בית אפרים אבן העזר חלק ב פח

הנ"י פרק החובל והביאו רמ"א בהג"ה סימן ת"ך דצריך ליתן תוס' מזונות הצריכין בחלי' ממה שהיה כשהיה בריא ונ"ל דבכלל רפוי יחשב וגדולה מזו כתב בשו"ת ב"ח סימן מ"ו דאפילו אם אין חייב ברפואה רק במזונות הוא מחויב לתת מזונות הראיות לאותה שעה ע"ש וקצרתי ועיין בשי"מ ס"פ אע"פ בשם הר"י בן מיגאש מאי איריא מניקה ליתני חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף על מזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויברי' גופה כו' ע"ש ואין לחלק דהתם עי"ז שתאכל יותר רבה בריאת גופה משא"כ בזה שהחולי כך הוא לאכול הרבה דז"א דעכ"פ היא צריכה לכך מפני צער גופה כשלא תאכל וזהו רפואת'. ואמנם כן גם למאי דפרישית שבאמת היא מניקה ואוכלת הרבה ולא איכפת לן בחשש סכנת הוולד קשיא דכיון שהתירו לה לאכול מפני צער גופה למה באמת תצטרך לאכול משלה ואי משום שהוא דבר המזיק לוולד מה בכך כיון דדינא קעבדה ועל ר"ה לק"מ דמ"מ זה אינו מחויב ליתן רק מה שפסק לתת כדי צרכה אבל על הרמב"ם קשה כיון דהבעל חייב ברפואתה במה יפטר וצ"ל דס"ל דכמו דאמרינן שהיא לא נשתעבד' להניק ע"ד זה שלא לאכול מה שצריכה מפני צער גופה כמו כן אמרינן דהוא לא נשתעבד לתת לה מזונות ורפואה מה שיזיק לבנו ולגבי דידיה אמרינן מה חזית דדמא דידה סומק כו' ואין דוחין נפש מפני נפש אבל איהי לגבה דנפשה אם רוצה לאכול משלה אין לעכב על ידה דאבדת גופה קודם כדאמרינן חייך קודמין לחיי חבירך וזה א"ש לפי מ"ש דמיירי שע"כ היא מניקה שא"א בע"א אבל לפי דעת הרב נראה לפרש שבאמת מבטלינן שעבוד ההנקה ואינה מניקה כלל וא"כ למה תהיה אוכלת משלה והרי חל שעבודה על הבעל מדין רפואה וא"ל דכיון דמחמת חולי זה אין יכולה להניק והוא צריך לשכור מינקת הוא פטור משעבוד זה ז"א דמה ענין רפואה להנקה דאטו אשה שחלת' ואינה יכולה להניק מחמת חולי הוא נפטר מרפואת' פשיטא דחייב ברפואת' וה"נ אנן אמרינן דחייב ברפואת' ולתת לה מזונות שהיא צריכה ומתאוה מחמת חולי הן מצד חיוב רפואה או מצד חיוב מזונות הראוים לה לאותה שעה וממילא שהיא פטורה מחיוב ההנקה כיון שאפשר לשכור אחרת לא נכנס הוולד לספק סכנה ואם נפשך לומר דה"ט דאוכלת משלה משום דחולי כזה אינו במקרה כ"א מצד טבעה הרע שהרגילה להיות גרגרנית לאכול יותר מכדי צרכה ואין זה בכלל רפואה ובכלל מזונות וכמו משרה אשתו ע"י שליש שא"צ ליתן רק כפי אומד הדעת שהוא כדי צרכה אף אנו נאמר שהיא מחויבת לשכור מינקת כמו בנדר' שלא להניק וכמ"ש התוספות דף נ"ט ע"ב ד"ה כגון שנדר' דלב"ה כופה שהיא תשכור לו מינקת ואף ב"ש לא פליגי אלא משום דכיון דקיים לה איהו הוא נתן אצבע כו' ע"ש ובאה"ע רסי' פ"ב בדברי הח"מ והב"ש שם ולא היה להרמב"ם לסתום אלא לפרש שמחוייבת לשכור לו מינקת אלא ודאי דליתא להאי פירושה וחזרנו לפי' הראשונים ז"ל דעכ"פ היא מניקה את הוולד משום דלא אפשר בע"א ומכל מקום אין לעכב על ידה משום צער גופה וצ"ע על המחבר בש"ע סימן פ' סעיף י"ב שכתב הך דינא דהרמב"ם ולא ביאר כמ"ש הרמב"ם דאוכלת משלה וכדברי הש"ס ואפשר דכיון שכתב שאין הבעל יכול לעכב כו' ממילא שמעית מיני' דעכבה אינו יכול לעשות אבל מכל מקום ליתן גם כן אין צריך וצ"ע. והנה הב"ש שם ס"ק ט"ו כתב די"ל דאף שיש ספק סכנה לוולד מ"מ מותר כדאמרינן דף פ' כביסתם קודם לחיי אחרים מיהו ר"י הוא דס"ל הכי ורבנן פליגי ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כר"י עכ"ל ומשום הא לא אירי' שי"ל שהרמב"ם סמך בזה על ר"א גאון בשאלתות פ' ראה דפסק כר"י בהא ע"ש אבל צ"ע דהתם טעמא משום דכתיב בקר' ולכל חיתם והיינו כביסה אלמא דקרא קרי לכביס' חיות וחייהם קודם לחיי אחרים משא"כ בזה דצער וחולי בעלמא הוא אפשר דל"ד לכביסה גם צ"ע על הרמב"ם במה שהשמיט הך דינא דכביסתן וחיי אחרים ובשלמא מה שהשמיט הך דינא דאיתא התם חייהם וחיי אחרים חייהם קודמין אע"ג דודאי הכי קי"ל וכדאמרינן באיזהו נשך שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים כו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך והביאו שם הרי"ף והרא"ש וגם דר"י ורבנן תרווייהו מודו בהא והרמב"ם לא הביא זה בחבורו י"ל שסמך על מ"ש בפ"א מהלכות רוצח גדולה מזו העוברה שהיתה מקשה לילד כו' יצא ראשו אין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש וכ"ש בזה שאין מחויב לדחות נפשו מפני נפש חבירו אבל הך דינא דכביסתן וחיי אחרים הו"ל למנקט לאשמעינן הלכת' כמאן ואפשר שסמך בזה על מה דאיתא בירושלמי דנדרים פי"א דמייתי ברייתא כביסתן וחיי אחרים כביסתן קודמת לחיי אחרים אמר ר"י מאן תנא כביסתן חיי נפש ר' יוסי דתני אין נותנין מהם לא למשרה ולא לכביסה ר' יוסי מתיר בכביס' כו' ע"ש ובפני משה פיר' הך דאין נותנין מהם כו' על ערי מקלט קאי משום דכתיב ולכל חייתם וליתא אלא אפירות שביעית קאי וכדאיתא פלוגתא דרבנן ור"י לענין פירות שביעית בב"ק דף ק"א ובסוכה דף מ"ם ע"ש וכן פי' בס' קרבן העדה וכן מבואר להדיא בירושל' דשביעית פ"ח הך ענינ' גופא דנדרים ע"ש והרמב"ם בפ"ה מהל' שמיטה ויובל פסק בהא כרבנן דאין נותנין פירות שביעית למשרה ולכביסה וא"כ ממילא ש"מ דכביסה לאו חיי נפש הוא ואף ע"ג דבש"ס דידן מוקמינן פלוגתא דרבנן ור"י בטעמא אחרינ' מ"מ עכ"פ ממילא ש"מ דכביסה לאו חיי נפש נינהו דר"י מרבה כביסה ששוה בכל אדם והיינו דחיי נפש הוא ומ"מ במידי דמיקרי חיי נפש דומיא דכביסה אליבא דר"י הוא קודם לחיי אחרים דגם רבנן לא פליגי בהא וא"ש נהי הך דהכא שפסק הרמב"ם דצער גופה קודם משום שהוא חולי שבגופה ולא גרע מכביסה אליבא דר"י ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בערוך ערך בולמס שהוא חולי האוכל הרבה הרי שחולי מסוכן הוא וזהו תקנתו שיאכל הרבה (והרמב"ן פי' ביומא בולמס בענין אחר וכן רש"י פי' בע"א אך מלשון המדרש רבה מי שלהוט אחר בולמס של עריות כו' הביאו בערוך שם משמע כפי' הערוך וגם לפרש"י יש ליישב לשון זה) ומ"ש בח"מ שאם החולי של סכנה לא ידעתי מי שחולק דחיי' קודמין בודאי לענ"ד דגם אינהו לא פליגי אלא על מ"ש הרמב"ם במתאוה לאכול דברים רעים לחלב דזה אין בו סכנה וכדמשמע ביומא בעובדא דר' יהודא ור"י דקפחי' לרועה ואכל לרפתא ולא מצינו שיהא סכנה למתאוה לאכול איזה דבר בעוברה שהריחה או כשאוכלין לפני' דבר דאית ליה ריחא וקיוהא בעובד' דכתובו' דף ס"א ומ"מ נראה דס"ל להרמב"ם דאם מתאוה מחמת חולי לאכול דברים הרעים לחלב אע"פ שאין סכנה בכלל חיי נפש הוא אף לרבנן כמו כביסה לר"י דאע"ג דשמואל אמר ערבובית' דמאני מייתי לידי שעמום ס"ל לרבנן שאין זה בכלל חיי נפש שאין זה רק כמו סיבה קרובה ומיעוט המצוי אבל כשהחולי לפנינו וצער גופה למלאות תאותה לא גרע מכביסה לר"י וכל שהוא בכלל חיי נפש אף רבנן מודין שחייו קודמין: וראיתי למחותני הגאון החסיד ז"ל בק"א למסכת כתובות שכתב על דברי הב"ש דהתם בנדרים לא מיירי ביש סכנה לעיר האחרת אלא שיכולין להביא מים ממקום אחר או שילכו משם תדע דא"כ נימא נמי בודאי סכנה דכביסה זו קודמין לחיי אחרים כו' ולעני' דעתי נראה דודאי מיירי אף בכה"ג דומיא דהא דחייהם וחיי אחרים דמיירי אפילו בודאי סכנה כמבואר שם בנדרים כפירוש המפרש לנדרים ובדברי התוס' והרא"ש והר"ן שם דילפינן מוחי אחיך עמך ובירושלמי דנדרים ושבועות משמע דר"י אתי על ההוא דכביסה ג"כ משום הא דחייהם וחיי אחרים ומייתי לה מקרא דתהיינה הערים האלה ואח"כ ולמגרשיהם סביבותיה וע"ש בפירוש פני משה דלא מייתי מקרא דוחי אחיך עמך דאפשר דס"ל דהתם ארבית קאי אהדר ליה כו' וגם בשאר דבריו יש מקום עיון ופשוט דגם להח"מ והב"ש אין בזה ודאי סכנה לוולד כ"א ספק סכנה וקצרתי שלענ"ד ליושר האמת הא ודאי שבמה שהיא אוכלת הרבה או דברים הרעים לחלב לא נכנס אף בכלל ספק סכנה לוולד רק מיחוש בעלמא וזה מבואר מדאמרינן דברים הרעים מה נינהו אמר ר"נ כגון כשות וחזיז ודגים קטנים כו' ואפי' כמכא והרסנא מינייהו פסקא חלבא מינייהו מיעכרי חלבא ופשיטא דלא מסתבר לומר שכשאוכלת דברים אלו דחשיב התם הוא ספק סכנה לוולד שעי"ז יפסוק או יעכר החלב ועוד דא"כ למה נקט התנא דין זה לענין מי שנתנו לה להניק דהא פשיטא דכולהו נשי בעי חיי התינוק וחלילה להם מעשות כדבר הזה להכניס נפש הילד