בית אפרים אבן העזר חלק ב פז

כל דמי המזונות שצריכה ולפ"ז אם חלתה אינו נפטר בדמי המזונות כשהיתה בריאה אלא צריך לתת לה כל מזונותיה כל יום ויום בין בריאה בין חלתה שעל זה התחייב והא דכתב הרא"ש שאינו חייב ברפואה היינו דוקא רפואה ממש כגון שכר הרופא דמזונות קיבל ע"ע ובלשון ב"א אין שכר הרופא בכלל מזונות ולא דמי למזון האשה והבנות שהב"ד כך התנו לספק צרכיה אבל המזונות שהוא צריכה כל יום ויום אפילו היא חולה צריך לתת לה ותדע שהרי אם בתו או חתנו היה קצת חלשים כגון שחש בראשו או במעיו או בכל גופו היה חייב לתת להם מזונות הראוים לאותו שעה דאינו יכול לפטור עצמו מהם כו' ובסוף דבריו צידד לומר דאין דין יולדת כדין חלתה דעלמא דזאת הבעל גרם לה כו' ע"ש ועכ"פ מבואר להדיא דצריך לתת לה מזונות הראוים בחלייתה ושמחתי שכוונתי לדעתו ת"ל אלא הוספתי שלענ"ד אף במתחייב לזון סתם הדין כן והריטב"א לא קאמר אלא לענין חיוב דאם מחמת חולי אינו יכול לאכול אפ"ה מחויב לתת דמי המזונות הצריך לבריא כמבואר בירושלמי ועכ"פ בנ"ד שמבואר בכתב שקיבל עליה בקנין ובחיוב גמור להחזיקה על שלחנו אין ספק שצריך לתת מזונות כאשר היא צריכא לפי העת והזמן כמ"ש הב"ח: דברי זעירא הק' אפרים שאלה סו כה הראני כבוד מחו' ידידי הרב הגדול החריף ובקי מו' יעקבקא סג"ל לנדא נ"י מה שהעלה בישוב דברי הרמב"ם פך"א מהל' אישות הי"א פסקו לה מזונות הראוים כו' והובא בש"ע סי' פ' וכל הראשונים עמדו על דבריו דהא קתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב והח"מ כתב דלא מסתבר דבמקום סכנת הוולד צער גופה קודם ולכן כתב הרב נ"י בישוב דבר זה דהש"ס מיירי היכא שאין חולי התאוה אז כופה אותה שתניק קודם כיון דמשעבד' ליה ומזהירין אותה שלא תאכל דברים הרעים וכן אם הבעל רוצה לשכור מינקת מחמת שאוכלת דברים הרעים והיא אומרת שתניק בעצמה שומעין לו ולכן דייק הרמב"ם בהל' י"ג והוא אינו רוצה שתניק שלא תתנוול ר"ל דוקא בכה"ג שומעין לה אבל אם היא רוצה דוקא מאכלים הרעים שומעין לו והרשות בידו לשכור אחרת אך זה דוקא באין לה חולי אבל אם יש לה חולי התאוה אז אע"פ שאין שומעין לה אם היא רוצה דוקא להניק בעצמה מ"מ גם ביד הבעל אין לכופה שתניק דוקא ולעכב על ידה שלא תאכל אלא אוכלת כמו שהיא צריכה מפני צער גופה והבעל באמת ישכור מניקת משום סכנת הוולד ע"כ תוכן דבר ידידי הרב הגדול נ"י בקצרה והנה אף שהדברים עריבים ונכונים בישוב גוף הענין ובפרט לקו' הח"מ דלמה יהיה צער גופה קודם במקום סכנת הוולד ובזה יפה אמר הרב נ"י שאין כאן סכנה שהבעל יחוש לעצמו לשכור מינקת או ימסמס לי' כיון שאין בידו לעכב עליה שלא תאכל אבל מ"מ מה נעשה ביום שידובר בנו לשון הרמב"ם שנתן טעם שאין הבעל יכול לעכב כו' ימות הוולד מפני שצער גופה קודם לחשש סכנת הוולד והרי לפי מ"ש הרב נ"י ס"ס אין כאן חשש סכנה לוולד ולא איירינן אלא לענין הכפי' אם יכול לכופה שתניק ולא תאכל והכי הו"ל למימר ואין הבעל יכול לכופה להניק ולעכב כו' מפני שצער גופה הוא ואז היינו מפרשים הכוונה שר"ל שצער גוף שלה אלים טפי משעבוד שיש לו עליה להניקה דאדעתא דהכי שתצער גופה לא נשתעבדה לו אבל הלשון שצער גופה קודם מורה דאף בכה"ג שחששת הבעל חזקה שיש עמה טענה מחמת סכנת הוולד כגון שהוא מכירה או שאינו מוצא לשכור דבכה"ג אף בגרושה כופין אותה ומניקתו, מ"מ א"י לעכב שלא תאכל לפי שצער גופה קודם:. והנה בדברי ה"ה והכ"מ ושאר מפרשי הרמב"ם לא מצאנו מונח קיים ומקור נפתח לדין הרמב"ם בזה ומצאתי כי דברי הרמב"ם מיוסדים על אדני פי' רב האי גאון ז"ל הביאם בשיטה מקובצת כתובות שם שכתב וז"ל שוב מצאתי בליקוטי הגאונים ז"ל שכתוב בשם רבינו רב ה"ג הא דת"ר הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו בנה אי אקטן קאי מאי עבדא ליה שבקה ליה ומאית ואי אבן ך"ד חודש קאי לא ידעינן ופסקה עמו קמעא אוכלת הרבה מאי פירושי דאשכחינן בה פירושי דלא מסתבר לן הכין נקט לה בהני תרי מילי דהכי קא מגמר לן שלא תשכיר אשה עצמה להניק עד שתגמול את בנה או שבנם נטלו אביו ונתנו למניקת אחרת וכיוצא בזה ולעולם אם נטלה בן להניק לא תניק את בנה עמו ואם היה בה חולי וקשה לה שתאכל קמעא כדי צרכה והיא בחלי' מצטערת אם לא תאכל הרבה בתאוותה אינה חייבת לעשות כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו לה מזונות כדי צרכה אין לה לתבוע אותם במה שהיא מתאוות אלא אוכלת משלה ואע"פ שמוסיף חולי' עכ"ל שו"ת לרב ה"ג עכ"ל השי"מ (וע"ש שכתב אח"כ וז"ל הר"י הלוי כו' הא קמן דכולהו הני רבוותא אזלי בשיטת הרמב"ם ז"ל והוא פלאי שהרי דברי הר"י מיגא"ש מבוארים כרש"י ולא כרמב"ם ואפשר שיש ט"ס בדבריו) מבואר שזה מקור דברי הרמב"ם ומפרש מ"ש ר"ה גאון אע"פ שמוסיף חלי' ר"ל שעי"ז נעשית חולי ביותר ואפשר שיזיק לולד לולי דברי הרמב"ם היה אפשר לפ' דברי ר"ה מ"ש ואע"פ שמוסיף חוליה ר"ל שהנקה זו הוא מוסיף חולי' שעי"ז היא צריכה למזונות יותר מכדי צרכה ומתאוה ביותר וכדמשמע בסוף פ' אע"פ דקאמר ומוסיפין על מזונותיה כו' ודלמא משום דחולה היא הא קמ"ל דסתם מניקת חולות נינהו ע"ש הא קמן שההנקה גורמת תאות אכילה ביותר ולכן ס"ד שהיא יכולה לתבוע מה שהיא מתאוה יותר כיון שע"י ההנקה בא לה ולכן אמר דאין יכולה לתבוע מה שמתאוה אע"פ שההנקה מוסיף חולי' שהוא חולי תאוות האכילה לא איכפת לן בהכי כיון שפסקו קמעא דהיינו כדי צרכה ונראה דהרמב"ם ס"ל דודאי הברייתא לא אתי לאשמועינן דינא שהיא יכולה לאכול הרבה כיון דר"ש מפרש דאוכלת משלה פשיטא דמי יעכב על ידה לאכול משלה ואם הברייתא היה רוצה לאשמעינן הדין שאין יכולה לתבוע המותר הא הו"ל לאשמעינן דאוכלת משלה אלא ודאי דאתי לאשמעינן שהיא יכולה לאכול הרבה אע"פ שאפשר שיזיק לוולד וכמ"ש ר"ה גאון אינה חייבת לעשות כמו שפסקו עמה כו' והאי דקאמר אע"פ שמוסיף חולי' ארישא קאי דאע"פ שאם תאכל הרבה הוא מוסיף חולי' ואפשר שיזיק לו ולד יכולה לאכול מפני צער גופה ואף שמדברי ר"ה נראה דמפ' גם הך בבא דמיירי במי שנתנו לה בן להניק ס"ל להרמב"ם דה"ה במניקה את בן בעלה וכ"ש הוא דאפילו בנתנו לה בן להניק שמדעתה דנפשה קבלה עלי' אמרינן דאדעתא הכי לא נשתעבדה להכניס עצמה בצער גופה ומכ"ש בשעבוד הנקה לבעל דאמרינן הכי וממוצא דבר אנו למדין דדברי הרמב"ם מתפרשין כפשטן כמו שהבינו ה"ה והכ"מ בדברי הרמב"ם שהרי ר"ה מיירי בנתנו לה בן להניק דמותרת היא לאכול הרבה אע"פ שמוסיף חלי' ופשיטא שא"ל שפירושו שעי"ז באמת בטל השעבוד שנשתעבדה לזה להניק שהרי כתב שאין יכולה לתבוע במה שהיא מתאוה ואם נימא שהשכירות בטל פשיטא שאין מקום לתביעה זו אלא ודאי שר"ל שהיא מניקה ואעפ"כ אין אבי הבן מעכב על ידה לאכול הרבה כמו שצריכה מחמת החולי וכגון שמכירה או שאינו מוצא אחרת ואין חוששין לסכנת הוולד דאדעתא דהכי לא נשתעבדה להכניס עצמה בצער גופה וה"ה במניקה את בן בעלה מיירי אפילו בכה"ג וכ"ש הוא וכמ"ש: ובלא"ה נראה דממקומו הוא מוכרע שהרי הרמב"ם כתב הרי זו אוכלת משלה מה שתרצה והוא דברי הש"ס דקאמר אוכלת הרבה מהיכא אמר ר"ש משלה א"כ ע"כ שהכוונה דמיירי שהיא מניקה בעצמה ולכן ס"ד שהבעל צריך ליתן גם המותר כיון שדינא הוא במניקה דמוסיפין על מזונותי' קמ"ל כיון שכבר פסקו לה מה שהוא צורך להנקה כדי צרכה ומה שהיא מתאוה יותר לא די שאינו מועיל אלא שהוא מזיק א"צ ליתן לה אע"פ שאינו יכול לעכב על ידה לאכול משלה מה שתרצה שאם נפרש דכיון שאוכלת מה שמזיק לוולד האב שוכר מינקת אחרת א"כ מה בא להשמיענו בזה שאוכלת משלה וא"ל דאשמעינן דלא תימא כיון שהוא חייב ברפואתה הוא מחויב ליתן לה מזונות הצריכים קמ"ל שא"צ אלא אוכלת משלה שדין זה אין ענינו לכאן רק בדין רפואת אשתו אם מחויב ליתן מה שמתאוה מחמת חולי ולענ"ד שהבעל מחויב ליתן לה מזונות אילו שהיא צריכה מצד חיוב רפואת' וכן מבואר מדברי