בית אפרים אבן העזר חלק ב פט

בספק סכנה אלא ודאי שאין זה רק מיחוש בעלמא וכדאמרינן גבי זכרנו את הקשואין כו' שלא טעמו טעמים אלו במן לפי שקשין לתינוקת משל אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק (ועיין בפירש"י פ' בהעלותך וביומא דף ע"ה ובס' כתוב המליץ עפי"ז זכרנו את הדגה כו' משום דבש"ס חשיב נמי דגים קטנים בהנך דברים דקשים למינקת ע"ש דפח"ח ונראה הא דהזמין דגים קטנים בכדיהן אע"ג דקשה למינקת ודוחק לומר שהאשה לא היתה אוכלת מהן רק שהיו מאכילין לבעליהן אך התם איתא שהיו יולדות בשדה ומזמין להם עגולים לינק דבש ושמן וא"כ לא היו הנשים מניקת כלל) ובעלמא אמרינן למה נקרא שמם קישואין שקשין לגוף כו' וכיוצא בדוכתי טובא ופשיטא שאין זה נכנס בכלל ספק סכנה ומ"ש הרמב"ם ואין הבעל יכול לעכב ולאמר אם תאכל יותר מדאי או מאכלין רעים ימות הוולד פשיטא שלא בדרך ודאי קאמר אלא בדרך אפשריות שיכול להיות שיסובב מזה חלישות הוולד ואפשר שיסתכן וימות אבל מ"מ אין זה ברי היזקא וכן בלשון רש"י פסקו קימעא מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתם ופשיטא דלאו סכנת ודאית קאמר אבל חשש' וכיון שקבלה עלי' צריכה היא לאכול כדי צורך להנקה וכיון שכן גם זה אינו רק צערה דגופא של התינוק שהוא צריך לחלב הרבה ואין לו כדי ספוקו ולמיחוש מבעיא שמא יזיק לו צערו זה שלא מלא ספק ויוכל להיות שיבא מזה לידי סכנה ולכן שפיר כתבו ר"ה גאון והרמב"ם שאם האשה יש לה חולי בבטנה שצריכה לאכול הרבה או מאכלים הרעים לחלב צער גופה קודם דמאי חזית דצער' דגופא דתינוק עדיף מפני חששא דשמא מפני מיעוט או עיבור החלב שיבא מצד אכילתה יסתכן שמא גם היא אם תמעט באכילה או שלא תאכל דברים שמתאוה להם תצטער הרבה עד שתסתכן וצערה דגופא קודם אבל גם אינהו מודה אי בריא לן דהתינוק יבא עי"ז לסכנה והאשה לא יהיה לה רק צער בעלמא שיש לעכב על ידה כדי לקיים נפש הילד וכמ"ש הח"מ והשתא א"ש בפשיטות מה שהקשו על הרמב"ם דהא קתני ולא תאכל עמו מאכלים הרעים לחלב דהא באמת יש לדקד' על הברייתא דנקט האי דינא בנתנו לה בן להניק ולא נקטי' בכל מינקת דעלמא שאפי' אשה המניק' את בנה אנו צריכין להזהירה ע"ז שלא תביאנו לידי סכנה אלא ודאי שאין זה חשש סכנה ממש רק מיחוש בעלמא וכמש"ל שמאכלים הרעים קשים לתינוק וכה"ג אמרינן בנדה ג' חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד כו' וכה"ג טובי וכיון דאינו רק מיחוש וזהירות בעלמא לא הוה צריך למיתני הך דינא בכל מינקת דסתמא דמלתא אשה חסה על בנה ודרך נשים להיות מרחם בן בטנה ולשמור עצמה מדבר המזיקו ואם יקרה כה שהיא צריכה לדבר הרבה משום קולי שבה וצער גופה הרבה אין אנו אחראין לעכב על ידה מחמת שאפשר שיגיע מיחוש לתינק וכמ"ש רק הברייתא דינא אשמועינן היכא שנתנו לה בן להניק דבזה סלקא דעתיך אמינא שאבי הבן יכול לעכב על ידי שלא תאכל הרבה דאדעתא דהכי פסק לה שכר שלא תאכל רק כדי צרכה ואפילו על מיחוש לבד נמי קפיד קמ"ל כיון שיש לה חולי המרגיל אותה לאכול הרבה אינה מחויבת לעשות כמי שפסקה אלא שאינה יכולה לתבוע מה שהתאוה ואח"כ נקט הברייתא הדין באשה זו שקבלה עליה בן איש אחר אינה יכולה לאכול עמו דברים הרעים לחלב ולאו בחולי המתאוה מיירי דבזה כבר אשמעינן דכל מחמת חולי אינה חייבת ואין חילוק בין מתאוה אכילה הרבה או דברים הרעים וכמ"ש הכ"מ אלא בסתמא מיירי דבזה שפיר אבי הבן יכול לעכב על ידה ומזהירין מן הדין שלא תאכל דברים הרעים דסתמא אדעתא דהכ' קבלה עליה לעשות כדת הנשים המניקים ביניהם שזהירות לאכול דבר שיוכל לבא לידי מיחוש ונשמרים מכל דבר רע ולאו אהך בבא דפסקו קמעא קאי אלא בבא בפ"ע הוא וכך הם דברי ה"ה דההיא בשאין מתאוה להן מיירי ר"ל שאין להם חולי המתאוה למאכלים אלו והרמב"ם דקעסיק השתא בדין מניקה את בנה לא נקט הכא רק דבר הצריך לענינו שאם יש לה חולי אין הבעל יכול לעכבה וק"ו הוא מדין אשה שקבלה להניק בשכר ומה שלא כתב הרמב"ם דין הברייתא במניקה בשכר לפי שאין ענינו לכאן ומקומו בדין שכירות פועלים ומה שהשמיט דין זה שם באמת צ"ע דהא עכ"פ הו"ל למנקט הך דינא שלא תניק עמה בנה או בן חבירתה ובש"ס אמרינן דבן חברתה הוי רבותא טפי דסד"א אי לאו דהוה לה מותר לא הוי ממציא לי' וא"ל שסמך על מ"ש שהבעל מעכב על ידה שלא תניק בן חבירתה וא"כ ה"ה בנתנו לה בן להניק ז"א דה"ל לאשמועינן דבנתנו להניק לא תניק בנה עמו דהא המקשן מסתבר ליה דבנה מסתבר טפי שתוכל להניק עמו ואף התרצן לא קאמר אלא דגם בן חבירתה צריך לאשמעינן אבל מ"מ מודה לסברת המקשה שי"ל דגם השוכר מסתמא לא עלה על דעתו שלא תניק בנה עמו ותשכור לו מינקת אחרת כי התשכח אשה עולה ועיין מש"ל בשם ר"ה גאון וכמו כן ה"ל לכתוב בהל' שכירות פועלים הך דינא שלא תאכל מאכלים הרעים לחלב וצ"ע גדול על הרמב"ם בזה הנלע"ד כתבתי: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה סז שאלה אלמנה באה לגבות כתובתה ונדוניתה והאפוטרופוס טוען שאין נזקקין לנכסי קטן על הנדוניא והנדוניא עדיין מונחת ביד שליש לטובת הזוג מה דינו: תשובה הנה לענין הכתובה הדבר מבואר בש"ס ופוסקים דנזקקין לנכסי קטן משום חינא ויש סוברים דאפילו סבר נשאת נמי נזקקין בזה"ז ולא חיישינן לצררי וכמ"ש הב"י באה"ע סי' צ"ו ובב"ש שם ובד"מ סי' ק"א ולענין הנדוניא אין ספק שאם הנדוניא בעין דודאי נזקקין שע"כ לא אמרו אין נזקקין לנכסי קטן אלא היכא שהבא לגבות מיתומים גדולים צריך שבועה משא"כ כשהם בעין שא"צ שבועה כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות אישות וז"ל והנכסים עצמם שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורשים בהם דין לעולם כו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה כו' וכתב ה"ה שם בבאור דברי רבינו הוא בשאותן נכסים שמכניסין לו הם בעין קיימין כו' אבל וודאי אם נאבדה הנדוניא כו' אין יורשין נוטלין כלום דלא עדיף מחוב דעלמא ובמשנה למלך שם כתב שדינו של ה"ה מוכיח מהתו' וכמה רבוותא גבי הא דנפל הבית כו' אבל מ"ש דלא עדיף מחוב דעלמא ראיתי גדולים אחרונים תפסו בזה דחוב דעלמא נמי בגו זמניה א"צ שבועה כו' וסתם הדברים ולא פירש לתקן דברי ה"ה אחרי שדבריו מוכרחים מדברי התו' ורבוותא. והב"ש ריש סי' פ"ח הביא דברי ה"ה וכתב דלפי מ"ש התוס' בריש ב"ב ובהשולח דטעמא דחיישינן בכתובה לתוך זמנו משום דאית לה מתקנת חכמים לפי"ז נ"מ ונצ"ב א"צ שבועה אפילו ליתא בעין ובריש סי' צ"ו כתב דלפי תירוץ התוס' דחיישינן שמא סמוך למיתה התפיס צררי לפי"ז יש לחוש אף בנ"מ ונצ"ב כו' ע"ש ומבואר מדבריו דאף אם אין הנדוניא בעין תליה בתירוצי התוס' דלפום הך תירוצא דמחמת תנאי ב"ד אתינן עלה א"צ שבועה בנצ"ב אף שאינו בעין וכן לפי מ"ש הרמב"ן בריש ב"ב דבכתובה חיישינן טפי לפי שרגילות להסמיך דעתם כדאמרינן הרי כתובתך כו' ע"ש. א"כ לא שייך זה בנדוניא ועכ"פ יש ללמוד מזה היכא שהיתה הנדוניא בעין בשעת מיתת הבעל ונאבד אח"כ בזה כ"ע מודו דא"צ שבועה דהא אין חשש אלא שמא התפיס סמוך למיתה וכל שהוא בעין אין חוששין שמא התפיס כלל ואיהו גופיה נמי לא מצי למטען אפילו בברי שהתפיס ואם נאבד אחר מיתה או נפחת היורשים מחויבים לשלם ואין יכולים לטעון שמא התפיס אביהם צררי ומכ"ש אם הוא בעין גם עתה שאין בזה חשש צררי כלל וא"צ לישבע ופשיטא דנזקקין בזה לגבות אף מיתומים קטנים כיון דמסקינן בעירוכין שאין הטעם משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה אלא משום צררי וכיון דבהא לא חיישינן לצררי היא גובה וכדמשמע נמי לשון הרמב"ם ואין ליורשים בהם דין לעולם: ואמנם אם לא היה הנדוניא בעין כבר כתבתי שהמ"ל כתב שהאחרונים הקשו על ה"ה דהא הוא חוב דתוך זמנו אפשר ליישב דה"ה ס"ל דנצ"ב שפירושו שמקבל אחריותו על הנכסים האילו שיהיו קיימין לעד לעולם כברזל וא"כ מיד שנאבדו הוא מחויב להעמיד נכסים אחרים שתהא סמיכתה עליהם ואע"פ שלא מצינו