בית אפרים אבן העזר חלק ב עט

היה מושלש מעות לשם הזוג ולטובתם לקיום השידוך ובנ"ד דאיכא נמי כל הני והחתן מוחזק לית דין צריך בשש שיצא המשודך זכאי בדינו ואין אבי הבת יכול להוציא כלל רק השליש יעשה מה שהושלש בידו למסור להחתן מה שהושלש בידו שאף שנכתב בשטר שלישות ששייך להזוג מ"מ הוא הזוכה בהם שהרי אף אם יהיה הזוג הגון הוא לשם נדוניא שהם נצ"ב ואם פחתו פחתו לו ועוד שהרי כשחוזרת בה המעות חוזר לאביה כמ"ש סי' נ"ג שאינה יכולה לומר לאביה מה לך חתן זה מה לך חתן אחר כמ"ש הח"מ שם ולענין מוחזק ודאי דחשיב מוחזק כמבואר שם וגדולה מזו כתב בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ל"ג בנתן המעות ליד החתן וקנה סחורה ומסרה לאבי הבת ושוב נתבטלו השידוכין אם היה שם ריווח לא מיבעיא אם החזרה מצד ראובן אלא אפילו אם החזרה מצד שמעון אין לראובן אלא הקרן והריווח שייך לשמעון דלא אמרינן הדרי פירי אלא מאי דמעיקרא הוי בטעות כו' אבל בכה"ג דמדעת שניהם קיבל שמעון המעות לעצמו אלא שאח"כ נולד ביטול השידוכין ודאי דפירי דשמעון הוי כו' וסיים בה ועוד כי נראה דומה לאומר לחבירו הילך מנה בשכר מלאכה שתעשה לי מחר ועשה סחורה היום במנה והרויח מנה ואח"כ נתחרט ולא רצה לעשות המלכה האם יאמר בעל המעות תן לי מה שהרווחת במעות ודאי שזה לא חשב אנוש עכ"ל והרי דאף בחזרת החתן אמרינן דעד עתה ברשותיה הוו קיימו ומוציא מיד אבי הבת ומכ"ש אם החזרה מצד אבי הבת ואף בנ"ד אכתי לא נמסר לידו הרי מבואר בסי' נ"ג דשליש כה"ג חשוב כגבוי: ועוד נלענ"ד דעכשיו שנוהגין לכתוב בתנאים מחמת עידור וקטט יתנהגו ע"פ תקנת השו"ם א"נ אזדא לה סברת הרשב"א מ"ש שלא עלה על דעתו שהבת לא תתרצה שהרי חששו לזה שיהיה קטט ביניהם וא"כ שוב אית לן למימר דה"ל לאתנויי וכן הוכחתי לעיל מתשובת הר"י באסאן ז"ל שכיון שהזכיר אם יהיה עיכוב מהבת הרי שהעלה על לבו כזאת ואע"ג דהך קטט הכוונה על אחרי נשואין איך יתנהגו כשיפול קטט ביניהם עיין בנחלת שבעה ואחר נשואין שפיר סליק אדעתיה דשכיח הוא שאין זיווגם עולה יפה משא"כ קודם נישואין לא אסיק אדעתיה שתסרב אחר מעשה האב מ"מ זו מנין לנו דאף דאשכחן בכתובות דף נ"ח דאמר דבין היא בין אבי' יכולין לעכב ואמרינן דאביה מצי אמר השתא לא ידעה למחר מימר דא ונפקא כו' התם בקטנה ובקטנה גם לענין קידושין חיישינן כדאמרינן אסור לקדש בתו כו' וכמש"ל אבל בגדולה י"ל איתתא בכל דהוא ניחא לה ואדרבא אחר נשואין י"ל רוצה אשה בקב ותפלות וקשין גרושין אבל בשידוכין היה לו לחוש דלמא ממלו לה מילי עליה והדרה בה ובפרט בעקבות משיחא בת קמה כו' והא קמן שחוששין לקטנה והיה לו לחוש דלמא תחזור בה ולא תרצה ומדלא אתני קיבל עליה לקיים דברי התנאי והברית ביניהם בכל אופן שיהיה וא"כ אין מקום להיות פטור מקנס: והנה נשלח לידי עלה אחד לתרופה של אבי הבת אשר כתב חכם אחד וראיתי כי לקח פשוטן של דברים מ"ש בש"ע דאם הבת ממאנת פטור מן הקנס ובאמת אין הנושאים שוים דהרמ"א כתב הדין בפוסק על בתו כו' ומיירי בגוונא שכתבתי שאינו דרך תנאי רק דרך חיוב על עצמו משא"כ אנן בדידן שהענין דרך תנאי וגם כותבין מחמת עידור וקטט וגם כי הוא פלוגתא דרבוותא וכמו שכתב הרמ"א בלשון י"א וכיון שהשלישו הנדן החתן מוחזק וגם דהרשב"א גופיה מודה שאין נאמן באמתלא זו אלא היכא שהאב מוחזק והחתן בא להוציא ועוד שאר טעמים שכתבתי וגם דעכ"פ היה לו לבאר שהאב מחויב לפייסה בכל עשרו ויכולתו או עכ"פ כפי שאומדין שצריכה להתפייס בזה ואם לאו חל עליו הנדוי שקיבל על עצמו ועכ"פ צריך ליתן קנס כדי לפרוק מעליו חרם הקהלות שלזה מועיל נתינת הקנס ועיין בשו"ת נ"ב סימן: ואמנם מלבד חיוב הקנס שבתנאים זכה החתן במה שהשלישו לנדן לקיום השידוך כאשר הארכתי לעיל והחכם הנזכר גם בזה תפס פשוטן של דברים מה דאיתא בש"ע בשם תשובת הרשב"א בסבלונות דצריך להחזיר וה"ה הנדן כמ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש אך דברי הב"ש בסימן נ' ובסימן ע"ז הוציאם מפשוטן וכתב וז"ל והב"ש סימן נ' דמדמי לנדוניית חתנים היינו לענין הקנס אם היה בענין שזה נתן לו שט"ח סתם והחתן התחייב שאם יתן לו הכלה והנדן יהא החוב מחול דלא שייך הכא אומדן דעת דאדעת' לכונסה דאע"ג דלא נפטר משום אונס מ"מ מפטר משום אומדן דעת לשיטת ר"ת דאם טוענת מ"ע מפטר משום השט"ח וכ"ש קודם נשואין כו' ע"כ דבריו וסותר דברי עצמו תכ"ד שכתב דבשט"ח לא שייך אומדן דעת ותיכף כתב דאף דלא מפטר משום אונס פטור משום אומדן דעת גם פתח לומר דהיינו לענין הקנס וסיום מאומדנא דר"ת בנדוניית חתנים ופשיטא דבקנס לא שייך אומדן דעת זו שהרי הוא דבר והפוכו שאם נותן קנס היינו ע"ד שלא יכנוס אותה וכן הוא בנותן שט"ח להבטחה ע"ת דמחילה פשיטא שאין כאן אומד ואיך יאמר הב"ש דבר כזה דבכה"ג בשט"ח סתם ע"ד שאם יתן לו הכלה והנדן יהא מחול שייך אומדנ' דר"ת ויחלק בזה בין שט"ח לממרני דאיך שייך בשט"ח כזה לומר שנתן אותו לטובת בתו שתהנה ממנו דנהפוך הוא שאם ישא בתו אין כאן חוב כלל וגם מ"ש בדברי הב"ש ס"ס ע"ז דמ"ש הב"ש אין אבי' חייב ליתן מה שפסק דכולה מלתא דשידוכין פסק קרי' ליה אפילו ממרני ואפילו השלישו הנדן כו' ונפלאתי הזה פועל חכם לפרש פירוש זר בדברי הב"ש אף למאן דרגיל לעיולי פילא בקופא דמחטא ואם כי דברי תשובת הרא"ש דחקוהו והכניסוהו בתגר זה מוטב היה לו להשאיר דברי הב"ש בצ"ע והנה בדברי הב"ש סימן נ' עמד גם כן בספר המקנה לפי מה שהדברים מראין לפי פשוטן והניח בצ"ע: ואני עיינתי ומצאתי בעזה"י ביאור דבריו על ענין כמש"ל ואוסיף מיא אוסיף קמחא בפירוש דבריו שבודאי אין סותרים דברי הרא"ש ואין חולק ע"ז דכל שנתן לנדן הוא מחוייב להחזיר והרי הב"ש עצמו בסימן נ' בריש דבריו כתב לעיין במרדכי פרק מי שמת (וכ"כ בד"מ) ושם במרדכי בשם שפתיו ברור מללו דכל שאומר שנותן לנדוני' צריך להחזיר מה שקיבל וכן מבואר בשו"ת מהר"מ אלשיך שהבאתי לעיל שהקרן צריך להחזירו כ"כ בשו"ת ב"ח סימן מ"ט ואמנם כבר הבאתי דברי הב"ח שכתב דהרא"ש מיירי בפסיקה בעלמ' בפני עדים כמה אתה נותן כו' ושניהם יכולין לחזור בהם כו' וא"כ ודאי שדין הרא"ש אמת שצריך להחזיר דענין מעות לנדוני' כנותן מעות על המקח וכשמתבטל המקח מאיזה צד שיהיה הדמים חוזרים דבמה יזכה במעות אלו שלא ניתנו אלא ע"ד שיזכה במקחו אבל בנותן מעות ערבון על מקח בענין דלית ביה משום אסמכתא ואין יכולין לחזור כך ענינו שהערבון הוא על אופן זה שאם הלה חוזר בו זוכה זה בערבון ואם אינו חוזר בו המעות אלו הם לפירעון דמי המקח ואם פסק הנדן בתורת חוב גמור שלא יהיה יכול לחזור בו והוא שמחייב עצמו סך הנזכר בשטר לחתנו בתורת חוב גמור ואם הוא חוזר מחויב לשלם השט"ח ואם אינו חוזר ג"כ משלם אלא שהוא פרעון על חיוב הנדן שהתחייב בתנאים והוא ממש כמו ערבון על המקח שבודאי זה זוכה וגובה חובו בכל גווני וכבר כתבתי שכ"כ הרא"ש בתשובה שהביא הב"ח וכ"כ הב"י סימן נ' בשם רבינו ירוחם שבין חזר הוא בין חזרה היא גובה שהרי נשתעבד ונתחייב (ומ"ש אפילו בחזרה היא כתבתי לעיל) ובכה"ג מיירי הב"ש הכא במ"ש שנתן שטר חוב על הנדן דהיינו שיהיה להחתן עליו חוב גמור בכל גווני דאל"כ שט"ח זה למה הוא לו שהרי כבר נתחייב בתנאים פסיקות הנדן בקנין גמור (ואם נפשך לומר שנתינת השט"ח הוא להוציאו מקנין חתן ולחייב את היורשים וכמ"ש בסימן נ"ח מ"מ עכ"פ חוב גמור הוא עליו בלי תנאי כדי שיתחייבו גם היורשים וכמ"ש הב"ש שם אך דלא כמ"ש שם ואם יתן הכלה יהיה מחול דבאמת א"צ למחול דאם מקיים התנאי השט"ח הוא על הנדן ובין כך ובין כך צריך לפרוע לו השט"ח) אך באמת השט"ח הוא להבטחת הקישור שבתנאים וכאשר הוא נהוג בכל תפוצות ישראל שעל הבטחת הקישור משלישים שט"ח כפי סך הנדן ובמשך זמן עד הנשואין הצדדים פורעים השט"ח שביד השליש ומשלישים המעות תמורתם ולכן הב"ש התם דקאי על דברי הח"מ שמביא ראיה ממעשים בכל יום שמניחים שט"ח ואין מועיל מה שהבת אינה רוצה ע"ז קאי הב"ש וכתב ועיין בהגה"מ כו' ודבריו מתפרשים לפ"ז כמין חומר דכיון שהשט"ח הוא ערבון על קיום השידוך ולסלק הנדן א"כ .