בית אפרים אבן העזר חלק ב ע

אם ידעה בשעת מעשה וסברא וקבלה גם מהר"מ אפשר דמודה דהוי אונס מה שחוזרת בה ואפילו אם האב חי דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתחזור בה אחר שכבר נתרצית (אך לשון הרשב"א משמע דאף בכה"ג שנתקשר בלא דעתה לא שכיח שלא תתרצה למי שנתרצה האב) וא"כ אין כאן מחלוקת בין הרשב"א למהר"מ: והנה בנדון השאלה שלנו לא נתבאר אם המשודכת היתה קטנה בשעת התקשרות או גדולה ואם היתה גדולה מבואר בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ע"ד שכתב וז"ל כללא דמלתא שראובן החוזר מחויב ליתן קנס כו' גם יחוש לעצמו שלא יכווה בגחלת החרם כו' אבל אם האמת אתו שבתו ממאנת כו' ואחר שהיתה מרוצה וקיבלה המתנה לבשתה רוח אחרת רוח טועים ודאי עליה נאמר שלא ינוח שבט הרשעה על גורל הצדיקים וחוזר הדין לשנואה במעשיה והיא חייבת לשלם דמי בושת ואם אין לה יעשה לה כמשפט הבנות המתפרצות כאשר חרץ הסמ"ע לנדותה ולפרסם קלונה ברבים כו' והיה מקום ללמוד וכו' שאין כוונתה לבייש אבל אין ממש בזה שכבר היתה מרוצה וקיבלה המתנה בפנים יפות אין זה כ"א שנתנה עיניה באחד מן רוכבי הסוסים ואת לומדי התורה מאסה ע"כ נקה לא תנקה. ועוד נלע"ד שגם ע"פ הדין אין המבייש שלא בכוונה פטור אלא כגון ישן כו' כללא דמלתא נלענ"ד שיחול חיוב הקנס כו' ואם הוא נקי בתו חנקי כתיב ויושת עליה כאשר כתבתי עכ"ל העתקתי דבריו כי אולי אין הספר מצוי מקום המשפט שמה: ולפי"ז יש כאן חיוב עליו או על אביו ממ"נ דאם היתה גדולה ונתרצית הרי יש כאן חיוב עליה כמ"ש ואם היתה קטנה או שלא ידעה מהתקשרות והחיוב א"כ מוטל על אביו שהרי אין כאן אונס דה"ל לאסוקי אדעתיה שמא כשתגדיל לא תרצה וה"ל לאתנויי ואף הרשב"א מודה בזה למהר"ם דבכה"ג לא נפטר האב מהקנס וכמ"ש וכל זה אפילו אם נימא דהרשב"א ומהר"מ לא פליגי ומכ"ש אם נאמר כמ"ש הד"מ והב"ש דפליגי וכן מוכח גם כן ממהרי"ו דלמהר"מ בכל גווני לא הוי אונס מה שאין המשודך מרוצה אם לא מחמת שמת האב א"כ כיון שהושלש הנדן ביד שליש לטובת הזוג דאז חשוב כגבוי והבעל מיקרי מוחזק כמ"ש בסימן נ"ג ובב"ש כמה פעמים וכבא לידו דמי ומצי למימר קים לי כמהר"מ ומהרי"ו שאין זה אונס וגובה מהנדוניא עבור הקנס והשליש בזה אינו רק כמו נפקד של החתן ואינו יכול ליתן לאבי הבת ואם נתן מחויב לשלם כמבואר בח"מ סימן בדין שליש שעשה שלא כדין ע"ש ועוד אני עתיד לבאר בעזה"י. הרי בררנו זכות החתן נגד אבי הבת בחיוב הקנס ועתה אבא לברר לענין מעות הנדוניא עצמו שהושלש ביד השליש לטובת הזוג הנה הח"מ כתב דטענת אונס מחמת מיאון הבת אינו פוטר אלא מחיוב קנס אבל אם מחייב עצמו בשט"ח דהיינו שמתחייב עצמו לחתן מנה בלי תנאי והוא נתחייב שימחול כשיתן לו הכל והנדן אז לא נפטר מחיובו מחמת מיאון הבת וסיים שם שמעשים בכל יום שמניחים שט"ח על כך ואין מועיל מה שהיא אינה רוצה. והב"ש כתב דאם לא נתן איכא אומדנא שאין כוונתו ליתן רק שתהנה בתו כמ"ש סי' ע"ז מיהו בט"ז כתב בממרני הוי כאילו סילק כו' ובסימן ע"ז ס"ק ט' כתב ועיין בהג"מ דמדמה דינים אלו לדינים המבוארים בסי' נ"ג כו' ואם הנדוניא ביד שליש תליא בדינים המבוארים בסי' נ"ג עכ"ל מבואר מזה דבכה"ג מודה לדברי הח"מ אם נתן ממרני או השליש לטובת הזוג דהוי כגבוי וכן מבואר להדיא ממש בס"ס ע"ז גבי ארוס שאינה רוצה לינשא כו' ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשידוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן מה שפסק עכ"ל מבואר מזה דאם נתן ממרני או השליש דינו כמו בארוסה שכתב קודם לזה דאל"כ ה"ל למימר דאפילו נתן מחויב להחזירו וכמו דמדייק שם הח"מ והב"ש מדברי הטור והש"ע לענין ארוסה שכתבו אינו חייב ליתן מכלל דאם נתן אין מוציאין ממנו וא"כ ה"ה בממרני או הושלש כמבואר שם ואמנם דברי הב"ש תמוהים בזה שנראה מדבריו דהך מילתא דהח"מ שמתחייב להחתן כו' היינו הך דינא דנתן שט"ח על הנדן דשייך למימר ביה שנתן ע"ד שתהנה בתו והא ליתא דדינא דח"מ אינו בשט"ח הניתן על הנדן רק הוא מיירי בשט"ח על הבטחת השידוכין המבואר שם לפני זה בדברי המחבר שמחייב עצמו בלי שום תנאי רק שאם יקיים השידוכין ויתן לו הכל והנדן יהא מחול נמצא דעיקר החיוב של השט"ח הוא על אופן אם יתבטלו השידוכין מחויב לשלם לו מה שהתחייב ולא תהנה בתו רק בנתן שט"ח שלא להבטחת השידוך רק על חיוב הנדן אז אע"פ שטענת אונס הוא שמת האב והיורשים אין רוצים לקיים לא מהני לפוטרם כיון שכבר נתחייב בשט"ח גמור מ"מ אונס כזה שהבת ממאנת וכה"ג שאר טענות שהשידוכים בטלין א"צ ליתן שלא נתחייבו אלא ע"מ שתהנה בתו וגדולה מזו מבואר בשו"ת הרא"ש שהביא הטור בסימן נו"ן דאף שנתן לידו מקצת נדוני' צריך להחזיר ובגוף התשובה מבואר שכתב ראיה מההוא דר"ת שפירש הך דכתובות כתב לה פירות כו' במן הנשואין כו' וכן בנדון זה לא פסק ליתן לו נדוניא אלא ע"מ שישא בתו ואין לחלק דשאני התם שלא בא עדיין ליד החתן אבל היכא שכבר באה מקצת נדוניא ליד שמעון לימא ליה נתת לי מעות הללו ע"מ שאשא בתך אנא הא קאימנא לקיים תנאי לישא בתך ולא אחזיר מה שנתת לי הא ליתא דהא פסקינן בב"ב בין מת הוא או היא מוהרי הדרי אלמא כשהבעל חוזר צריכה להחזיר הסבלונות משום דאדעתא שתנשא לו שלחם לו כו' וכ"כ הב"י בשם הרשב"א בתשובה המשדך בתו לחבירו ושלח בגדים כו' דכי היכא דהדרי סבלונות דשלח איהו לה כו' ע"ש והביאו לדין זה בש"ע ואמנם מזה אין ראיה כלל דלענין סבלונות מיירי ובזה י"ל דאומדן דעת הוא שאינו שולח אלא ע"מ לכונסה וכמבואר להדיא בלשון הרמב"ם פ"י מהל' זכיה ומתנה השולח סבלונות כו' שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נו' בלבד משמע הא אולי שלח בדרך דורון ומתנה לא היה חוזר אך תשובת הרשב"א הלזו שהביא הב"י מצאתי ראיתי' באריכות בשו"ת הרשב"א חלק ג' סי' צ"ו ושם איתא שראובן טען ששמעון יחזור לו מה ששלח שהוא לא שלח לו אלא לפרעון מה שפסק לו ושמעון טוען שלא שלח בפרעון אלא במתנה כו' תשובה כו' דאפילו לא שלחם בפרעון מ"מ סבלונות הם ואין הפרש בין סבלונות ששלח החתן כו' מבואר מזה דאם שלח בפרעון מה שפסק לו פשיטא שהיה צריך להחזיר וא"כ כיון דאפילו בא לידו ממש צריך להחזיר כשנתבטלו השידוכין מכ"ש כשלא בא לידו ממש אלא דחשיב כגבוי ולכאורה צ"ע על הב"ש שדימה דין זה למורדת דמ"ע דהתם כל שהוא בידו אין מוציאין ממנו מחמת דין מורדת ואפילו תפסה מעות לא מהני ובכה"ג שלא נתן דמהני משום אומדנא מ"מ במונח ביד השליש הוי כבא לידו ואזל האומדנ' משא"כ כאן דאפילו בא לידו מוציאין ממנו ואע"ג דבארוסה מבואר מהטור וש"ע דדוקא בלא נתן עדיין שאני התם דגם בארוס' שייך דין מורדת כמבואר שם סעיף ב' (וע"ש בב"ש ס"ק שכתב דנקט כדי לצערו דבמ"ע אין מפסדת דאין לה כתובה וצ"ע דהא מפסדת הנדוניא כשבאה לידו ואפשר שאין דרך לתת הנדוניא לידו באירוסין וגם י"ל דהתם במ"ע באמתלא מבוררת ואז מוציאין הנדוניא כמ"ש הב"ש כאן ואם אינם מבוררת היינו כדי לצערו ויותר נכון לשיטת הרמב"ם במ"ע בנדוניא וקצרתי) והלכך אם נתן והאמתלא אינה מבוררת הוי כמורדת דבעינא ליה ואם כבר ניתן לידו אין מוציאין ממנו אבל בשידוכין אדם איך יזכה במה שניתן לידו בתורת נדוניא שהוא ע"מ לכונסה ומכ"ש במה שהושלש לטובת הזוג ולפ"ז דברי הב"ש בזה הם תמוהים והנה מה שהקשיתי מתשובת הרא"ש שהביא הטור י"ל דא"ש ע"פ מ"ש הב"ח שם על דברי תשו' הרא"ש וז"ל וצ"ל דהך עובדא דהרא"ש לא נעשה בקנס ובקנין וגם לא השלישו שטרות דאל"כ הא כתב הרא"ש דיש לשליש לקיים שלישותו כו' אלא כדפרישית שלא היה שם אלא פסיקא בעלמא בפני עדים כמה אתה נותן לבתך כך וכך כו' והיו שניהם יכולים לחזור בהם ולפיכך פסק דכאן צריך מה שקיבל כו' ע"ש נראה מזה שסובר דאותן שמשלישין על הנדן הם ג"כ לקיום שלא יחזיר אחד מהם ולפיכך כתב שלא היה רק פסיקא בעלמא כו' דאל"כ הא מצינו לומר דשפיר היה שטרות מושלשין על הנדוניא אך לא עדיף מאילו נתן לידו ממש אלא ע"כ דבכה"ג שמשלישין שטרות על הנדוניא הרי הם כמושלשין על הקיום של השידוך וזה עדיף טפי מנתן לידו דאינו דרך קנס רק דרך פקדון או הלואה וכיון שנפסק הקשר צריך להחזיר כמו בסבלונות משא"כ בהשליש שטרות שהוא ע"ד כן שיהיה השטר חלוט לו בין יעבור או