בית אפרים אבן העזר חלק ב עו

דומה דהתם שהתנה ה"ז גט אם לא באתי ונאנס ע"י דפסקי' מברא ולא בא דהוי נתקיים התנאי וקיום ע"י אונס לא חשיב נתקיים וכמ"ש הרא"ה שם בטעמא דמלתא דתולה בדעת עצמו היה סבור לקיים תנאו וכשהוא אונס עכשיו עליו ולא יכול לקיים תנאו הרי היא כנאנס על עיקר המעשה למפרע והיינו דאמרינן יש אונס וזה ראוי לומר בתולה בעצמו א"נ בתולה בדעתה אם תבא או לא תבא כו' ע"ש והנה מ"ש סבור היה לקיים תנאו ר"ל שהוא התנה שאם לא יבא יהיה גט והוא סבור לקיים תנאו היינו שיבא ולא יהיה גט דזה מקרי אצלו קיום התנאי כיון שבשעת נתינת הגט אומר שאינו רוצה בו אם לא שלא יבוא נראה שברצונו היה לבא וכיון שכן אם לא בא מחמת אונס הוי כנאנס על המעשה למפרע ע"ש ולפיכך בפסקיה מברא אי לאו דאין אונס בגיטין הוה אמרינן דשמי' מתיא דאע"ג דנאנס ולא בא חשיב כנאנס על עיקר מעשה הגט משא"כ בפלוגתא דר"י ור"ל דמיירי שנאנס ולא יכול לקיים התנאי ונתבטל א"כ מה בכך שנתבטל מתוך האונס מכל מקום הא לא נתקיים וגם מ"ש הר"ן בפירוש דברי ר"י דלא דמי להתם שהדבר תלוי בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון כו' דאיפכא מיבעיא ליה אלא אם יתקיים התנאי ברצונו דהא התם בכה"ג מיירי וע"כ דהר"ן לא ס"ל הא דהרא"ה אלא ס"ל דקיום התנאי ובטול התנאי כי הדדי נינהו ועיין בשו"ת ב"י בהל' קדושין ומ"ש מהר"ש הלוי וקצרתי. והנה בנ"ד שבמה שנתחייב לחבירו אין בו שום תנאי רק דמה שמוחל לחבירו יש בו תנאי והוא אינו מוחל אלא אם יהיה התנאי מקוים ולא איכפת ליה באונס של המתחייב וגם לשיטת הרא"ה בכה"ג בטל התנאי ואף שנתבטל ע"י אונס מ"מ לא נתקיים והוא לא מחל כ"א כשיתקיים ובין למר אין החוב מחול מחמת האונס של המתחייב וא"כ צ"ע על מהרמ"ע שכתב בפשיטות דאפילו בקיבל בחוב גמור פטור משום אונס ודוחק לומר דס"ל כמ"ש הח"מ מתחלה דצ"ע דשמא אומדן דעת הוא שלא התחייב אלא ע"מ שלא תסרב דז"א כמש"ל דבכה"ג דלא שכיח לא אזלינן בתר אומדן דעת כמו בנהרגה ועוד דא"כ איך כתב מהרמ"ע דאף שהוציאוהו מדין אסמכתא כו' דהא כיון דאמרינן שנתחייב ע"ד שלא תסרב א"כ לא הוציאוהו מדין אסמכתא וכמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע ס"ק מ"ה שגם בדרך ספרד מצי להראות השטר הרי לפניכם דחוב זה נעשה עלי באם לא אקיים דבר פלוני וסברתי אז לקיימו ע"ש וא"כ לא היה צ"ל מטעם אונס דת"ל דאכתי אסמכתא הוי אלא ודאי שז"א דכיון שעושין לתקן אסמכתא קבלת החוב בחוב גמור כמבואר שם בלי שום תנאי והיינו שלא באומדן דעת ג"כ אלא הוא חיוב כולל והתנאי הוא בענין המחילה וא"כ יקשה האיך כתב דמהני טענת אונס ואפשר לומ' דסבירא ליה כמ"ש הב"ש ר"ס ל"ח בשם הר"ן פרק האומר וה"ה בשם העיטור דתנאי בקדושין שנתבטל ע"י אונס הוי ספ' קדושין אם כן גם כאן אין להוציא מיד המוחזק כשיש לו טענת אונס אף שהוא על מחילת החוב ומצאתי בספר בית מאיר שכתב ג"כ דאליבא דהר"ן ובעה"ע א"א להוציא מהמוחזק אך לפי מ"ש אין ראיה מהעיטור די"ל דס"ל כמש"ל שיטת הרא"ה וסייעתו וא"כ שפיר י"ל דגם בקדושין דהוי אונס אך דוקא בקיום התנאי אבל לא בבטולו וקצרתי: ולכאורה צ"ע על הרשב"א שכתב לפטור משט"ח שנתנו על קנס דהוי אסמכתא כיון שלא ניתן לשליש ע"ד מעכשיו ע"ש באורך וקשה ע"ז לפי מ"ש הב"י בח"מ סימן ר"ה שדעת הרשב"א כהרמב"ן דאם התנה בדבר שתלוי ביד אחרים לא הוי אסמכתא וא"כ הא בשידוכין תלוי ביד אחרים שהוא מחייב את עצמו להשי' בתו ועל מ"ש הפוסקים בטעמי שידוכין דלא הוי אסמכתא וכיוצא בזה לא תיקשי דת"ל דהוי דבר התלוי ביד אחרים דז"א דאף דבשביל שסמכה דעתה שלא תסרב הבת לא הוי אסמכתא מ"מ כשחוזר בו הוא עצמו אין מחייבין אותו משום אסמכתא שהוא דבר שבידו וזה מבואר בסי' ר"ז בסמ"ע ס"ק ל"ד שכתב א"כ בשידוכין שהוא בידו למה לא מיחשב אסמכתא כו' כמ"ש דלענין חזרת עצמו דבר שבידו הוא אך בנדון דהרשב"א שכתב אח"כ לפטרו משום דהבת אינה רוצה ומאי ה"ל למעבד מבואר דמיירי שהוא אינו חוזר כלל רק הבת מסרבת ואנו באים לחייבו משום שאינו מקיים תנאו וכמ"ש שם להדיא ואפילו אם התנה שאם תסרב שיפייסנה כו' א"כ תנאי התלוי ביד אחרים הוא ולאו אסמכתא הוא ואפשר לפמ"ש הב"י שם לענין קניית היין דכל שהוא תולה בעצמו שמחייב עצמו לקנות הוי אסמכתא ואם אמר שימכרו לי לא הוי אסמכתא ה"נ אם הוא מחייב עצמו להשיאה לפלוני והוי אסמכת' וגם לפי מ"ש שם בשם תלמידי הרשב"א בתולה בדעת אחרים בדבר שהוא מצוי הוי כתולה בדעתיה דנפשיה וא"כ י"ל דגם כאן עכ"פ דבר מצוי מקרי שהרי הרשב"א כתב דרובם מתרצים למעשה האב וסמכה דעתיה שבודאי תנשא לו הלכך שפיר הוי אסמכתא וקצרתי ועכ"פ יש ללמוד דאין ספק שגם הרמ"ע יודה היכא שהשלישו שטרות ע"ד חוב גמור שהוא ע"ד תנאי במחילה אין טענת אונס מועיל להוציא מיד המוחזק ומ"ש הרמ"ע אח"כ בענין אם יש לחייב אבי הבת שבועה הנה דבריו שם אמורים ע"פ תשובת הרשב"א אשר בח"א בקצרה ועיין בשו"ת עה"ג מ"ש על דברי מהרמ"ע בזה אך אני לא באתי לידי מדה זו דאיהו מיירי בענין שטענת אונס מועיל לפוטרו מן קנס וע"ז פלפל אם עכ"פ צריך שבועה אבל בנדון שלנו אף אם היה ברור שכדבריו כן הוא שהבת מסרבת אין זה פוטר מקנס וכ"ש אם יש ספק בדבר שאין האונס פוטר עד שיתברר וכמש"ל מדברי הרשב"א המכונים וכן במ"ש שמסבב אינו אפילו כו' גרמא ונדחק כדברי הרשב"א במ"כ לא ראה דברי הרשב"א שם והח"מ הביאם בקצר' וגם כי במ"ש הרשב"א דאפי' התנ' שיפייסנה אטו תרקבי דדינרי כו' אמת שכ"כ הרמב"ן בחידושיו דשמעינן מינה דמאן דמקבל עליה לחברי' לפיוסיה בכל מה שבידו לעשות פטור דאונס בעלמא הוא עכ"ל ומ"מ מבואר דהיינו דוקא כשפייס בכל מה שבידו לעשות וכן מבואר בשו"ת הריב"ש סימן ר"ן דכל שעשה בבנו כפיות וחזקות וניכר לכל שהיה ראוי שתתפייס בסך ההוא ולא נתפייסה דהוי טענת אונס אפילו למ"ד אין אונס בגיטין משום דלא עלה על דעתו שיפייסנה בשיתן לה כל הון ביתה כו' וכ"כ יותר באריכות בסימן צ"ט וסיים שם שאם לא פייס אותה כראוי לפי מראה עיני הב"ד ועבר על קבלתו ונשא אשה שלא ברצונה חל עליו הנדוי כו' ע"ש וגם בלא"ה דעת הב"ח הביאו הב"ש דמשום אונס ממון הרבה לא נפטר משבועה ולדעת הט"ז וש"ך כתב דאם יש אומדנ' דמוכח דאדעתא דהכי לא נשבע פטור ולפי"ז בנ"ד שיש כאן חרם בתנאים מלבד חרמי הקהילות א"כ לדעת הב"ח צריך לפייסה בסך שראוי לכמותה שתתפייס בזה וכמ"ש הריב"ש אפשר אפילו ביותר מזה כיון דמשום אומדנא דמוכח אתינן עלה ובנידון זה הוגד לי שאבי המשודכת הוא עתיר נכסין וחשק' נפשי לדבק בענבי הגפן ופזר נתן א"כ אף אם יונח שהאמת אתו שהוא עמד בו טעמו וריחו לא נמר ואשר עשה בו מאמר דעתו לקנות קנין גמור רק הבת מעכבת א"כ י"ל דמ"מ מעיקרא כך גמר בדעתו לפייסה בכל ממון שאפשר לו לפייסה וכל זמן שלא עשה כזאת אין טענת אונס הלזו מתיר את החרם כלל ומלשון הרמב"ן שכתב ולא אפייס במה שבידו לעשות מבואר דעכ"פ צריך לעשות כל מה שבידו ולאו דוקא לענין שבועה אלא אפילו לענין ממון ולשון רמב"ן בזה הוא לקוח מלשון רש"י שם שכתב דאטו תרקבי דדינרי והרי אין לו ואונס הוא שפייסה במה שבידו לעשות ולא אפייסה וראיתי בספר עצי ארזים שהביא שם לשון רש"י וכתב דמוכח דצריך לפייסה בכל אשר יש לו וע"ש שכתב לפרש גם לשון הרשב"א ונראה מדבריו שלא ראה לשון הריב"ש שהבאתי לעיל והר"ן בפירוש ההלכות ובחידושיו כתב ג"כ כלשון רש"י והרמב"ן בזה וזה לא כביר זכני ה' שבא לידי חידושי הריטב"א על מסכת גיטין והלום ראיתי שהביא ג"כ דברי הרמב"ן וז"ל דמה' שמעינן מאן דמקבל עליה לחברי' לפייסו לפלוני שיעשה כך וכך ויקנוס עצמו במנה או מאתים והלך ופייסו ולא אפייס פטור דהא פייסה במה שיכול לפייס ודווקא דאמר האי לישנא אבל אי חייב עצמו במעכשיו שיתן לו ר' זוז אם פלוני לא יעשה כך וכך ואינו עושה דבר פשוט הוא שהוא חייב ואינו דומה למ"ש עכ"ל ולכאורה נראה שכוונתו דדוקא אם החיוב הוא לפייס לעשות דבר זה ומתנה שאם לא יעשה יתן כך וכך מהני טענת אונס שלא רצה זה אבל היכא שהחוב הוא המעות שמחייב עצמו חוב גמור והתנאי הוא על הפטור מחוב הנ"ל אם יעשה אם