בית אפרים אבן העזר חלק ב פד

ובסי' ע"ז בח"מ ס"ק ל' כתב מאחר שלא שמו לחתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ וכ"כ בסי' פ"ה בח"מ סק"ה דאע"פ שכתב שהבגדים שהכניסה הם נצ"ב היינו ששמו הבגדים ה' אבל בגדים שהכלה לובשת אין דרך לשומן בנדן רק הם נ"מ שלה וכ"כ הב"ש שם (ולפי"ז צ"ל מ"ש בסי' צ' סי"ד בהג"ה ובגדי אשה שהכניסה לו אין להם דין צ"ב רק נ"מ אין ר"ל שהכניסה לו בנדן דא"כ הוי צ"ב אלא ר"ל שהיא לובשת והכניסה לו לא מתפרש בדוקא אנצ"ב וצ"ע על הח"מ סימן פ"ח סק"ז שנראה מדבריו דהכניסה לו שייך דווקא בנצ"ב וכבר השיג עליו הב"ש ממ"א ע"ש) לפי"ז י"ל דבכה"ג דהם נ"מ ולא נכללו ע"ס מעות א"כ אין ביד הבעל למכור וגם היא אין לה רשות לפי שמתחלה ניתן ע"ת זה אמנם נלענ"ד ברור כמ"ש דאף בזה שפיר יכולים שניהם למכור דמעיקרא נתן אדעתא דהכי שאם ישאר יחזור לו אבל לא על אופן שיהיה בידו למחות מלמכור וכמ"ש מלתא בטעמא ואדרבא נ"מ הם גרועים יותר לענין חזרה וכמ"ש סימן קי"ח בשם הרא"ש ואע"ג דבח"מ שם ס"ק כ"ג כתב שמעשה בא לידו ופסק דכל בגדי הכלה שהם נ"מ יחזיר ליורשים דהרא"ש מודה בזה דשייך בהן עגמת נפש וכ"כ הב"ש מ"מ היינו דוקא כשהם בעין שיש בזה עג"נ שיאכלו זרים חילו והלכך כל שהם בעין ת"י הוא מחויב להחזירם אבל אם בתו מכרה אותם ודאי מהני המכירה ואין בזה עגמת נפש כיון דליתנייהו בעינייהו ת"י הבעל ומעיקרא אדעתא דהכי יהבינהו ניהלה שתעשה בהם כאות נפשה באין מוחה רק אם תמות יחזרו לו וכדין אחריך לפלוני ואפילו תימה שזה דומה כמתנה ע"מ להחזיר לזמן קצוב דהיינו אחר מיתת אשתו וכיון שלא החזיר שהרי מכרם א"כ המתנה בטלה למפרע ואין המכירה כלום ז"א דהא קי"ל במתנה ע"מ להחזיר אף אם לא החזיר גוף החפץ רק הדמים בלבד הוי חזרה וכן הלכה רווחת באה"ע סי' כ"ח ס"ק הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזירו והלך וקידש בו אשה ה"ז מקודשת והוא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין ודבריו בתשובה באורך ע"ש ובא"ח סימן תרנ"ח ומ"ש הב"ש בסימן ס' סק"ד בחד תירוצא דהעיטור מדמי למתנה ע"מ להחזיר ולא ס"ל כהרא"ש דיכול ליתן להנותן דמים בעד הכלי כבר תמהתי עליו בחידושי לאה"ע דבכ"מ אשתמטתי' דברי הרא"ש בר"פ לולב הגזול שכתב להדיא בשם בעל העיטור דודאי חזרת דמים מהני בעלמא ע"ש ובש"ך סימן רמ"א בשם מהר"א ששון ובמ"א הארכתי ואין כאן מקומו וא"כ כיון דחזרת דמים מהני פשיטא דהמכירה הוי מכירה גמורה שהרי יכול לקדש בו אשה. וכל מה שכתבתי בזה אינו רק להגדיל תורה ולהראות למורה שאפילו מתה בתוך שני חזרה מועלת המכירה מכל הלין טעמי שכתבתי דמעיקרא אדעתא דהכי אתיהיב ומכ"ש לדעת מהריב"ל שאין הבעל צריך לתת אותן החפצים עצמם ומכ"ש לדעת המבי"ט דמדמי לאחריך לפלוני שאם מכר ונתן הראשון קיים וכבר כתבתי דאף מאן דסובר באחריך לעצמי בטל מכל מקום הכא שאין החזרה מוחלטת כולי עלמא סבירא להו דקיים ואף אם נדמהו למתנה ע"מ להחזיר נמי יכולה למכור ואם תמות באמת יחזיר הבעל הדמים ואע"פ שלדעת החולקים על מהריב"ל אם החפצים בעין צריך להחזיר להם הגוף היינו משום שהם במקומה עומדים והיא היתה ניקחת הגוף משום שב"א משא"כ אם היא בעצמה מוכרת א"כ אין באים רק בתורת חיוב התנאי להחזיר בחזרת דמים סגי ומכ"ש לדעת הגהה התשובה שהביא בנחלת שבעה סימן ט"ז ס"א דהוספת שליש מלבר הוא שמשערין שהמלבושים ובגדי לבן ושאר הוצאת עולים ערך שליש כו' א"כ המלבושים הם בכלל הנדוני' שמקבל עליו וכ"כ אח"כ בסעיף ד' בשם מהר"מ מינץ סימן צ"ו דכיון דנוהגין לכתוב בכתובה בין בכסף בין במאני דלבושא הוי כל מלבושים בכלל שומת הנדוני' ע"ש וכבר כתבתי לעיל דכל שהוא בכלל שומת הנדוני' ודאי יכול למכור כיון שכבר קיבל עליו בסך מעות וא"כ אף נותן הנדן אין יכול לתבוע אחר מות האשה כ"א טענת דמים אבל אין לו על גוף החפץ לבטל המכירה ומ"ש בנ"ש ראיה מהרמ"א שכתב הדין שבגדים שהכניסה אין להם דין צ"ב ואע"פ שעכשיו אין כותבין פרטי אין זו ראיה לענ"ד דודאי מצינן למימר דמיירי שלא נכתב בכתובתה בין במאני בלבושא ואע"פ שבזה"ז כותבין כן ועיין בסימן צ' סק"ס בב"ש ובס"ק ס"ה וכן בסימן צ"ו סק"א שמבואר שבש"ע סתם בכמה מקומות הדין לפי המנהג הקדום שהיו פורטים כ"א בפ"ע וכ"כ בס כתובה סימן ע"ז סקי"ב לענין מ"ש שם בהג"ה דינא דמתיבת' גבי נצ"ב שנפחתו דלפי המנהג עכשיו שכוללים הכל אינו אלא חוב בעלמ' א"י להחזיר אלא בשומא ואין חילוק בין נפחת מחמת שומא ובש"ע מיירי בכתב הכלי בפרוטרוט כו' ע"ש (והניח בצ"ע על האחרונים שלא כתבו זה ולענ"ד י"ל דס"ל בלא נכתב כל כלי בפרוטרוט מ"מ כותבין בכתובה שהחתן קיבל עליו הכלים בסך כך וכך ואומדן דעת הוא דאדעתא דתיפוק מיניה בטענת מאיס עלי לא קיבל עליו וחוזר הדין לאמתת הענין דכל שהוא בעין מכלים ונפחת מחמת שימוש ועושין מעין מלאכתן נוטלתו כמות שנישום אז דדינא דמתיבת' הכי אתקנו) ועכ"פ חזינן דאיכא דוכתי טובי דקא פסיק ותני למאי דנהגי מעיקרא שיש מקומות שנוהגין כן גם עתה וכמ"ש הב"ש ומכ"ש לדעת המבי"ט דס"ל דכל שיש רשימה ת"י הסופר מהמטלטלים אינם כחוב וכמבואר ג"כ בשו"ת מהרי"ט סנ"ו ונראה שמסכים לזה ג"כ יעו"ש א"כ פשיטא דנ"מ טובי בהא אבל לדידן שכוללים הכל י"ל דאם בא האב לתבוע החזרה א"י לתבוע כ"א כפי הסך המוזכר בכתובה וא"י לתבוע הבגדים בפ"ע: ומעתה אין מקום בשום אופן לבטל מכירה אף אם מתה האשה ומה שדן המורה ממ"ש הב"ש שאינה יכולה למחול שע"ח כן נתן אביה אין זו ראיה של כלום דמחילה שאני שהיא באה להפקיע כח אבי' לגמרי שלא יצטרך הבעל להחזיר אחר מותה וכבר הוקבע עליו חובה אלא שמ"מ גוף החפצים יכולים למכור וכמש"ל וגם כי הרבה מהפוסקים דס"ל דהמחילה מועיל גם בזו וכבר הבאתי דברי המבי"ט לעיל וגם ראה זה מצאתי לשון רבינו הב"י בתשובה סימן ד' וז"ל ומ"ש בשאלה אי אמרינן הואיל והנדוני' נתן לה אביה וכשנתן לה אדעתא שהוא יזכה בירושה אינה טענה דאע"ג דפסק הרא"ש כו' נראה שלא כ"כ אלא לפי לשון תקנות טולטילה כו' וכ"ה דעת הרשב"ץ שכתב מקומות שיש להם תקנה כו' והרי דברים אלו לכל הנשים הם בין שאביהם נתן להם הנדוניא בין שהנדוניא משל עצמן דאל"כ הו"ל לאפלוגי ולא ה"ל למסתם אלא ודאי אף בשהאב נותן הנדוניא איירי הרשב"ץ ועוד כ' דע"כ לא קאמר הרא"ש כו' ובסימן ג' כתב מדין תורה האשה יכולה למחול כו' אבל מה שמוחלת מעכשיו אין דבר נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה עכ"ל ומסתמא מיירי אפילו כשנתן לה האב הנדוני' עכ"ל תשובת הב"י שם וגם בבד"ה סימן קי"ח הביא בשם הרמ"ה דמוחלת או נותנת במתנה לאחר קיים ולפי דבריו בתשובה הנ"ל מיירי הרמ"ה ג"כ בסתמא אף באב הנותן הנדוניא ועכ"פ הדבר ברור שזה שנמכר לו או נתמשכן ברשות האשה קיים וכן מבואר להדיא בשו"ת ב"י סי' ט' וז"ל תשובה מענין השאלה ששאל כ"ת על מי שמתה אשה בלא זרע ובא לחלוק עם היורשים כמנהג כי כן כתב בתנאי כתובה ולא נמצא מהנדוני' כ"א חלק מעט והשא' נמכר או נתמשכן ברשותה וכתב כ"ת שיש שהורה שחייב הבעל לפדותו אם משכנם או לפרעם אם מכרם כו' תמה אני אם יש מי שיורה כן כי מעולם לא נשמע שיחלקו כ"א במה שנמצא מנדונייתא בעין אבל מה שנמכר או נתמשכן ברשותה לא עלה על הדעת שיצטרך לשלם מביתו כו' ולענין החפצים הממושכני' מה ששומם יותר על מה שהם ממושכנים הרי הוא בעין וחולקים בו אבל במה שהוא כנגד החוב כו' הרי הם כאילו נאבדו ואינם בעין כו' שבכל ספק שיפול בדבר זה יד הבעל על העליונה שהוא מוחזק כו' עכ"ל הרי להדיא שלא עלה על הדעת להוציא המשכנות מיד המלוה ואף הבעל הוא פטור לאחר מותה דברשות קעביד כמ"ש הב"ש ז"ל ולומר דהתם מיירי שמושכנים ביד עכו"ם וכה"ג דלא ציית דינא אין זה אלא דרך עקש ופתלתל וכל זה באם מתה האשה אבל בעודה בחיים דעת שוטים הוא לומר שמוציאין מתחת יד המלוה שהרי מקץ שנתיים ימים איגלאי מלתא למפרע שאין לאביה רשות בזה כלל וצריכה לפרוע הקפותיה ובפרט כשיש לחוש לבזבוז שיכול הנושה להחזיק עד אחר ב' שנים ולהפרע מהם אמנם הדבר מבואר דאף במתה האשה נמי אין להוציא מזה: טרם אכלה לדבר אעתיק לעין הקורא מ"ש בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סימן י"ח בסופו (והיא שייכת לתשובה שכתב שם בסימן י"א והוכפלה בסימן י"ז) שכתב וז"ל ועוד כתב בתשובה