בית אפרים אבן העזר חלק ב צה

שהתוס' מביאין ראיה מזה דאף דעיקר השדה לפירות קיימא ואין מקום שיחול על הפירות דמשעבדי לבעל מכל מקום חיילה המכירה על הגוף וה"נ לענין הקדש כו' וכמ"ש בביאור בתשובתי הראשונה משא"כ אחר תק"א לפי שיטות הרא"ש דמכירה בטילה מיד לענין הגוף שפיר קשיא להו להב"ש והפ"י דנימא מי איכא מידי לענין מכירת הגוף: ועתה אהו' ירא וישפוט אם יש כאן מקום ללין מדברי הרא"ש פרק נ"ש שהרי דברי הרא"ש שם אמורים לאחר תק"א ע"ז כתב שהבעל מוציא מיד הלוקח הגוף שמכרה לו מעכשיו ומ"ש ומוציא לאו דוקא דכל ימי האשה הקרקע ביד הבעל ואוכל פירות לשון מוציא קשיא ליה דאיך שייך לומר שהיא מוציא לאחר מיתה מיד הלקוחות דמשמע שבחייו היו ביד הלקוחות ופשיטא שז"א שהרי ודאי בחייו היתה הקרקע ת"י לאכול פירות ומה איכפת לן במכירה ולא שייך מוציא בדרך שהוא ת"י לזה אמר דלאו דווקא דלענין הפירות באמת לא היו להם עדיין זכות כלל רק שהיו להם זכות הגוף מחמת המכירה וזכות זה מוציא מידם וכך הם דברי הרשב"א שהביא הר"ן ומה שהיא מוציא זכות זה שהיו להם בגוף מחמת המכר היא מחמת תקנת אושא כדאמרינן תק"א בגופה של קרקע ולאח"מ אבל קודם תק"א אין מי שיאמר שהמכירה לענין הגוף בטילה מחמת ק"פ של הבעל אדרבא המכירה חלה מעכשיו כמו מכירת הבן ואף שהאב יש לו קנין בגוף לפירות ואפילו מתה האשה הלקוחות מוציאין מיד הבעל ומ"ש כ"ת מדברי רש"י בר"פ האשה שנפלו מתני' בחייו קאמר הבעל מוציא כדי לאכול פירות כו' דמי לההוא עובדא דאייתי נורא לקניא שהרי אדרבא מבואר שם דלא בטלה המכירה מחמת הפירות שיש לבעל וחיילה המכירה מהשתא רק שאין בכחה להפקיע שיעבוד הבעל על הפירות ואכיל להו בחיי האשה ולכי מייתי פקע שיעבודא אף של הפירות ואכיל להו בחיי האשה אבל הגוף הוא מכור מיד ומפקיע מידי ירושת הבעל ומ"ש מדברי הב"ש סימן פ"ה ס"ק ט"ו שכתב דלתוס' והרא"ש המכר בטל מיד והרשב"א כתב כו' הדבר פשוט ומבואר שאין ענין לכאן כלל דהתם טעמא רבא איכא לפי שלא ע"ד זה נתן לה שתמכור לאחרים כמבואר בדבריהם להדיא אבל פשיטא שאין הביטול משום פירות דבעל שהרי לכ"ע אין הבעל אוכל פירות מקרקע שנתן לה מתנה ומ"ש מדברי המרדכי ר"פ האשה שנפלו דאיתא שם אמור מעתה מה שהבעל מוציא מיד הלקוחות מה שמכרה זהו שהקרן משועבד לפירות כו' תמהני מה היא רוצה להביא מהם על קודם תקנות אושא הלא הני רבוותא שם דינא קבעי למפסק ולא נכחד מהם תק"א וישמעו אזניו מה שהוא מוציא מפיו שהוא רוצה להביא ראיה משם על קודם תק"א ולדבריו ע"כ לומר דס"ל להנך רבוותא כהרמב"ם דגם לאחר תק"א אינו מוציא בחיי הגוף רק הפירות כמבואר שם שזיכו לאפוטרופוס של האשה מחמת זה שאין הבעל מוציא רק מחמת שהקרן משועבד לפירות אבל הגוף לא ע"ש וא"כ תמה על עצמך שממקום שבא שם מבואר מן ההיפך אל ההיפוך שכ"ת רוצה להביא דאף קודם תק"א אין מוציא בחייו רק הפירות: אך באמת מבואר למעיין שם דהתם לא מיירי שמכרה היא רק שזה בא להחזיק בשריון מכח הבעל שחייב לו ורצו לזכות אותו משום דהבעל יש לו זכי' בנכסי' כדרב ושמואל שאם מכרה מוציא וע"כ שזכה בהם וע"ז השיבו הנך רבוותא שגגתם קצת כו' דודאי אין לבעל זכי' ומה שמוציא בחייו היינו שהוא משועבד לפירות ומ"מ אין לו זכי' בגוף הקרן שיוכל הבא מכחו להחזיק בהם ע"ש אבל לא מיירי כלל מענין זה אם מכרה היא אם מתק"א דשווי' כלוקח ראשון לבטל המקח מיד לענין הגוף או שיועיל המכר עד לאחר מיתה משום דאפילו תימא שבטל מיד כשמכר' היא מ"מ פשיטא דהוא אינו יכול למכור כלל נ"מ שלה שאין לו רק הגוף לפירות אבל בגוף ממש שיהיה לו כח למוכרו פשיטא דלא די בזה דנימא שידו כידה לעכב שלא תועיל מכירתה. ומ"ש כ"ת ומצאתי גוף הסברא באו"ח סי' ק"ג ס"ק י"ז כתב בפירוש דזה הוי תקנה מתקנת המשנ' לטרוף אף הגוף מחיים ואתו באושה כו' וששתי כי כוונתי לדעת הגדול עכ"ד וראיתי כי שמח ללא דבר ובמחילה מכ"ת שקר ענה בשם או"ת שלא נמצא באו"ת מ"ש בשמו שתקנה קדומה לטרוף הגוף ואיך יאמר דבר כזה אשר אין לו שחר שהרי בפירוש אמרינן מתני' בחייו ולפירות ור"ל דאף אם ירדו הלקוחות לקרקע לאכול הפירות הבעל מוציא מהם לאכול הפירות כתקנ' חכמים אבל גוף הקרקע הוא מכור לצמיתות והם מוציאין מיד הבעל כשמתה האשה ואתו באושה ותקנו כמ"ש רש"י שם אך דלפי פשטא דמלתא הא דאמרינן בחייו ולפירות אין זה משום דשווי' רבנן כלוקח רק תקנת חכמים לאכילת פירות בעלמא ובא האו"ת וחידש לומר דהא דבחייו ולפירות ג"כ הוא מצד תקנה דשויי' רבנן כלוקח שדה לפירות ולכן הוא מוציא הפירות מיד הלקוחות בחייו ונ"מ בזה דאם תקנת אכילת פירות בעלמא אז לענין שומא מהדר ומהדרינן משא"כ אם נימא דשווי' כלוקח לא מהדר ולא מהדרינן: ובזה מתרץ האו"ת הא דנקט שמע מינה דאשה ומתה כו' משום דבחייו בלא תק"א יש תקנה שיהיה כלוקח גוף לפירות וכל שיש שם לוקח עליו לא מהדר ולא מהדרינן ואמנם דעת רש"י והרא"ש דדוקא ומתה דהוי כלוקח גמור על הגוף אבל בחייו אף דהוי כלוקח לפירות מ"מ מהדר ומהדרינן עיין בח"מ סימן צ"א ועכ"פ לא יעלה על הדעת שקודם תק"א יטרוף הגוף מחיים וזה לך האות שהרי האו"ת רוצה לתרץ דברי המחבר והרי המחבר באה"ע לא הביא כ"א דעת הרמב"ם שאף לאחר תקנת אושא אינו מוציא הגוף ומכ"ש קודם תק"א. ומ"ש דעל דברי הב"ש שכתב דלדברי הנ"י לא מהני רק במוכרת ע"ת קשה מב"ב פרק י"נ גבי מכר הבן דשם אף בסתם המקח קיים והאריך בזה כמדומה שמכ"ת שכח דהב"ש שכתב דלא מהני רק ע"ת היינו משום דמחמת תק"א הוי כלוקח ראשון גם בחייו אף לענין הגוף לדברי הנ"י והרא"ש ולכן אם מכרה סתם הוא בטל משא"כ במכר הבן דמועיל המכירה בסתם כיון דק"פ לאו כקה"ג הוא והרי הוא מוכר הגוף שלו מעכשיו וגם מ"ש על דברי הגאון בעל ס' כתובה מדברי הסמ"ע סי' רי"ב שאינה יכולה למחות לבנות ולהרוס לא ידעתי מה ענין זה לזה דמחמת תק"א הוי כלוקח והרי הסמ"ע שם קאי בשיטות הרמב"ם דבחייו אינו מוציא כלל ואפ"ה כתב לחלק בינה ללוקח (דאילו להרא"ש ס"ל להסמ"ע דאף הלוקח א"י למחות כמבואר שם בסמ"ע ובדרישה באה"ע) דהיא א"י למחות והלוקח יכול למחות ובספר כתובה קאי לשיטת הרא"ש היכא דנתאלמנה דאגלאי מילתא למפרע דאין כאן תק"א ובחייו ס"ל להסמ"ע אליבא דהרא"ש דגם הלוקח א"י למחות והח"מ והב"ש פליגי עליו וס"ל דאף אליבא דהלכתא דהרא"ש יכולה למחות בין היא ובין הלוקח משום שמא ימות הוא ויתקיים המקח ומכ"ש דהכי הוא אליבא דהרמב"ם ובאמת דברי הסמ"ע שכתב לחלק בינה ללוקח אינם מובנים לי דמי עדיף יד הלוקח מידה שאם נאמר שהיא עצמה א"י למחות ומה יהא הלוקח יכול למחות ואפשר לומר דה"ט דהלוקח יכול למחות כיון דמדינא קנה הגוף מיד לגמרי ופירות לאחר מיתתה בין ימות הוא ובין תמות היא וא"כ בודאי יכול למחות ר שחכמים תקנו שאם מתה ירשנה בעלה ויוציא מיד הלקוחות אבל מ"מ אכתי לא פקע זכות הלקוחות לענין זה שיהא מוחה בידו לבנות דשמא ימות הוא והם נכנסין לנחלה משא"כ אם לא מכרה רק שהיא בעצמה רוצית למחות אז כיון דמדינא אם מתה ירשנה ואין מחאתה רק על הספק אף מדינה אמרינן דסברה וקבלה שכל שלא תמכור יהיו קנוי לבעל לעשות בו בימי חייו כרצונו וצ"ע ומ"מ מה שמבואר מדברי הח"מ והב"ש דאף לפי שיטת הרא"ש דמוציא הגוף אין הלוקח יכול למחות לא משמע כן מדברי הר"י בן מיגש בב"ב דף מ"ט ולקצר אני צריך: והנה הארכתי בכל זה אף שהדברים פשוטים אחרי רואי כי מכ"ת קיצורי גרם לו שקרא ולא כיוון לבו או קרא כמתנמנם ויפה כתב התנצלותו כי היה נחפז ללכת ובקשתי על העתיד כי יבואו דברי לא יהיה נבהל להשיב כ"א אחר העיון והדיקדוק היטב ובחפזון לא ימצא חזון כי ת"ל אנכי תרגלתי אפרים להיות האמת אהובה אצלי מצד שהוא אמת וגם בשעת חפזון אני מסלת הסולת ומשליך השאר וטרידנא טובא בעניני' הנוגעים למעשה ואף עפ"כ לכבודו פניתי ולפי שראיתי כי צמרתו בין עבותי' נארג בסבך דברי הפוסקים הארכתי אף כי כל דברי אחד הם שדברי הב"ש הם