בית אפרים אבן העזר חלק ב סט

אם כן איך נאמר מיגו דזכי לנפשיה דבשלמא במציאה והפקר שייך מיגו דזכי לנפשיה שבידו לזכות מה שא"כ בזה שאין בידו לזכות כלל דהא אינה מתקדשת אלא מדעתה ואע"ג דהשתא הוה ס"ד שיש לזה דין חב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה הדבר ברור שלא עלה על דעתו לומר שיש בודאי חוב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה כמו מציאה והפקר דפשיטא שאין זה עולה על הדעת רק שי"ל דיוכל להיות שיהיה חוב לאחרים דאתתא בכל דהוא ניחא לה ואכתי לא ידענו גילוי דעת ממנה שבדעתה להתקדש אבל לומר מיגו דזכי לנפשיה על דרך זה זו לא שמענו וכל שאין בידו לזכות בודאי כעין מציאה והפקר נראה דלא שייכא הך מיגו כלל וגם מ"ש שם לענין יעוד לבנו קטן שי"ל דבתורת קידושין מהני ובזה י"ל פרפרת אחת כו' ולענ"ד ז"א כיון דבנו דומיא דידיה אמר רחמנא ובקטן אין תורת יעוד כלל וא"כ הכסף שנתן מעיקרא לאביה לא ניתן ע"ד בנו הקטן ובין לרבנן ובין לריב"י מה שמיעדה עתה בלא דעת אביה גזירת הכתוב וכיון דתורת יעוד אזל ליה בקטן א"כ בנו הקטן כאחר דמי ואינו יכול לקדשה בלא דעת אביה כלל ומכ"ש שאינו יכול לכפותה בע"כ משום מיגו דזכי כו' כמו שאינו יכול לכפותה על אחר מטעם זה דלדידיה זכי ליה רחמנא ואשה הקנו לו מן השמים אבל אינה ברשותו לעשות בה כחפצו ואם אינו רוצה ליעדה ישלחנה לנפשה וקצרתי והנה במה דכתיבנא לעיל דבקידושין וגירושין כשנעשו בלא עדים אע"פ שהם נאמנים לנו מ"מ לא מהני ראיתי להזכיר מה שנתקשיתי זה ימים רבים בדברי הנ"י בפרק מ"ח גבי חלצה בינו לבינה שכתב שאפילו שניהם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום משום שאין דבר שבערוה כו' וכיוצא בזה בשלהי יש נוחלין וכתבתי שדבריו סותרים זא"ז וכתבתי ליישב דבריו בדוחק והבאתי שם גם דברי חידושי הרשב"א והייתי רוצה להגיה ויראתי לשלוח יד ועתה זכני ה' שבא לידי חידושי הריטב"א מיבמות וראיתי שכתב וז"ל בינו לבינה מנא ידעינן פירש דבהודאתן לא סגי ואף ע"פ שבידן לחלוץ וכדאמרינן התם בבעל שאמר גרשתי את אשתי שאפילו להבא אינו נאמן לגמרי וכדאמרינן התם זיל חוש לה ויש שפירש דהך מנא ידעי דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכי אמרינן לעיל שמא חלצה סנדל של אחד מהם בפני עדים קאמר ומאי דפרכינן הכא מנא ידעינן לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעינן דמהני שאפילו הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כיון שהיה בינו לבינה בלא עדים וה"ז כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא עכ"ל הריטב"א ומעתה מבואר נגלה שט"ס נפל בלשון הנימוקי יוסף ונתערבב הלשון וצריך להגיהו ע"ד לשון הריטב"א כידוע ומבואר למעיין שרוב הלשונות של הנ"י לקוח מחידושי הריטב"א ואין בזה ספק כלל ולפירוש קמא של הריטב"א וכן הוא ברשב"א דמדמי לבעל שאמר גרשתי כו' צ"ל דחליצה אין לדמות לקידושין וגירושין שהמעשה בלא עדים בטל מאליו וקצרתי כעת דברי שארו: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה סג שאלה ראובן נתקשר בקשרי תנאים לתת בתו לבן שמעון בק"ס בקנס חצי נדן מצד העובר לצד המקיים ובחרם כמנהג ובמשך זמן מה שלח שמעון לראובן היות שיש דרך לפניו לנסוע על זמן מה ורוצה לידע אם ראובן רוצה בקיומו כי אולי יקרה ה' לפניו איזה שידוך הגון ולכן רוצה שיהיה נכון לבו בטוח שהקשר הוא קשר אמיץ ובגלל הדבר הזה השליש ראובן מקצת הנדוני' שנתחייב לתת תחת יד שליש מרוצה שיש' ויתן וירויח לטובת הזוג וזה היה בידיעת המשודכת וברצונה וכבר עבר פרק הנשואין ואבי הבן תובע את אבי הבת לעשות נשואין שבנו מבקש תפקידו ואבי הבת טוען כי לא עליו תלונתו כי בתו ממאנת ואינה רוצה להנשא לבן שמעון. מה דינו: תשובה מתחלה נדון מצד חיוב הקנס שאבי הבת בא לפטור עצמו באמרו שאין העכבה מצידו רק מחמת הבת נראה שלא זכה בטענה זו כלל שאע"פ שהרשב"א כתב דזה מיקרי אונס הרי מהר"מ מרוטנבורק חולק עליו כמבואר במרדכי פ"ק דב"מ דדוקא אם מת חשוב ליה בכה"ג אונס שאם האב היה חי היה מרצה את בתו להתקדש לזה מבואר שם להדיא דדוקא מת אבל אם היה האב חי מה שהבת אינה רוצה לא מיחשב אונס וכ"כ בד"מ שהמרדכי בריש פ"ק דמציעא חולק על הרשב"א וכ"כ הב"ש וכן מבואר מתשובת מהרי"ו סימן ק"ה שסובר כמהר"ם שכתב כגון זה פתח פיך לאלם יש בידי תשובות מיימוני כו' ושקיל וטרי מהר"מ בהא מלתא כו' ועיקר ראייתו כיון דמת שמעון קודם הגעת זמן הוי אונס כו' והאי עובדא דמיא ממש לעובדא דמהר"מ ואם המשודך אינו רוצה לקיים עליו מה שקיבל עליו אביו הוא והאחין פטורין מן הקנס עכ"ל מהרי"ו והיינו משום דמיירי נמי דמת האב כמבואר וא"כ איכא אונס מיתה אבל אי לאו אונס מיתה לא חשיב אונס מה שהמשודך אינו רוצה שיהיה הם פטורים מחמת זה מקנס שקיבל האב עליו וכן נראה מדבריו סימן קס"ב ע"ש (ונפלאתי על מה שכתב הב"ש בסימן נ"א סק"ט דמהר"י סימן ק"ה מיירי כשאין מגיע לחלק ירושה כסף שפסק האב כו'. ולענ"ד ליתא ומבואר למעיין שם דהדין שבסי' ק"ה הוא הנדון אשר בסימן ק"ד ומבואר שם שיש די בירושתו לקיים מה שפסק האב רק שבסימן ק"ה בא מהרי"ו לפסוק על טענת המשודך שאומר שכיון שאין האחים רוצים ליתן לו חלק בראש אינו מרוצה בשידוך וא"כ ממילא שיצטרכו לתת קנס למשודכת וע"ז כתב מהרי"ו כגון דא פתח פיך כו' דבכה"ג שהאב מת והמשודך אינו רוצה שיכנס למשודכת חלק ירושתו הוא פטור כעובדא דתשובות מהר"מ): והנה כדי להשוות המחלוקת היה נראה לענ"ד דלכאורה באמת צריך להבין סברת הרשב"א בזה שכתב דאונס' דלא שכיח הוא שכל הבנות מתרצות למי שיתרצה האב והרי אמרו אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה אלמא דחיישינן למלתא שמא תחזור בה ולא תתרצה לזה שנתרצה האב וצ"ל דדוקא בקטנה חיישינן להכי וכן מבואר בחידושי הרשב"א בקדושין ר"פ האיש מקדש שכתב ואתיא הא דאמרינן טב למיתב טן דו וכו' י"ל דדוקא בגדולה מדלא הקפידה חזקה ניחא לה אבל קטנה דלמא משתגדיל לא תתרצה בו וכ"כ הר"ן שם דהא דאמרינן טב למיתב וכו' היינו בגדולה דשוי' שליח מדעת סברה וקבלה ולא חיישינן לאמלוכי כו' ע"ש ולפי"ז בעובדא דמהר"מ שבמרדכי שמעון היה לו בת קטנה וראובן בן קטן כו' שפיר ס"ל למהר"מ דדוקא מחמת מיתת האב הוי אונס שאם האב חי לא מחשב אונס מחמת מיאון הבת דאונסא דשכיח הוא כיון שבשעת חיוב הקנס היתה קטנה ואיכא חששא טובא שמא כשתגדיל לא תתרצה בו וה"ל לאתנויי משא"כ הרשב"א מיירי שבת בתו היתה גדולה בעת התחייבות ושפיר ס"ל דבכה"ג הוי אונסא דלא שכיח דהא טב למיתב טן דו וכיון שבשעת התחייבות ידעה וסברה וקבלה לא חיישינן לאמלוכי וא"ש נמי הא דקי"ל דאב שקיבל קדושי בתו בוגרת אינם קדושין ואף לפמ"ש הרא"ש בתשובה דצריכה גט מספק משום דאע"ג דשמא נתרצה הבן לא אמרינן מ"מ איהו ניחא לה בכל דהוא הרי כתב הח"מ ססל"ו דרק לכתחלה צריכה גט מצד חומרא וגם הב"ש שם הקשה דהא דקי"ל שמא נתרצה האב לא חיישינן והרי האב נמי בכל דהוא ניחא ליה לקדש בתו ע"ש ולכאורה לא דמי דדווקא שיתרצה האב למעשה הבת לא חיישינן אבל להיפוך כיון דאתתא בכל דהוא ניחא לה וגם כל הבנות מתרצים למי שיתרצה האב שפיר יש לחוש שנתרצית: אך לפמ"ש י"ל דדוקא היכא שידעה ששידכה האב ונתרצית תו לא חיישינן לאמלוכי משא"כ באב שקיבל קידושין לבתו בוגרת בלא דעתה כיון שלא היה גילוי דעת ממנה שהסכימה למעשה האב שפיר י"ל דמעיקרא לא נתרצית כלל ולפ"ז ג"כ יש ליישב ההוא דמהר"מ שבמרדכי די"ל דמיירי שהאב התקשר בלא ידיעת הבת כלל וכמ"ש שם וכיון שמת מאי הו"ל למעבד הבנים לא היו יודעים בתנאי אביהם כו' וא"כ י"ל שגם הבת לא היתה יודעת וא"כ אזל ליה טענת אונס מחמת מיאון הבת רק מחמת מיתה דאמרינן דסמכה דעתיה שירצה אותה ועתה שמת מאי ה"ל למעבד משא"כ