בית אפרים אבן העזר חלק ב פא

ח"ג ולזה כתב הרא"ש שאין מחויב ליתן משום אומדן דעת ולענין הקנס לא מיירי כלל דאפשר דס"ל כדעת מהר"מ דכה"ג לא מיחשב אונס דל"ש והו"ל להתנות ונראה כוונתו דמפ' מ"ש בשו"ת הרשב"א וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע היינו שפסק לו נדוניא דבר ידוע וכן הוא באמת בשו"ת הרשב"א ח"ג והרשב"א השיב דפטור משום דאנוס הוא היינו שפטור אף מפסיקה וע"כ אף שבזה שאינו רוצה ליתן הפסיקה אינו אנוס מ"מ כיון דאנוס על גוף הנשואין נשואין אין כאן נדוניא אין כאן שלא פסק אלא ע"מ שתנשא והן הן דברי הרא"ש סימן קנ"ד וזהו שכתב רמ"א דבתשובת הרא"ש דאף בבתו דינא הכי דס"ד כיון שהפסיקה לבתו היא מדברים הניקנים באמירה קני טפי לענין שאם אין רוצה ליתן הפסיקה יתן קנס משא"כ בת בתו דהוי כמו פוסק לאחותו שאין נקנה באמירה כדאיתא סי' נ"א קמ"ל דאף בבתו הדין כן ובלא"ה צ"ל כן דאם כוונת הד"מ לענין קנס מה"ת יהא גרע בתו מבת בתו עד שהוצרך להביא מדברי הרא"ש דהא הטעם דאונסה דל"ש שייך טפי לגבי הבת מלגבי בת בתו כמבואר מדברי הרשב"א והכי מסתבר אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר: והנה במ"ש מהרמ"ע מפאנו ועה"ג ושב יעקב בעסק אם להצריך שבועה לא ראיתי להאריך בזה כאשר כתבתי כי אין כאן עסק שבועה כשאנו דנין על אבי המשודכת. ולענ"ד אף מהרמ"ע מודה בגוונא דנ"ד שלא נפטר מהקנס והגע עצמך אם נאמר דלמהרמ"ע בכל ענין הוא פטור בדבור הקל של הבת ואף מה שהושלש ביד השליש צריך להחזיר א"כ לשוא עמלו קושרי קשר שאינו של קיימא ולשקר עשה עט סופרים כי יאריכו לשון ויפוי כח ואת כלם ישא רוח ודבר שפתים אם ירצה הלה להיות כמתלהלה יורה זיקים ינזר לבושת ויתלה בצואר בנו או בצואר בתו אלא ודאי לא קאמר אלא היכא שתלה בעצמו להזמין בתו לנשואין וגם לא השלישו כלל וזה בא להוציא קנס ממנו ועוד צדדים שכתב שם לפטור אבל בכה"ג דנ"ד האומר לפוטרו בלא כלום שכר הרבה יטול מכת השדכנים ולהם בשורה מוצאת כי בטלו דיני קנסות מישראל ושפיכות דמים הוא דזול והיוצאים בקשרים יהיה טורחים בסעודה ומפסידין מלבד שכר שדכנות ויציאה יתירה ובושת יתירה ואיך לא חשו חכמים לעשות תקנה לדבר מן התורה אפס הוא הדבר אשר דברתי שעל כן משלשין שטרות או מעות לקיום השידוך לדין קיומין שעי"ז נכון לבו בטוח שלא יבוש ולא יכלם כי שליש אלה יעשה להם כפי מה שהושלש בידו: ועיין בתשובת מיימוני הביא שם תשובה בשם רש"י ז"ל וז"ל ששאלת ראובן ששידך בת אחיו וקיימו דבריהם והניחו תשומת יד ביד קבלנים ע"מ שהחוזר בו יפסיד ערבונו וחזר בו ראובן ושמעון תובע מיד הקבלנים את הערבון שהחזירו לראובן ותלמיד מסייע לראובן ואמר דקבלן דכתובה לא משתעבד טעה התלמיד בכל צדדיו כו' אבל זו אינה אלא ערבון לקיים תנאיהם ואסמכתא זו ודאי קניא אם נעשה הדבר בפני חשובי העיר כו' וכ"ש שידוכי אשה שהנהיגו הראשונים בו שלא לבייש בנות ישראל ויש מן הדין לקונסו ממון וברידוי הגוף ותלמיד המסייע אין חולק כבוד לתורתו ולהחזיק יד מרעים מן השמים מנעוהו מכבוד ונכסו ממנו גלותי' שלא יבין במעמקים ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכה טובה שלמה בר יצחק ול' זה איתא בשו"ת מהר"מ בר ברוך סי' תתנ"ד והעתקתי לשון זה שיש ללמוד ממנו שאם השליש שהחזיר שלא כדין אף שהחזיר ע"פ מורה שפסק לו כן יכולין לתובעו וגם יש לנו לילך בעקבות רבינו רש"י ז"ל למשדי גודא רבא על המבייש ולהפך בזכות המתבייש ביותר וכ"כ בעבודת הגרשוני כי מי שמהפך בזכותו יותר תיתי לו ויהיה גופו מכובד על הבריות: סיומא דפסקא מכל הלין טעמי אין ספק שהסך המושלש לקיום השידוך עם הפירות שעלה עד עתה מחויב השליש למסור ליד החתן ובכל זאת לא נפטר מן החרם שקיבל עליו עד שיברר שטרח לפייס את בתו בכל ממון ושאר דברים אשר ביכלתו היה לעשות ועכ"פ לפי ראות עיני הב"ד ראוי היה שתתפייס בזה ולא נתפייסה אפילו אם יברר שעשה כזאת ולא נתפייסה יש לקונסה בממון ורדוי הגוף ומכ"ש אם לא יברר שאז אף אם היתה קטנה לא נפטר הוא מהחרם ולא מהימן לאחריני מובטחני בשני הצדדים כי ישמיעו בנחת לדברי חכמים ויבצעו תמימים: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה סד תשובה לכבוד א"א מ"ו הרב הה"ג ז"ל לק"ק דינאויץ ומותיבנא תיובתא כלפי הדיין שהיה מפטפט נגדו והוכחתו שדברי א"א מ"ו המה אמיתים וישרים וכן הסכים כבוד דודי מורינו ורבינו הגאון ז"ל בתשובותיו: בדבר המשפט באיש ואשה שלוו לעצמם מעות ע"י סרסור ונתנה האשה להסרסור להשכין בגדים ועתה בא אבי האשה ותבע להסרסור להחזיר הבגדים לפי שעדיין לא עברו שני שנים מזמן הנשואין והורה מורה אחד שהסרסור מחויב להחזיר על פי מ"ש בסוף סימן נ"ג דהיורשים יכולים למחות שלא ימכור נכסים אפילו היא מתרצה וכ"כ הב"ש סימן קי"ח דאינה יכולה למחול דהוה כנתן מתחלה על תנאי זה: תשובה לכל באי שער התורה. נודע משפט עשה המורה שלא כדת וכשורה. ודבר זה תינוקת של בית רבן יודעין. ולא חיישינן לב"ד טועין. והא דיינא דמי כדלא גמיר שמעתא. או גמר אמר ולאו אדעתא. והוא לא ראה או ידע ונעלם מעיניו. ואיזה רוח עבר לפניו. לעוות אדם בריבו ע"פ החדש אשר בדה מלבו. בלי טעם וריח. לא שיג ולא שיח. כ"א כמוץ אשר תדפנו רוח. ואף כי הדבר פשוט כביעתא בכותחא. כל כי האי ריתחא אורייתא הוא דקא מרתחא. להורידו אל עמק יהושפט ונשפטתי אתו כי הפך ללענה משפט. לעשות התורה פלסתר ולכפות על האמת פסכתר. כי במקום אשר חשב לא עמד ולא ישב ואם המורה הוא דיין אמת ותלמודי. מובטחני בזה כי לא יבוש מלומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. וזה החלי בעזה"י הוא יגמר בעדי. ראשון תחלה אבאר דאף אם מתה האשה בתוך ב' שנים לנשואין ועדיין יש להמלוה פתחון פה להוציא מעותיו וכמו שדן בזה א"א מ"ו הרב המאור הגדול המפורסם ני' שהרי יש בזה משום תקנת השוק שהרי אף בבעל שמשכן בגדי אשתו בלא דעתה מבואר באה"ע סוף סימן ע"ג שאין מוציאין מתחת ידו בלא כלום ומקורו משו"ת הרשב"א שביאר שיש כאן תק"ה ואם מי שאין לו מוח בקדקדו יאמר דהוה כגנב מפורסם מאן ציית ליה דאטו המלוה מני יומי ומני שבוע לידע אם הוא מקץ שנתיים ימים וגם דמאן לימא ליה דהני מאני דידה דאבוה נינהו שמא מרבדים עשתה לה בבית בעלה ועיין סוף סימן פ"ו בדין אשה שהשכינה בלא בעלה שכתב הח"מ דאם תקף מיד הקונה צריך להחזיר לו הדמים מפני תק"ה והב"ש שם שכתב שא"צ להחזיר הדמים כתב הטעם שלא יקנה מן א"א כלום וכאן שהאיש והאשה שניהם לומר הדבר פשוט דאף אם מתה האשה והאב מברר בעדים שחפצים אלו נתנם לנדן בתו צריך עכ"פ להחזיר המעות ליד הקונה או המלוה מפני תק"ה. ועוד נראה לענ"ד דאף לענין גוף החפצים אם מכרה אותם לחלוטין נלע"ד דאין האב יכול להוציא מהלוקח אף שמתה תוך שנתיים אף אם רוצה להחזיר הדמים מפני תק"ה ומתחלה אבאר דהך דינא דסוף סימן נ"ג מקורו מדברי הש"ג סוף פרק מציאת האשה בשם ריא"ז ושם איתא וז"ל ונראה בעיני שלפי מה שאנו מתנין שמנהגינו שאם תמות האשה קודם בעלה בלא בנים תחזור נדוניתה ליורשי אביה אין רשות לאשה ולא לבעל למכור הנכסים שהכניסה לו וכן בקרקע ששעבד לה לכתובתה פן תתאלמן או תתגרש ותצטרך לגבות כתובתה מהן וכן יורשי אביה יכולים לעכב למכור הנכסים או קרקע המשועבדת לכתובתה פן תמות היא בלא בנים ויצטרכו היורשים לגבות מהן שכמו שהבעל משועבד לאשתו אם תתאלמן או תתגרש כך הוא משועבד ליורשי אביה אם תמות בלא בנים עכ"ל וזהו שכתב רמ"א בסימן נ"ג אחר שכתב מנהג החזרה וי"א אם החתן רוצה כו' ולענ"ד צ"ע על אא"ז רמ"א בזה דלענ"ד אין הנדון דומה דש"ג בשם ריא"ז מיירי שהוא מחויב להחזיר מצד התנאי