בית אפרים אבן העזר חלק ב פו

ובר מן דין אומר אני כי בנ"ד זה המתחייב שמונע עצמו מרפואת' לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה שאף ע"פ שבש"ע הביא דעת הריטב"א דהמקבל לזון אינו חייב ברפואו' הרי הש"ך שם הביא דעת התוס' דס"ל דחייב ברפואות ומ"ש הש"ך דמהירושלמי משמע כהריטב"א והרא"ש ז"א לענ"ד שהרי הרא"ש הביא דברי הירושלמי ולא הביא ממנו ראיה כלל רק כתב בפרק הנושא ובפ' מציאת אשה מסברא כן והדבר פשוט דהירושל' דקאמר חלתה כמו שנישאת לא מיירי לענין חולה הצריך רפואה כלל דבאמת אין דנין על הרפואה רק לענין מזונות שהיא חולה ואינה יכולה לאכול כמו הברי' שאוכל יותר וע"ז קאמר דחלתה הוי כמו שנישאת שאע"פ שאינה יכולה לאכול צריך לשלם לה דמי מזונות כמו אלו היתה בריאה וגם כוונת הריטב"א אינה להביא ראיה מהירושלמי לענין הוצאות רפואה רק לענין שצריך לתת דמי מזונות כמו לבריא. ובאמת הדבר תמוה דפשט' דמלתא משמע בש"ס דכל רפואה שאין לה קצבה דינה כמזונות ומאי דמחלק הרא"ש בין תנאי ב"ד צ"ע דהא גם בשותפין שחלה א' קאמר רשב"ג לחלק בין רפוא' שאין לה קצבה וע"ש בב"ב ברי"ף ורמב"ן דרשב"ג לטעמיה גבי כתובה ואם כן מבואר דלאו בתנאי תליא מילתא (ולפי מ"ש לעיל דתנאי בית דין מטעם אומדנ' יש ליישב דגם גבי שותפין הטעם משום אומדנא משא"כ היכא שהענין בא מצד מחייב עצמו בכתב אך כבר כתבתי דכאן עדיף טפי מאומדנ' דתנאי ב"ד) והסמ"ע סימן ס' הרגיש בזה וכתב ולא דמי לסימן קע"ו ולא ביאר החילוק ולפי שמצאתי שכבר עמדו בזה הגאון מהר"י באו"ת והגאון מוהר"ד בספר קרבן העדה לכן קצרתי ות"ל שכוונתי לכל דבריהם וע"ש באו"ת שכתב שדעת התוספות והרמב"ן והרשב"א ובעה"ת מבואר מדבריהם דחייב ברפואה וכן מבואר בר"ן בחידושי גיטין ועיין בש"ך ס"ק שכתב ליישב קושית הרשב"א ובעה"ת בשם הרמב"ן ע"פ שיטה זו א"צ לרפאות' והוא כדברי או"ת הסובר שלדעת פוסקים אלו חייב ברפואה ולכן כתב באו"ת דהוי ספיק' דדינ' ומדברי קרבן העדה נראה שנוטה לומר דחייב ברפוא'. ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ונראה ברור בעיני דבס' כי הא אזלינן לחומרא אף ע"ג דבכל ס' ממון אזלינן לקולא לנתבע מ"מ נ"ד אינו ספק ממון אלא ספק נפשות וכל ספק נפשות להחמיר. וגדולה מזו מצינו דעת כמה פוסקים לענין ספק צדקה וספק ריבית אזלינן לחומרא דהו"ל ספק איסורא ואף הסוברים דהו"ל ספק ממון ואזלינן גם בזה לקולא כבר נאמרו בזה חילוקים. ולענ"ד דזה לא נאמר רק לענין לירד לנכסיו אבל מכל מקום ודאי דחיובא אקרקפת' דגברא מנח ליזהר בנפשו שלא ליכנס לבית הספק ואין זה ענין לספק ממון אע"פ שיש בו ג"כ לאו דגזל שכך אמרה תורה המוציא מחבירו ע"ה ואין כאן איסור גזל כלל. ומצאתי שכ"כ האו"ת בסוף קיצור ת"כ ע"ש. אך כ"ז באיסור מדברים הנוגעים בממון משא"כ בגוונא דנ"ד שע"י מניעת דרכי הרפואה היא מתנוונא והולכת ומסוכנת מאד פשיטא כי זה המתחייב ח"ו מתחייב בנפשה כי כל חטאת אשר יבא מדמה אפשר שמידו יבוקש כי עליו המשא הזה לדרוש ברופאים אולי ימצא מי שיהיה דן דינה למזור ותעלה ארוכה וספק סכנתא לחומרא: ועוד שלענ"ד אין מקום בזה לומר ספק ממון כלל דהא אמרי' בסנהדרין דף ע"ג הרי שראה חבירו טובע בנהר כו' חייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם רעיך ופריך מוהשבותו לו נפקא לרבות אבידת גופו אי מהתם ה"א לאצולי אבל מיטרח ואגורי אימא לא קמ"ל וכן פירש הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש ובש"ע ח"מ סימן תק"ה שמחויב לשכור אחרים להציל את זה אף בממונו אלא שהרא"ש כתב דאם יש ממון לניצול חוזר וגובה ממנו ועיין שם שהג"מ כתב שאפילו בספק סכנה מחויב להכניס א"ע ודבר פשוט הוא דאף בחולה של סכנה שייך דין זה כמ"ש הרמב"ן בתה"א הביאו הטור ביו"ד ריש הל' אבל ולפי זה מדינא מחויב אף מטרח ואגורי אלא דזה מצוה אכ"ע רמיא וכיון דכ"ע מימנעי מינה לפי שזה המתחייב קיבל עליו הכל ולדעתם גם הרפואה בכלל לו יהא דטעו בזה שבאמת לא קיבל עליו מ"מ המצוה המוטלת עליו שלא לעבור על לא תעמוד על דם ריעך לא פקע מיניה ובמה נפטר מרחם על זו העלובה ובפרט הכצעקתה של ריבה זו כי הוא גרם לה במה שקיבל על עצמו ומי ביקש זאת מידו ולולי זה היה אביה מטפל עמה או חזו אינשי אחריני מבני משפחתה או מעלמא ומרחמי עלה ועתה צעקה הנערה ואין מושיע לה. ועכ"פ אין כאן מקום פקפוק שעכ"פ זה המתחייב נכנס בספק חיוב רפוא' ואין דרך מצוא לפטור אותו לגמרי ואם מעלים עין עובר בלאו דלא תעמוד ועשה דוהשבותו לו וגם ה"ז כו' ואסור לו להתעצל בדבר כלל דלא גרע מעובדא דנחום איש גם זו שפגע בו עני וא"ל המתין עד שאפרוק מן החמור כו' וקיבל עליו מה שקיבל וכן ביו"ד סימן רנ"ב לענין פדיון שבוים איתא שם דעובר על לאו דלא תאמץ כו' ועל לא תעמו' כו' כל רגע שמאח' לפדות השבוים היכא דאפשר להקדים הוי כאלו שופך דמים ע"ש וא"כ ק"ו בנ"ד שהוא חולי שיש בו סכנה שמחללין עליו את השבת ואפילו בספק סכנה קי"ל דהזריז ה"ז משובח והשואל הרי זה שופך דמים כדאיתא ביומא וא"ח סימן שכ"ח ואם אמרו לענין שבת החמורה ק"ו לספק ממון שיש מקום לחייבו על פי הכתב שלו מלבד מצוה שהוטלה עליו מה"ת פשיטא שביותר צריך לזרז ולענ"ד מ"ש הש"ך סימן ס' שכן המנהג שלא לחייבו ברפואה אפשר שלא נהגו אלא היכא שאין כאן מיחוש לסכנה או בגוונא שזה יש לו במה לרפאות עצמו רק שבא לתבוע את חבירו מצד החיוב שהתחייב נגדו וכיון שאין כאן ספק נפשות רק ספק ממון לבד בזה סמכו על מ"ש הרא"ש והריטב"א דהמקבל לזון איש נכרי אינו חייב ברפואתו כיון דהוא קולא לנתבע משא"כ היכא שיש סכנה וזה אין לו במה לרפאות עצמו מי גבר לא יחוש לדעת התוס' שהלכה כמותם בכל מקום וכדבריהם משמע ברמב"ן ורשב"א ור"ן ובעה"ת ויכניס עצמו באיסור חמור זה שאף השוגג והאונס חמור מאד והאריכות בזה אך למותר וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שביארתי שהכתב מוכיח בכל פרטיו ודקדוקיו שזה המתחייב קיבל עליו כל די צורכה לסיפוקה ופרק עולה מעל צווארי אביה ובשעה שנכתב היתה פחותה מבת שש שנים שהיתה מוטלת מדינא על אביו להספיק כל צרכי' וגם רפואה בכלל ממילא שזה שהריק חוב זה מעליו וקיבלו על עצמו א"צ לפנים שנתחייב ברפואתה ולא בן חורין הוא להפטר ממנה ואף אם לקח אח"כ כתב שובר מאביו על כתב זה אין זה כלום כמבואר בתוספתא ר"פ הנושא הביאה הרא"ש וז"ל כתב לזון את בת אשתו ושברה האשה לבעלה שכתבה לו שובר ופיצת אותו ממזונות בתה לא הועיל לו כלום שזכין לקטן ואין חבין לו עכ"ל וכן מבואר באה"ע סי' קי"ד. ועוד ראיתי לבאר בענין זה שמה שעושה המתחייב שדחף לילדה זו בשתי ידים ושלחה מביתו ומנע ממנה מאכל הצריך לה הדבר פשוט שעשה שלא כדין כי הדבר פשוט שמחוייב להחזיקה אצלו ואם רוצה לשכור לה דירה צריך לשכור לה שפחה לשמשה כמבואר בב"ש ר"ס קי"ד וגם לענין המזונות שאין בדעתו רק לתת מזונות כאילו היתה בריאה אע"פ שמחמת החולי צריכה מאכלים קלים וצריכה יותר על מזונות ויצא לו טעות זה ממ"ש בש"ע סי' ס' שאם חלה הניזון אינו חייב ברפואתה רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא ובאמת ז"א דהתם הפירוש להיפוך דמיירי שחלה הניזון ואינו יכול לאכול כאיש בריא אעפ"כ הוא צריך לתת לו דמי מזונות כאילו היה איש בריא ויכול לאכול וזה מבואר במקור הדין שהביא הב"י ס"ס ר"ז בשם הריטב"א שלמד זה מהירושלמי דאיתא שם חלתה כמו שנישאת ור"ל דצריך לתת לה דמי מזונות אע"פ שחלתה ואינה יכולה לאכול וכן מבואר באה"ע סימן קי"ד ע"ש בב"ש אבל אם הדבר בהיפוך שמחמת חולי הוא צריך לאכול מאכלים קלים הוא מחויב ליתן אע"פ שאינו חייב ברפואתו מ"מ כיון שחייב עצמו במזונות הרי הוא צריך לתת מזונות הראוים לפי העת והעונה ההיא והא דאיתא בח"מ סי' תקי"א דצריך ליתן ג"כ תוס' מזונות הצרוכין בחוליו ממה שהיה אוכל כשהוא בריא וכתב הרמ"א ע"ז ונ"ל דבכלל רפוי יחשב משא"כ הכא שהוא חייב במזונות בלא"ה צריך הוא לזון במזונות הראוים לו באותה שעה ומצאתי בשו"ת ב"ח סימן מ"ו שכתב בענין מי שנתחייב א"ע לזון חתנו ובתו על שלחנו אם חייב לזון במזונות קלים בימי לידתה והביא דברי הריטב"א שנותן דמי מזונות שהיה צריך כשהיא בריא וכתב דז"א אלא כשחייב עצמו לזון בסתם אבל אם התנה בפירוש לזון על שלחנו אם אינה רוצה לזונה צריך לתת