בית אפרים אבן העזר חלק ב סח

בלא עידי מסירה משא"כ היוצא לחירות ע"י שן ועין לא איתקש כלל לגט וכל שיודע בנפשו שהפיל את שינו יש לו להוציאו לחירות אף שאין שם עדים אם לא שיהיה נפטר בהודאתו מטעם מודה בקנס אבל זולת זה לענין שלא יעבור בעשה רשאי הוא לשחררו כיון שידע בנפשו שעשה מעשה שראוי שיצא לחירות ואין מעשה זו מתבטל כלל אף שהיה בינו לבין עצמו בלא עדים וכן מבואר בש"ס שם דמה שלא היה עדים בדבר לא הוה מבטלינן המעשה והיינו מקבלין ההודאה אם לא מטעם מודה בקנס וכמו בכל קנס דעלמא ע"ש שוב ראיתי בלשון קצה"ח שכתב ואפשר דר"ג אינו נאמן בהודאת עצמו משום דהוא חב לאחריני כו' וא"כ י"ל שאין כוונתו לומר שיש כאן ביטול מעשה רק מטעם נאמנות אתי עלה דבכל ממון דינא הכי דכל שהוא חב לאחרים אין הודאתו כלום והיינו דקשיא ליה בסוף הסי' שם דמה בכך דהא אף בחב לאחרים כגון בעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ גם בכאן יהיה ר"ג נאמן אף שחב לאחרים כיון שבידו לשחררו אלא שלפי"ז לא עלו דבריו כהוגן מה דמייתי מדברי התוס' דגיטין שאין הבעל נאמן משום הודאת בע"ד כיון שאסר לה אכהן שאין זה ענין לכאן דהתם לאו מטעם נאמנות אתינן עלה דודאי נאמן כיון דמיירי בשניהם מודים וכמש"ל ובכה"ג בשאר שטרות אפילו עומדים לקנין מהני הודאת בע"ד כמו עדים וגבי קידושין וגט דלא מהני לא מטעם דלא מהימני דא"כ להימני לגבי דנפשייהו עכ"פ אלא גוף המעשה נתבטל כמש"ל משא"כ בזה כיון דאין ביטול לגוף המעשה רק שתאמר שאין נאמן משום דחב לשפחה באמת לא יהיה נאמן בזה לחוב לשפחה ואם יבא על השפחה באמת לא תלקה ע"י הודאתו ומ"מ לגבי דנפשיה תועיל הודאתו כמו כל דבר שבממון וכמו בקידושין קדשתי בפני פלוני ופלוני כו' וגם א"ל דמ"מ לא מהימן ר"ג בהודאה שלו להתירו בבת חורין כיון שהוא מוחזק לנו בעבד דאם באנו לומר כן א"כ פשיטא שאין זה ענין לדברי התוס' וגם לא נ"מ בהא דהוי חב לאחריני דאף אם אין כאן חוב כלל מ"מ לא הוי ר"ג רק כע"א ואין נאמן להוציא מחזקת איסורו אם לא מחמת שבידו לשחררו וכמ"ש הראב"ד בהא דעשית עבדי ב"ח וא"כ גם חב לאחריני אין מזיק בזה וכתבתי זה לפי דברי בעל קצה"ח אבל לענ"ד לפי מ"ש דבזה שיוצא בשן ועין לא איכפת לן בעדים בשעת מעשה ולא בעינן רק אמתת הדבר שוב אין כאן מקום כלל לומר שלא יהא ר"ג נאמן שכל עיקרו שלא רצה ר"ג ליתן לו ג"ש כדי שלא יעבור בעשה ועכשיו שהפיל את שינו שמח ואע"פ שלא יהיה נאמן בהודאתו לבד להתירו בב"ח מ"מ הרי עכשיו יתן לו גט שחרור גמור כיון שיודע בנפשו שהדין נותן לשחררו לא יעבור בעשה ור"י אמר לו כיון שאין לו עדים הרי נפטר בהודאתו ושוב אין רשאי לשחררו והיינו דקאמר בירושלמי מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינן מן הדא מעשה בר"ג כו' עילה מצא לשחררו כו' ומכ"ש למ"ד יוצא בשן ועין צריך ג"ש דפשיטא דלא שייך כאן דין נאמנות ולכן שפיר כתב הש"ך ביו"ד דאם נימא הודאה חוץ לב"ד מהני קשיא מעובדא דר"ג והדברים ברורים לענ"ד. ועתה נבוא לדברי בעל נתה"מ שהשיג על קצה"ח וכתב שטעה בדבר פשוט דהא זכי' הוא לעבד כו' ובעל קצה"ח בקונטרסו מדקדק בחלוקו להפכו כדרכו שהחוב הוא על השפחה ולפי שנבעת מקול הקורא בתוך נתיבות המשפט לומר שטעה בדבר פשוט הטה כוונת עצמו לצד אחר ולא נתן לב לראות שבעל נת"מ דימה נושאים שאינם שוים דהתם לענין שליחות איירינן ובזה שפיר אמרינן דכיון דזכיה הוא לו נעשה שליח אע"פ שאוסרו בשפחה ופוסלו מהתרומה כמבואר בש"ס שם משא"כ לענין הודאת בע"ד שלא יהיה נאמן בהודאתו ממ"נ אם אין העבד מודה ג"כ פשיטא דלא מהני מה שנאמר זכיה הוא לו שהרי הוא מכחישו על פניו ואומר להד"מ ומה מקום יש להתירו בב"ח עפ"י הודאת האדון ואם העבד ג"כ מודה כאשר הוא באמת שגם טבי אומר כן פשיטא דלא איכפת לן בזכות וחוב של העבד כיון ששניהם מודים וכמו גבי ממון דחב לאחריני אם אותו שחב לו מודה ג"כ ודאי דמהני ההודאה ולא היה צריך לההיא דזכיה הוא כו' וגם דמה איכפת לן בחוב של השפחה דלגבי נפשייהו ודאי מהימני וכמש"ל וגם מה שסיים בעל נת"מ דגירושין שכתבו התוס' שאני דחוב הוא לה דבריו תמוהים דא"כ מ"ש התוס' דאסר לה אכהן הוא שפת יתר דהא בלא זה גט אשה חוב הוא אך באמת התוס' מיירי לענין ביטול המעשה אף ששניהם מודים כיון דאיכא צד חוב לאחריני גזה"כ הוא דלא מהני וכמש"ל ואם דעת בעל נת"מ שזה דומה למ"ש התוס' בגרושה דלא מהני הודאת בע"ד והוי ביטול מעשה (מה שבאמת ז"א וכמש"ל דיוצא בשן ועין אף בלא עדים מהני) רק שבא לחלק דכאן לא הוי חוב לאחריני דזכות הוא לעבד כו' באמת ז"א דלענין שליחות תלוי בזכות וחוב של העבד עצמו משא"כ כיון שעכ"פ ע"י הודאת הרב יש חוב לעבד אע"פ שהוא יכול לעשות לו חוב זה אין הודאתו כלום ומתבטל המעשה ואף אם העבד ג"כ יודה מ"מ א"צ למ"ש בקצה"ח דהחוב לשפחה שי"ל שהחוב הוא ג"כ אם יקדש בת חורין תאסור אכ"ע עפ"י הודאתו וגם י"ל דלענין גט שחרור לא איכפת לן אם מחייב לאחרים או לא רק כיון דמגט ילפינן ממילא הכי הוא כמו גט דלא מהני המעשה עפ"י הודאתו בלא עדים אף לגבי דנפשייהו אך האמת יורה דרכו שהעיקר בזה כמ"ש דבשן ועין לא שייך ביטול מעשה ולענין נאמנות פשיטא דלא שייך בזה שהרי היה רוצה ליתן לו גט שחרור בעדים ובזה נפלו כל דבריהם ואף שאין מדרכי להאריך בדקדוק דברי המחברים כל מה שטרחתי לא טרחתי אלא בשבילך למען הראותך את כח העיון האמיתי כי שני גדולי הדור מאחר שלא פלשו אחר מדת הדין במתון מתון והעמידו דבריהם על מושכלים הראשונים יצאו בערבוביה וגרמו הטורח הזה לברר וללבן הדברים להעמידם על בוריים: ועתה שוב אשוב אליך במ"ש על דברי הנו"ב דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה דהא אי זכי לנפשיה אין חוב לקרובותיה שאין חפיצים בו שהם חפיצים במשלח כו' הנה תשכיל ותדע מן מוצא הדברים אשר לפניך שז"א והנושא אשר אתה בא לקחת ממנו לסמוך ענין לו אקיף להו ולא מידמו דהא לענין הודאת בע"ד חשבינן חב לאחריני מחמת הקרובים אע"פ דהא קמן שהם רוצים בכך היינו שמחמת שיש צד חוב ילפינן מממון של צד חוב וכמש"ל בארוכה בשם הרשב"א אבל לומר שזה לא יוכל להיות שליח לקדש אשה לזה בשביל שקרובותיה חפיצים בו ואמר דהוי חב לאחרים זה אין לו קיום והעמדה כלל שהרי לפנינו ששולח לקדש אשה זו ואינו רוצה בקרובותיה וכמו עושה שליח למכור שדה שלו כמ"ש הרשב"א להדיא שזהו החילוק בין תופס לבע"ח שאין הדבר שלו ע"ש וכבר כתבתי לעיל שאין ספק שיכול אדם לעשות שליח לתת מתנה לחבירו אע"פ שי"ל שהוא חוב ליורשים או לאחר שהיה חפץ במתנה זו והנ"ב שם בתחלת דבריו היה רוצה לדון דין חב לאחרים מצד שהאשה אף ע"ג שגם איסור האשה אינה מחפצה ורצונה היינו לפי דס"ד התם דאשה בכל דהוא ניחא לה ובקל היא מתקדשת למי שרוצה לזכות בה וכמו הפקר ומציאה דמיא וא"כ יש מקום לומר דכיון דבשעה שזה מקבל עליו השליחות יש מקום לומר שאם לא היה זה מקבל השליחות היה אחר מקדימו וזוכה בה הו"ל חב לאחרים ואין השליחות חל וגם בזה תבריה לגזיזיה כיון דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה והרי היא רוצה בכך לאסור עצמה אכ"ע לא מיקרי חב לאחרים (מ"מ אע"ג דלענין שליחות לא הוי כה"ג חב לאחרים מ"מ לענין הודאת בע"ד שפיר חשבינן כה"ג חב לאחריני כמ"ש הר"ן והרשב"א בשם ר"ח משום דהתם לא דיינינן מה שבידו ורצונו רק כיון דבעיקר דמלתא יש בו צד חוב כמש"ל) וזה דווקא מצד האשה שבשעת מעשה השליחות אין כאן גילוי דעת ממנה אבל מה שהוא מצד המשלח שאנו רואין דעתו שאין לו חפץ בקרוביו פשיטא שאין מקום לבטל השליחות מחמת שמא קרובותיה חפיצים בו ואף לפי מ"ש הנו"ב אח"כ דלא שייך חב לאחרים באשה יש נ"מ בזה לפי מ"ש שם בקידושי יעוד דהוא בע"כ הו"ל חב לאחרים ואם אינה ערוה על האב אמרינן מיגו דזכי לנפשיה כו' וכן ביבמה זקוקה לכמה אחין וא' שלח אחיו לעשות מאמר אע"ג דלכאורה שייך חב לאחרים כיון שהוא בע"כ הו"ל הך יבמה לגבייהו כמציאה והפקר ומ"מ י"ל דשפיר מהני מטעם מיגו דזכי לנפשיה ולא איכפת לן בחוב שיגיע לקרובים של המיועדת או היבמה שחפיצים בו דווקא ולא בשליח דזה אנו רואין מרצון המשלח שאינו חפץ בהם ולמה יחוש השליח לרצונם בזה ולומר ששליחותו הוא כדי לחוב להם ולכן צדקו דברי הנו"ב בזה: אך דברי הנו"ב צ"ע מטעם אחר דלמאי דס"ד דהו' חב לאחרים