' אבא דאמר משום ר"י הלכה כרשב"ג לא הו"ל למימר סתם הלכה כחכמים רק לא אמר ר' יוחנן הכי. ועוד מדמפליג הרא"ש על הרי"ף שם בהמדיר וסיים ונראה דהלכה כר"י וכשמואל ואי דר"נ ס"ל דגם ר"י לא אמר כ"א היכא דאיכא טעמא והכא ליכא טעמא א"כ אין מר"י שום ראיה כיון דר"נ פליג א"ר אבא דלא אמר ר' יוחנן הכי ודוחק לומר דר"נ פליג כך דמודה לר' אבא דאר"י הלכה כרשב"ג דס"ל לר"י דאיכא טעמא ור"נ ס"ל ליכא טעמא בהא דמנ"ל להרא"ש לומר כן ויפלוג על הרי"ף ועוד דבב"מ דף ס"ח דקאמר ר"נ הלכה כרשב"ג ה"ל להגמרא להקשות והא רבב"ח אמר ר"י הלכה כו' ולתרץ תרי תנאי אליבא דר"י דאף דר"נ נמי ס"ל האי כללא ס"ל דלא קאמר רבי יוחנן אלא היכא דאיכא טעמא: ומ"ש שאני תולה תניא בדלא תניא אפרש שיחתי כי קצרתי מקודם דהנה התוס' ד"ה עשאום הוכיחו דהלכה כר"ש מדקאמר ואליבא דר"ש משמע דכל הני דס"ל לא קני ס"ל כר"ש וכ"כ הרא"ש כהאי לישנא והא דהוצריכו הגמרא לתרץ ואליב' דר"ש היינו מכח קושי' דליקנינהו בעל ורש"י פירוש דהקושי' היא לשמואל בכותבת כיון דעל הברייתא אליבא דרבנן ובכתבה לכשארצה ל"ק וליקנינהו דכשירצה בעל לקנות תאמר רוצה אני ואליבא דרשב"ג לא שקיל וטרי כיון דלית הלכתא כוותיה ועוד מדסתם הגמרא הך קושיא אחר תירוצא דר"ז ולא מקודם אברייתא לפרש הברייתא ואח"כ להקשות אשמואל סוף כל סוף חזינן דהאי דוקא דהלכה כר"ש הוא מטעם דפסקינן דמברחת לא קני ואם אפשר לתרץ כי אם דעשאום כו' מהא שמעינן דהלכה כר"ש: ומ"ש איפכא דממה דהוי קי"ל כר"ש לכך מוכרח לומר דמברחת לא קני לא ידעתי שום הכרח דמי הכריח להם לעשות מברחת כנכסים שאינם ידועין. ומה שכתבת שלכך מפיק ר"ז הברייתא מפשטיה דבמקצתן פליגי כי היכא דליתו רבנן כר"ש גם אם היו סבורים דבכולן קני היו יכולים לסבור כר"ש בנכסים שא"י ובמברח' שאני דלא עשאום כנכסי' שא"י אלא נ"ל דהוציא הברייתא מפשטא כי היכא שיהיה דברי שמואל ור"נ כרבנן דמברחת דהלכת' כוותייהו וע"כ לומר כן כי לפי הנראה ר' ענן הוא דמקשה האי מיתבי וכמ"ש אא"ז מהרש"א בב"ב ורב ענן מקשה על ר"נ דסמך אדשמואל ואז היה הא דר"נ ס"ל כללא דהלכה כרשב"ג אין זה קשיא אלא סייעתא וגם ר"ז לא היה צריך לתרץ ולהוציא הברייתא מפשטיה דמי הגיד זאת דלא מסתבר טעמא לר"נ ולשמואל ולכך פסקו כרשב"ג: ומ"ש דהיכא דלא נשאת אין כאן אומדנא דמוכח אף בגלוי דעת ובכולה ודדוקא בש"מ במתנה בכולה הוי אומדן דעת והכי בבריא ע"כ אין הגלוי דעת מועיל כ"א דהוי כמו התנה הנה תפסת דברי הרשב"ם אבל הרא"ש בכתובות ס"ל דגלוי דעת הוי מטעם אומדנא כההוא דזבין נכסי' אדעתא כו' ובלא גלוי דעת רק היכא דעומדת לינשא מדמה לש"מ בכולו ומחלק אני דהיכא דלא