בית אפרים אבן העזר חלק ב עג

רחוקה או איזה סיבה שבגלל הדבר הזה יחזור בו א"כ גם סירוב הבת שכיח שמצא ע"י איזה שמועה או סיבה ועינינו רואות רבות בנות עשו כזאת ובפרט האידנא דשו בה רבים ובדוחק י"ל דחזרת עצמו שכיחא ליה משא"כ חזרת הבת סתמא ניחא לה במה דעבד אבוה וכיון שאביה אינו חוזר רחוק שהיא לבד תחזור בו נגד רצון האב ואיך שיהיה עכ"פ נראה דבגוונא דנ"ד שנתחייב בקנין ובקנס להשליש ממרני או מעות לטובת הזוג ממש זכה החתן דאי תימא כסברת הרשב"א דסירוב הבת לא שכיח אם כן מצי טעין אנא הא קאימנ' דליכא אומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה והיא מסרבת ז"א דכיון דסירוב לא שכיח הרי זה כנהרגה או נשתמדה דלא אזלינן בתר אומדנא זו ואם כן זכה במעות השלישות. ואי תימא כסברת הר"מ ב"ר ברוך במרדכי דלא חשיב ליה אונס כ"כ ושפיר אמרינן אומדן דעת שלא השליש ונתחייב אלא ע"ד שתהנה דודאי אסיק אדעתיה א"כ שוב יש לחייבו קנס דהו"ל לאתנויי וממ"נ זכה או בקנס או במעות שבעין תח"י השליש אם לא שנאמר דסירוב הבת הוי אונסא דשכיח ולא שכיח וכדמשמע קצת מלשון הרשב"א בתשובה שהביא הב"י ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי וא"כ י"ל דלענין קנס לא הו"ל לאתנויי משא"כ לענין אומדנא דוקא בלא שכיח כלל לא אמרינן אומדנא אף כפי פשיטות לשון הרשב"א בתשוב' סימן תשע"א שכתב לא היא דאונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפילו שכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי כו' עכ"פ מבואר דמספקא ליה בהא אם שכיח ולא שכיח או לא שכיח כלל ומבואר בתה"ד בפסקים סימן שכ"א דהואיל ולא אתינן רק מכח אומדנא כל שיש כאן ספק לא תבטל והביא ראיה מדברי האשר"י פרק מי שמת גבי ש"מ שהקדי' כו' וכתב האשר"י כיון דהמתנה ודאי ומכח אומדנא אתינן לבטלה בעינן אומדנא ודאי וא"כ בנ"ד הואיל והאב כתב ונתן בודאי לחתנו ואפילו לפר"ת לא אתינן לבטל המתנה אלא מכח אומדנא בנ"ד ספיקא היא ולא יתבטל מכח ספק אומדנא ואפילו לא"ז דפסק התם כנ"ל אפשר דחזקת ממון עדיפא כ"כ דאפילו ספק אומדנא מהני אבל נ"ד דהממון ביד שליש והו"ל לבעל תפיסת יד אית לן למימר דספק אומדנא לא תבטל המתנה ודאית עכ"ל הרי מבואר דבכה"ג היכא דליכא אומדנא ודאית לא אזלינן בתרה אך באמת להרשב"א שבתשובות הראשונים נתקצרו וגוף תשובה זו כלשונה היא בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רי"א ושם כתב וז"ל ואל תשיבני שהיה לו להתנות כנ"ל דלא היא דלא אמרו אלא באונסא דשכיח כהפסקת נהר אבל אונסא דלא שכיח או אפי' שכיח ולא שכיח כמיתה ואולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס וזה ודאי אונס דלא שכיח שכל הבנות כו' הא קמן דלרווח' דמלת' כתב דאפי' בשכיח לא שכיח לית ליה לאתנויי וא"כ כ"ש בזה שהוא ודאי אונסא דלא שכיח וכן מתפרש הלשון בתשוב' הרשב"א ח"א במ"ש ואפילו שכיח ולא שכיח כו' לא בא לומר דהך דהכא י"ל דהוא שכיח ול"ש אלא ר"ל דגדולה מזו דאפילו שכיח ול"ש לית ליה לאתנויי אבל הך דהכא ודאי ל"ש היא וכמ"ש להדיא בח"ג ופשיטא שאין לנו לבדות מלבינו לומר דהוא אונס' דשכי' ול"ש שניהם לטובת אבי הבת לענין המעות המושלש הוי אומדנא ולענין הקנס לא הו"ל לאתנויי אלא או כדעת הרשב"א דל"ש כלל או כדעת מהר"מ דאין זה אונס לפוטרו מקנס וא"כ ממ"נ זכה המשודך בממון המושלש או מטעם שזוכה לו הממון לקיום השידוך וליכא אומדנא או משום חיוב הקנס וגם כי יש פוסקים הסוברים דוקא באונסא דל"ש כלל אבל שכיח ול"ש לא ומדייק הכי מלשון הרמב"ם שכתב פרק י"ט מהל' מכירה שלא עלה על דעתו זה הפלא כו' משמע דוקא באונס פלא דל"ש כלל וזה דעת מהרשד"ם בתשובה ועיין בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ס' ושם כתב שהתוס' בגיטין בתירוץ הב' נראה שאין מחלקין בין אונס שכיח ובין שכיח ול"ש וא"כ פשוט דנ"ד שהחתן מוחזק כיון שהושלש לטובתו א"כ אף אם כה יאמר דהך אונס הוי שכיח ול"ש אין מוציאין מידו כיון דאיכא דיעות ואיכא שינויא דאף דשכיח ול"ש דינו כשכיח אך באמת צ"ע לזה דברשב"א מבואר דס"ל דהוי ל"ש כלל דסיים שם שאותן שאין מתרצים הם מיעוט מן המיעוט כו' וא"כ בכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא כמו בנהרגה או נשתמדה דאמרינן דאע"פ שלא נתן צריך ליתן ומכ"ש בנתן כבר דאין מוציאין מידו והדברים שכתבנו הם ברורים בס"ד: ועוד ראיתי לברר דברי הרשב"א בתשובה דלעיל שכתב ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא אנוס ודאי ולא במסבב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות עכ"ל ולכאורה צ"ע דא"כ איך כתב שטענת אונס שטען הדין עמו דלמה יהיה הדין עמו כיון שאין אתנו יודע מה בלבו אם לעקל כו' ושמא באמת הוא סיבב וגרם סירוב הבת ואם כונתו שיברר ע"י שישבע או יקבל בחרם לבתו כלל נראה שאין זו טענה לפוטרו מקנס דטענה זו של אונס במקום קיום התנאי קאי ובתנאי שהיא בקום ועשה צריך לברר שקיים התנאי וכמו כן צריך לברר אם טוען שהיה אונס וכ"כ להדיא באורים ותומים סימן כ"א שצריך לברר אונסו אף אם הוא מוחזק והביא ראיה מלשון הרמב"ם שכתב ואם הביא ראיה שאנוס היה כו' ע"ש וא"ל דכיון שהבת לפנינו ואומרת שאינה רוצה מסתמא האמת כן הוא שהרי רוב בנות מתרצות אין זה ראיה של כלום דאיהי בתר אביה גריר' וכיון שהאב נשתנה דעתו מאיזה טעם שיהיה נמשכת היא אחריו ושינוי דעת האב פשיטא דלאו מילתא היא לדון דין אונס מחמת זה ואמנם למעיין דברי הרשב"א באורך בח"ג שכתב ראובן שידך בת בתו כו' ועוד חייבו עצמם לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם סך ידוע ולהיות אילו שט"ח ביד שליש עד זמן הנשואין כמנהג המקום ועוד נשבעו שניהם זה לזה להשלים התנאים ולאחר שנתים חזר בו ראובן ואומר כי בת בתו אינה רוצה ורוצה לפטור עצמו מן השבועה ומן הממון שפסק מחמת נדוניא בטענת אונס ומן הקנס רוצה לפטור עצמו בטענת אסמכתא ושמעון טוען שאין כאן אסמכתא לפי שיש בשט"ח של הקנס מעכשיו כו' ועל הפסק טוען שהוא חייב כיון שנשבע אפילו הוא אנוס כמו שטוען אינו אנוס על הממון ועוד שאינו אנוס וטענת הרמאי הוא כי מרצונו שידכה עם אחר כנ"ל והרשב"א השיב שאם היא כמו שטען ראובן שאין סיבת הביטול מרצונו אלא מחמת סירוב הבת טענותיו טענות וטענת אסמכתא טענה כמו שטען ואע"פ שיש בשטר הקנס מעכשיו דכיון שנמסר ביד שליש ואין השלישות מעכשיו אין לשליש להחזירו שאין האסמכתא מצד חיובו של שטר הקנס אלא מחמת החזרת השלישות שהיה להם לומר לשליש אם לא אקיים החזר בלא שום אסמכתא או יהיה בידך מחמת פלוני מעכשיו ותדע לך שהרי שנינו פרק ג"פ מי שפרע מקצת חובו ע"ש והאריך בזה וכתב ועוד כי יש לרמב"ם וראשונים דברים עתיקים אפילו באמר מעכשיו כו' וטענת האונס שטען הדין עמו לפי שזה אנוס גמור הוא כו' ע"ש הנה מבואר שאבי הבת לא בא לפטור עצמו מן הקנס מחמת אונס רק מחמת אסמכתא והרשב"א השיב שהדין עמו שהיא אסמכתא וטענת אונס שטען הוא לפטור עצמו מן מה שפסק לנדוניא ומשבועה ועל זה היתה תשובת הרשב"א כי גם בטענת אונס שטען הדין עמו והיינו לענין פטור השבועה (ואע"פ שסיים בה ועל הפסק ג"כ פטור שלא נתכוון זה ליתן אלא בנדוניא ונישואין אין כאן נדוניא אין כאן ועל השבועה ג"כ פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר גם את השבועה ולשון זה משמע דמעיקרא לענין פטור הקנס מיירי אפשר דמ"ש ועל השבועה ג"כ כו' הוא חוזר על מ"ש בראשונה בפטור השבועה וצ"ע) ולכן שפיר כתב ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא אנוס ודאי ולא במסבב וגורם האונס והלב יודע כו' משום דלענין שבועה שהוא בינו לבין קונו אחר כוונת הלב הן הדברים אכן אם רוצה לפטור מקנס צריך לברר אונסו ואין זה בירור מה שהבת צווחת ואומרת איני רוצה שהרי אינו רק מיעוט' דמיעוטא שמסרבת אחר מעשה האב כמ"ש הרשב"א וא"כ יש לנו לדון ששותא דידה דאביה היא וערום יערים הוא ואין זה בירור כלל ועוד נראה דכיון דמחמת אומדנא אתינן עלה א"כ אדרבא איכא אומדן דעת להיפך שזה שכנגדו לא היה מתרצה בכך שיהיה יכול לבטל הקשר בדבור בעלמא כי מי הוא הפתי שלא ידע בכל אלה שנפש האב ונפש הבת אחת המה וכשלא ירצה האב יתלה הסרחון בה ליפטר וא"כ כיון שיש כאן דעה אחרת שהוא מתחייב עצמו נגד חבירו וחבירו מדאגה מדבר שלא יבגוד בו הוא משביעו