בית אפרים אבן העזר חלק ב עב

שעה אאהלצה אאאאלה שאיה יאה שעהאא ששש שאמרו בשלח סבלונות חוזר אינו הלכתא בלא טעמא אלא דירדו חז"ל לסוף דעתן של בריות שהמשלח לבית חמיו לא על דעת ליתן לחלוטין ולטבועין הוא שולח אלא משום אחתוני ועל דעת שישיבו לו מבית חמיו עם אשתו שע"ד לכונסה שלח כו' וה"ה והוא הטעם כששלח חמיו לבית החתן שלא שלח אלא ע"ד שתנשא לו בתו ואפילו נתארסה לא מחל עד שתכנס בתו אצלו כו' ע"ש וה"ה במה שנתן לו אבי הבת אחר השידוכין במה שפסק לו לנדוני' כשלא נתן לבטחון לקיום הענין שהרי נדונית הבת הוא ולא לשם מתנה רק ע"ד שישא אותה לכתוב לה כתובה על סך זה וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג סימן רמ"ד וז"ל הדבר ברור שאין שמעון זוכה במתנת הגן והבית ואפילו עכבה לאה לפי שלא ניתנו רק לנדוניא וכל שלא נשאת לו מאיזה צד שיתבטלו הנשואין לא זכה שמתנת הקרקעות נגררת אחר הנשואין והוא היה חייב לכתבן לה בנדוני' כו' ע"ש ל כל שניתן לו או ביד שליש שימסור לצד המקיים לבטחון לקיום הענין וכאשר הענין מתקיים הוא לנדוני' פשיטא שיעשה השליש מה שהושל' בידו וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ד ועל שידוכין שעשה כ"א שטר בקנס על עצמו כו' יש לשליש לקיים שלישיתו וכן שטר נדוניא שכותב על עצמו בחוב גמור כיון שחייב בו עצמו חייב הוא ואם עבר על תנאו תוכל האשה לגבותו עכ"ל: שוב מצאתי הדבר מבואר שיש חילוק בין נותן לנדוני' סתם בין נותן דרך הודאה וחיוב שהרי כל חיליה דהרא"ש ששמעון צריך להחזיר מה שניתן לו בנדוני' מהא דמוהרי הדרי והנה בב"י בריש סימן נו"ן כתב בשם רבינו ירוחם וז"ל נדוני' שנהגו לכתוב באלו הארצות שמחייב עצמו החתן כשמשדכין ומודה שקיבל כך וכך ומחייב עצמו חוב גמור נראה שנגבית בכל ענין אפילו חזרו בהם היא או הוא שכבר הודה וחייב עצמו ושעבד ושאלתי לרבותי ע"ז והודו לדברי עכ"ל הרי מבואר דלא אמרינן שלא התחייב את עצמו כ"א באופן שתנשא לו אלא כיון שכבר זכתה בחוב לא איכפת לן בחזרה ואפילו חזרה היא ולא דמי לסבלונות שלא זכתה מעולם כלל (אך מ"ש אפי' חזרה היא צ"ע מתשו' הרא"ש שהבאתי שנראה מדבריו דדוקא אם עבר הוא על תנאו היא גובה אבל לא אם חזרה היא ואפשר דמיירי שחזרה ע"י אמתלא מבוררת וניכרת לב"ד שא"א שתנשא לו דמ"מ החוב לא בטל כיון שכבר נשתעבד ועל החזרה היא אנוסה וגם זה צ"ע) ונראה שדרכם היה בשעת קישור התנאים לכתוב שהחתן קיבל מן הכלה סך כך וכך ומחייב עצמו לשלם הסך ההוא ולכן הוא מחויב אפילו נתבטלו הנשואין ולכאורה נימא דלא עדיף שטר חיוב זה מאילו נתן מעות ממש לידה דצריכה להחזיר אלא הוא הדבר אשר דברתי דודאי נתינת מעות ממש בתורת נדוני' או סבלונות נגרר אחר הנשואין וכל שבטלו הנשואין צריך להחזיר אבל המנהג ההוא נתיסד שהחתן יתחייב עצמו לבטחון לקיום הענין וזה נגבה אם בטל ע"י חזרה וכן אם נתן מעות לבטחון ונתבטלו השידוכין מחמת חזרה פשיטא שא"צ להחזיר וכ"ש הוא מנתן שט"ח לבטחון ולפ"ז דברי הב"ש עולים כהוגן בכה"ג דמעשים בכל יום שמניחים שט"ח לקיים הענין ועולה לכאן ולכאן שאם יתקיים הוא נותן הסך לנדוני' ואז היכא דא"א לדחותו בטענת מ"ע כגון בממרני דחשוב כגבוי שפיר זוכה בו החתן כמ"ש רבינו ירוחם שכבר הודה ונתחייב ונשתעבד ודברי הב"ש בזה עולים יפה לדינא כפתור ופרח: ועתה נחזי אנן בנ"ד לפי שהשאלה באה סתומה אני צריך לבאר כל החילוקים ונראה ברור דלא מיבעיא אם נעשה הענין על פי השלשת שטרות לקיום התנאים ושוב לוקחין שטרות אלו מיד השליש ומשלישין במקומם מעות ביד השליש או וועקסלין על שם הזוג הרי הדבר מבורר וידוע שמעות זה או וועקסלין אלו המה תמורת השטרות שהונחו לבטחון לקיום הענין ובמקומם הם לכל דבר ולא יפול לב מתעקש עליו לומר שדעת הצדדים היה לבטל הבטחונות והקיומים שנעשו בשעת התקשרות רק משלישין עתה לצורך נדוני' ואין חוששין לחזרה מחמת קנס המבואר בתנאים דא"כ מעיקרא מאי קסברי שלא סמכו על חומר הכתוב בתנאי על צד העובר והשלישו שטרות לחזק במסמורים לא ימוטו ועוד דמה"ת יעשו זאת לבטל מה שמחזק הענין ביותר וגם נראה דאף אם היה רצון הצדדים כן אין בכחם לבטל בלי רצון הזוג שהרי כל עיקר הענין הוא לטובת הזוג וזכין להם שלא בפניהם אבל אין חבין להם וכן מבואר באה"ע סימן קי"ד לענין חיוב מזון הבת אם האם פטרו מלזונה אין הפטור כלום וכתב שם הב"ש בשם הפרישה שאם האב עשה חיתון עם בתו ונתרצו האב והחתן לבטל השידוך אין רשות לאב לבטל החיתון בלא רצון בתו וק"ו שאין לו רשות לבטל השט"ח שהשלישו לקיום ההתקשרות וע"כ דבאמת אין מבטלין אדרבא מחוזקין הבטחונות ביתר שאת במה שנותנים ליד השליש מעות מזומנים ע"ש הזוג שיסתחר בהם לטובתם והם הם הבטחונות והקיומים על השידוכים שהמעות קנוי לצד המקיים ואם יתקיים הענין הוא הנדוני' שהתחייבו הצדדים ולא גרע מעות בעין שהושל' תח"י השליש או מממרני שהושלש לידו לנדוני' ולקיים הענין. ומעתה בנ"ד כפי אשר היה למראה עיני גב"ע ופס"ד מהנברר מצד אבי החתן וז"ל ע"ד הטענות כו' א"כ אף אם לא היה מושלש שט"ח מתחלה רק זה החילו להשליש אף אם לא היה בפירוש ע"ד קיום השידוך אומדנא דמוכח הוא שהשליש לבטחון לקיים השידוכין שיהיה דעת אבי הבן סומך על זה וכל כה"ג פשיטא דעדיף מהניח שטר לבטחון וחייב עצמו שכתבתי בשם הרא"ש ורבינו ירוחם דשפיר גובין בו אלא שהבית שמואל כתב דבשטר שנזכר בו שם המלוה לא מהני כיון שעיקר השט"ח לסילוק הנדוניא וא"כ אנו דנין כטוענת מ"ע אחר הנשואין (והרא"ש ורבינו ירוחם מיירי בשט"ח שהחתן נותן על עצמו להכלה שפיר מתחייב למשתעבד משא"כ הכלה להחתן דמהני טענת מ"ע) ומ"מ בממרני כתב הב"ש דמהני וא"כ מכ"ש בהשליש מעות בעין לטובת הזוג דכבא ליד החתן ולא מהני מה שחזרה בה שיצטרך הוא להחזיר וק"ו הדברים בזה שבפירוש התנו להשלישו סך כו' וגם שטר חוב על המותר לקיום השידוך שהדברים מבוארים ברא"ש ורבינו ירוחם דשפיר גובין בו אף שלא נתן ויעשה השליש מה שהושלש בידו ויכול לגבות אף בשט"ח דסתם שט"ח שאנו משלישין עתה הוא ע"ד הבטחות של חכמי ספרד ואין מועיל טענת אונס ואבאר עוד אי"ה: ועוד נלענ"ד ברור דגם הרא"ש שכתב דצריך להחזיר מה שניתן לו על הנדן מודה בנ"ד דא"צ להחזיר דהא שפיר קאמר אנא הא קאימנא לקיים התנאי ואי משום אומדן דעת שלא נתן אלא ע"ד שתנשא זה לא שייך אלא בסתם משא"כ בנ"ד שזה התרה בו שאם רוצה בקיומו של השידוך שישליש הנדן לקיום ואם לאו אולי יזדמן לו שידוך אחר יעשה וזה מילא רצונו והשליש הא קמן שכל כוונת השלשת המעות בזה היה כדי שיתקיים השידוך בכל אופן א"כ אזל ליה האומדן דעת ואדרבא איכא אומדן דעת שזה שכנגדו לא להיות תלוי ועומד בקשר שאינו של קיימא וע"ד כן השליש אבי הבת להראות פנים מסבירות לאבי הבן כי הקשר הוא קשר אמיץ והקנה בכל אופן שהרי הנה זה בא לעשות רצון מחותנו אבי הבן והוא רוצה שיהיה קנוי בכל אופן מדאגה מדבר שמא יחזור בנו או היא או בתו מעצמו או ע"י הסתת קרובים וכל שהוא דבר שתלוי ביניהם אין מועיל אומדן של האחד כלל כמ"ש התוס' בב"ק דף ק"ד ובכתובות דף מ"ז וכמ"ש לקמן בזה: ועוד נראה לפי מ"ש הרא"ש בתשובה סי' לענין נדונית חתני' שאם נהרגה האשה א"צ להחזיר דלא אסיק האב אדעתיה שתהרג וגמר ויהיב אדעתא דהכי ומשם למד בתה"ד סי' רס"ז דגם בנשתמדה א"צ להחזיר לאב ואפילו לא נתן צריך ליתן דבמלתא דלא שכיח לא אמרינן אומדנא וכן הסכמות כל אחרונים ס"ס קי"ח וכ"כ בשו"ת ב"ח סימן מ"ח לענין מי שמכר עורות והזכיר שחיטה בדבריו ע"ש (ובזה נדחה מ"ש הח"מ לענין השלישו שטרות דצ"ע שמא אומדנא היא שלא התחייב אלא ע"מ שהבת לא תסרב ע"ש שהניח בצ"ע ולפי מ"ש ז"א דכיון דסירוב הבת הוא אונס דלא שכיח א"כ לא אזלינן בתר אומדנא זו). ולפי"ז צ"ע על הראיה שכתב שחזר בו הוא מחזיר הנדוניא דאומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ודמי לה לההיא דפליגי ר"נ ורבנן בכתב לה פירות כו' ומתה דאמרינן שלא זכה הבעל ולכאורה י"ל דוקא מתה שאינו אונס דלא שכיח משא"כ בזה שהוא עצמו העושה התקשרות הלז ומלתא דלא שכיחא שיחזור בו הוא עצמו ויבטל התנאין ויותר לא שכיח מסירוב הבת וכיון דלא אסיק אדעתיה שהיא יחזור בו אזדא ליה האומדנא ואם נפשך לומר דשפיר שכיח שיחזור בו ע"פ שמועה קרובה או