בית אפרים אבן העזר חלק ב צב

השטר אין היתומים נפטרים בזה והוא מחויב לשלם ליתומים ע"פ הודאתו שהיה בידו ממון אביהם והדבר פשוט דביתומים אין חשש רק מפרעון בחיי אביהם ולא שמא נפרע אחר כך על ידי אחר וקצרתי: ומה שטען האפוטרופוס ברי שתפסה בחיי בעלה כלים ומטלטלין שהיו שווים הרבה והיא השיבה שלא נשאר בידה מזה שהיה לה הוצאות בעת חוליו של הבעל ופרנסתה אם האפוטרופס טוען ברי ורוצה שתשבע שלא נפרעת מכתובתה נראה דיש להשביעה ע"ז אע"ג דקיי"ל דשבועה שלא תפסה בעצמה אינה אלא ע"י גלגול כמו שהכריע הב"ש בסי' וכ"כ כמה פוסקים ומכ"ש בזה שלא היתה שמה קודם מות בעלה דאף חשש שמא תפסה בעצמה אינו אלא על סמוך למיתה ובכה"ג שלא היתה שמה לא חיישינן וכמ"ש אא"ז הגאון בעל שארית יוסף בתשובותיו וכ"כ הגאון בשו"ת נודע ביהודא חלק ח"מ סימן ט"ז דאם מת מתוך חליו והיה בו דעת לצוות ולא הזכיר ליכא חשש צררי כלל דשמא תפסה בלא רצונו ליכא למיחש שא"כ היה מצוה בשעת מותו ולתפיסה בשעת מיתה ליכא למיחש שהרי לא היתה שם אך בזה שהאפטרופוס טוען אשתבע לי דלא פרעתיך וגם היא מודה שתפסה מרצונו אלא שטוענת שהוציאה לפרנסה ואע"ג דעל מזונות א"צ שבועה ומכ"ש כשתפסה שגם הרמב"ם מודה שעל מה שתפסה א"צ שבועה עד שתבא לגבות יותר וכמ"ש הב"ש סי' צ"ג ס"ק מ"ב וס"ק מ"ה ע"ש ואפילו תפסה יותר מכדי כתובתה והיתומים קטנים כמבואר במ"ש ריב"א דכל נשים גבורים ויש להם בנים קטנים יאספו כל הממון כו' ולא קיי"ל כוותי' כמ"ש הטור והב"י בסי' צ"ג ע"ש מ"מ כאן באמת אין להשביעה מחמת התפיסה על המזונות רק מחמת שהאפוטרופוס טוען טענת פרעון על הכתובה וגם זה צ"ע כיון שאין האפוטרופוס יכול לטעון ברי רק שמא יש עדיין בידה מותר ויהיה לפרעון הכתובה או מקצתה וא"כ אע"פ שהיא מודה בתפיסה שיכולה לומר למזונות תפסתי ולא גרע מלוה שפרע למלוה וטוען המלוה שקיבלו על חוב אחר והלוה מודה בשני ההלוואות שהדין עם המלוה וכאן פשוט שהנדוניא דינה כחוב לענין זה ואין ספק שיכולה לומר למזונות תפסתי דבמה שתופסת למזונות אינה מפסדת הכתובה ואע"פ שבגביית הנדוניא לבד אינה מפסדת המזונות מ"מ הא עדיפא לה שבכתובתה יש טריפת לקוחות וכן מבואר בש"ס ובטור סי' ק"ג לענין דמוכרת סתם ואם תרצה תאמר למזונות מכרתי כו' ע"ש ומכ"ש כאן שיכולה לומר למזונות תפסתי משא"כ אם תקחם בפרעון הכתובה שתפסיד המזונות והדבר מבואר בסי' צ"ג בתפס' למזונות אפילו ככר זהב אין מוציאין מידה ופשיט דלא מיירי שביחנה דברים לפני עדים או לפני ב"ד שתופסת למזונות אלא תפסה סתם ואנן אמרינן דלמזונות תפסה וא"צ שבועה וכיון דמצד תפיסתה למזונות א"צ שבועה ומצד גביית כתובתה א"צ שבועה על הנדוניא שהיא בעין ושמא על האפוטרופוס אינה מעלה ומוריד דהא גם בלעדו היינו טוענין ליתומים שלא נשאר בידך מתפיסה זו שתפסת למזונות וצריכה לקבל חרם סתם ועיין בספר נחלת שבעה ס"ס י"ז שכתב דאם הנדוניא בעין ופיחתו צריכה לישבע על המותר אבל מה שהוא בעין נוטלת בלא שבועה ע"ש ופשיטא אף במעות נדוניא שייך לומר שהם בעין אף שהם ביד אחרים בעיסקא ועיין בשו"ת הריב"ש וא"כ בנ"ד אינה באה לגבות מנכסי יתומים רק להחזיק בנדוניא שהוא בעין ביד השליש אפילו שבועה א"צ אך מה שאין בעין מהנדוניא יש להצריכה שבועה כיון שעכ"פ באה להוציא מיתומים ויש חשש צררי מחמת התפיסה אבל בשבועה נוטלת אף מיתומים קטנים שהרי דעת כמה פוסקים שאף בזה נוטלת בלא שבועה משום דהוי כחוב ת"ז וכמש"ל ומה"ט הקילו בה לענין א"א מוריש ש"ל וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ג וז"ל גם בשו"ת מהר"ש הלוי דנדוניא דהווי' כבע"ח דעלמא יורשים נוטלין אף שלא נשבעה ולא חיישינן לצררי כיון שמת ת"ז וכן מסיק בספר חוסן ישועות לאה"ז וכן נ"ל עיקר כו' וקרוב לזה מצאתי בסוף ספר מסגרת השולחן בתקנת ד' ארצות בענין הבורחים שאשתו בנדוניתה קודם לכל בע"ח ע"ש וזה מלתא דמסתבר וכן הסכימו עמי ב"ד ועשינו כן להלכה ולמעשה עכ"ל ולענ"ד ברור דהך דאין נזקקין לנכסי קיל טפי דהתם מפסדינן לבע"ח ונותנין ליורשי האשה ואמרינן דכה"ג א"צ שבועה משום חשש צררי ומכ"ש בזה דאף אם לא יזדקקו עכשיו יזדקקו כשיגדל אלא חששא בעלמא הוא דניחוש ליה שמא ימצאו עדים כשיגדל ויברר שכבר נפרעה לכתובתה פשיטא דב"ד אביהם של יתומים ובאבנתא דלבא תליא מלתא שאם לפי ראות עיני הב"ד לא יבא הדבר לידי בירור לעולם פשיטא דכמו שהם מחויבים לעמוד לימין צדקם של היתומים כמו כן הם ממונים לדיין אלמנות ואין להם לענות את דינה עד אשר יגדל הנער והרי אפילו במקום שיש חשש צררי אמרו דכשיש איזה תועלת ליתומים כגון שהבע"ח רוצה לוותר דבר מה מזדקקין ואין חוששין שמא יביא עדים ומכ"ש במקום שברור לב"ד שלא יברר כשיגדיל אין להם למצוא עלילה נגד האלמנה ומחויבים להוציא הדין לאמתו וא"ל דדוקא תועלת ליתום בעינן גם זה בכלל התועלת שלא תתעגן אמו בחנם וקרו ליה עולא משגש אורחתא דאמא וגם יש תועלת ליתום משום דא"כ תקח הכל למזונות וכבר כתבתי דאף בכה"ג שכתובתה מרובה מהנכסים שייך טעמא דמזוני דשמא ימצאו לו נכסים במקום אחר ואם לא תגבה כתובתה ותקח למזונות שוב תגבה כתובתה מהנכסים שימצאו ומכ"ש אם אינה לוקחת כל הנכסים ונשאר דבר מה לפני היורש דפשיטא דמהני כמו תועלת וויתור הבע"ח וא"ל דמחמת תועלת מזונות אין כאן כיון שתבעה כתובתה בב"ד שוב אין לה מזונות ז"א דהא בש"ס אמרינן הא לא קשיא בתובעת כתובתה כו' א"ה איזדקוקי לא מזדקקין ליה אלא כיון דאזדקינן מעיקרא מזדקקינן לבסוף ופירש"י כיון שמזדקקין מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסיד מזונותיה מזדקקין לה לבסוף להגבותה כתובתה והר"ן בכתובות כתב כלומר אם אין אנו נזקקין הרי היא נמנעת לבא ויש כאן הפסד מזונות וכבר כתבתי דלהרמב"ן ודעימיה דאוכלת מזונות בשביל הנדוניא אע"ג דיש חולקין כבר כתב הב"ש דקיי"ל בפלוגת' זו דאוכלת כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וא"כ פשיטא דנזקקין לנדוניא משום מזוני וגם כי דעת הפוסקים בתבעוה מדוחק שלא נתנו לה מזונות אינה מפסדת מזונות כלל ע"י התביעה בב"ד כמבואר בטור וש"ע ועוד נראה דאם תאמר דשמא יברר א"כ כשלא יברר יש לה למפרע מזונות דמה שמפסדת היינו כשנפרעת לבסוף הפסידה מיום התביעה אבל אם אין היורשים רוצים לשלם לא הפסידה וא"כ שוב יגיע לה הכל למזונות ויש הפסד ליתומים בהמתנה זו ויש לפרש עפ"ז דברי הש"ס כיון דמזדקקינן מעיקרא כו' ופשיט דלא מסתבר לומר כיון שמן הדין אין נזקקין לנכסי קטן אף שלא יתברר לבסוף אין לה מזונות משעת תביעה דז"א דמה לה לאשה בכך וכל שלא יהיה מהנכסים לסלק לה כל דמי כתובתה תקח הכל בעד מזונות והכתובה תשאר חוב עליהם (ואפשר לדחוק דממ"נ אם ימצאו נכסים לתשלום כתובתה אז יצרפו הכל לתשלום כתובתה וממילא שאין לה מזונות מיום התביעה אך המעיין יראה דליתא וקצרתי) אך בלא"ה א"צ לזה שהדבר מבואר כמ"ש דאם נאמר שמפסדת מזונות מחמת תביעה זו יש לנו להזדקק להגבותה ג"כ ואם נאמר דלא הפסידה כ"ש דמזדקקין בשביל תועלת היתומים וכמ"ש והדבר ברור כמ"ש שאף בנדוניא נזקקין לנכסי קטן ובפרט בזה"ז דלא שכיח כלל חשש צררי: אך בענין התפיסה שתפסה למזונות יש לי לדון קצת בדבר דדרך העולם שאבי הבת מתחייב לתת מזונות על שולחנו להזוג משך כמה שנים אחר הנשואין ואם בנדון הזה ג"כ התחייב אבי הבת כן א"כ י"ל שאין לה ליקח משל בעלה עבור מזונות לא בחייו ולא לאחר מותו ומכ"ש דברי האפוטרופוס שטוען שהיתה אוכלת על שולחן אביה בחנם ובזה יש מקום לומר דמאן יימר דלמא השכינה ביד אביה מה שהיה עמה מבית בעלה ומכ"ש אם תברר שכן הוא אבל אם היה מגיע ממנו מזונות להזוג אין לה ליטול מנכסי הבעל ואע"פ שהבעל חייב במזונותיה בחייו ואף כי אחרי מותו שנתחייב בשטר כתובה נראה שאין לנו לדון בזה דין בת אשתו שאחד זנה ואחד נותן דמי מזונות דהתם אין חיוב של זה בא מחמת המתחייב השני משא"כ בזה שחיוב האב אף לבתו הוא ע"י שמשיאה לזה ואומדן דעת הוא שמקבל עליו לסלק חיובו של הבעל אלא שאם לא סילק אז הבעל בחיובי' קאי ומעולם לא שמענו שהאשה אוכלת אצל אביה או חמי' בתורת התחייבות מזונות שתתבע את הבעל לשלם לה דמי מזונותו וא"כ לאחר מיתת הבעל נמי כיון דלא פקע ההתחייבות כמ"ש הט"ז