בית אפרים אבן העזר חלק ב סו

ר"י באשה שאין לה אם כו' היינו דעכ"פ שהיה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן וכן בנוסחת רבינו הרי"ף בקידושין איתא להדיא דפריך פשיטא ומשני לא צריכה כו' וא"כ נימא שהדין נותן שאין נעשה שליח לקדש קרובתו פשיטא שאין זה רבותא כלל כמו אשה שאין לה קרובים או שהם נשואים ואין ראויות להתקדש וא"ל דהכי קשיא ליה דמנ"ל להש"ס למימר דרבא אשמעינן בנתגרשה לאחר מכאן לימא דאשמעינן בקרובות השליח דל"ח כיון דלא מצי עביד אך ז"א דהך דנתגרשה שפיר יש מקום לפרש כן דברי רבא דקאמר באשה שאין לה אם דהיינו שבשעת שליחות לא היו לה קרובים הראויות להתקדש כלל משא"כ לפרש הא דקאמר אין לה היינו לפי שהן קרובי השליח פשיטא שאין להעמיס זה בלשונו כלל וע"כ שכוונתם דהו"ל לרבא להשמיענו גם זה דמודה בקרובות השליח וזה לק"מ דאם אין יכול להיות שליח לזה אין כאן רבותא כלל וצ"ע: אך מ"מ הדין דין אמת שיכול להיות שליח לקדש קרובתו בין להולכה ובין לקבלה ויפה תמהתי על הגאון בעל נ"ב ז"ל שכתב שלא ראינו בפוסקים והטבת לראות שהדבר מפורש בר"ן וה"ה ויותר אני תמה שהרי הב"י הביא דבריהם בסוף סימן ל"ו וגם בח"מ שם כתב בפשיטות דבשליח להולכה שהאב יוליך הקידושין לבתו בזה אין חשש איסור כו' ומיהו עפ"י הדין בין שליח להולכה כו' וכמ"ש המפורשים והובאו בב"י עכ"ל וגם הוסיף תימא על תמיהתו בנ"ב מהדורא תנינא שנשאל מבנו הרב נ"י שדברי הש"ס בבוגרת דשוויתי' לאביה שליח וכתב לחלק בין ש"ק לשליח הולכה שכל זה לא נמצא בפוסקים והנה בהך דשוויתי' כו' הביאו ראי' לסתור דברי הרשב"א שמחמיר בש"ק ופלפלו בזה הגאון ז"ל העלים עיניו מיני' וצ"ע: ועתה אני בא בדבריך שכתבת להוכיח מהר"ן והמ"מ דאין שע"ש דאל"כ אין להם הוכחה שיכול להיות שליח לקרובותי' דשמא התם טעמא דחוששין שמא עשה שליח שני והוא קידש מקרובותיו של ראשון והנה לא מיבעיא לפי מ"ש דמסתבר' דבזה א"ח לשליח שני כלל שאין כאן הוכחה מדבריהם ואף שהגאון ז"ל לא ס"ל הכי הרי הוא רוצה להוכיח מזה שע"ש ואנן ניקום ונימא דהר"ן והמ"מ ס"ל דאין שע"ש מחמת הכרח מהוכחה שלהם ועל זה י"ל דאין הכרח שיהיו חולקים על הפוסקים אלא דס"ל לחלק בין שע"ש דעלמא ובין הך דהאומר לשלוחו כו' דבהאי מודה דאין שע"ש וכפי הסבר' שכתבתי אך דאפילו נתפוס לדבר ברור דגם בזה שייך שליח עושה שליחותו למ"ד דס"ל דמהני מ"מ אין ראיה מזה כמו שהרגשת בעצמך שי"ל דשליח שני לא מצי מקדש קרובות דשליח ראשון כיון דשליח ראשון לא מצי עביד ומ"ש להשיב ע"ז דז"א דכולהו מכח בעל קאתי כדאיתא בגיטין דאפי' מת הבעל לא בטלו כו' עכ"ל לדידי חזי לי דשפיר איתא להא דכיון דבשעה שעשה המשלח השליח אכתי לא הוה השליח שני בעולם וכי משוי אינש שליח אדעת' דהאי דמצי עביד וכיון דלא הוה מצי לקדש הקרובים לא עשאו שליח כלל ע"ז וממילא שאין לנו לחדש שליחות לשני מה דלא סליק אדעתי' בשעה שחל השליחות שהרי שליח ראשון גופי' אמרינן דלא חל השליחות על אשה שהיתה א"א בשעת הקידושין אף ע"פ שנתגרשה אחר שנעשה שליח שאין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול לקדשה בשעת חלות השליחות ואין סברא לחלק בין אם העיכוב מצד האשה שאינה ראויה להתקדש בעת ההיא לא מהני אף אם מצא אחר כך מקום לחול ובין אם העכבה מצד השליח שאין ראוי לקדש דמהני כשמצא אח"כ מקום לחול דמה"ת לחלק בזה כיון דאמרינן שאין דעת המשלח כ"א על מה שחל השליחות בשעת מעשה יהיה העכב' מאיזה טעם שיהיה אין דעת המשלח ע"ז. שוב ראיתי בקרבן העדה פ' כל הגט ד"ה מה בין גיטין כו' כתב ג"כ כדבריך בזה והוכיח מהר"ן והמ"מ דשע"ש אלא שהמתיק קצת יותר וכתב דאי ס"ד דשע"ש אם כן מעיקרא מינהו המשלח שיכול השליח לקדש קרובותיו דכולהו מכח בעל קאתי כו' ע"ש ואפשר שגם כוונתך כן אך מ"מ לענ"ד גם הא ליתא דא"כ שליח ראשון גופי' מכ"ש שהיה לנו לומר כן שמינהו לקדש כשימצאו מקום לחול דהיינו לכשתתגדל ולא מסתבר לומר דשאני בזה שבידו לעשות שליח שני משא"כ התם דאין בידה לגרש עצמה והכי מחלקינן בקידושין לענין דשלב"ל ועיין בתוס' דנזיר לענין חלה ומ"מ נ"ל דבזה מצד הסברא אמרינן דלא משוי שליח רק על היתר' דאיכא קמיה א"כ למה נאמר דמסיק אדעתי' שזה יעשה שליח אחר ויקדש קרובות הראשון ואדרבא מסתבר מדעשה זה לשליח ומסתמ' יעשה שליחותו ויקדש בעצמו ממילא שאין דעתו לקדש אחת מקרובותיו כלל וגם בלא"ה נראה דגם זה אין בידו דמי יאמר שיזדמן לו מי שירצה להיות שליח וכדאמרינן בקידושין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא וע"ש: והנה במה דכתיבנ' לתמוה על מרן הגאון ז"ל זקינך בהא שנראה מדבריו דשע"ש אף בשליחות סתם דמסתבר דקפיד שלא ימסור שליחות כזה לאחר יש להליץ קצת בעדו ולומר דהחשש הוא שבאמת לא ימסור לו השליחות כמות שהוא שיקדש מי שירצה רק הוא פורט לשליח השני אשה ידועה וכיון שאין ביד השני לעשות רק מה שהוא מצווה מפי הראשון אין לו קפידא בדבר ולכן כיון שלא עלתה לו לקדש כאן חוששין שעשה שליח למדינה רחוקה ופרט לו אשה ידועה שמה ובזה לא מעל בשליחות ואע"ג דאמרינן דשליח שני נמי מכח בעל קאתי ושליחות המשלח היה ע"ד סתם מ"מ יש ביד ש"ר להטיל תנאי בשעה שעושה שליח שני כרצונו ואמנם בדבריך שהמה אמורים על הוכחת הר"ן וה"ה קשה לומר כן שפרט לשני לקדש אחת מקרובותיו הרי ארכבי' אתרי ריכשי שבזה שאינו מוסר לו שליחות המשלח כמות שהוא רק צריך לחדש בה דבר כחו של שליח הוא ומ"מ צריך לתלות השליחות במשלח עצמו שהרי השליח לא מצי עביד לקדש קרובתו לזה ולא מצי משוי שליח ע"ז רק צ"ל שזה המקדש אשה זו בא בכחו של המשלח וקצת י"ל דע"כ לא אמרינן דמאי דלא מצי עביד לא משוי שליח היינו שיעשה שליחות שלו כשהוא הבע"ד משא"כ בזה שאינו עושהו להיות שליח שלו רק של המשלח הראשון לא איכפת לן מה דאיהו לא מצי עביד לקיים שליחות זה ולכן שפיר ש"ר יכול לעשות שליח לקדש להמשלח את קרובתו והדברים צ"ע ושכלך הזך יקליט את הסולת. ומה שכתבתי על הנ"ב שכתב דאף דשליח לקדש הוי חב לאחרים מ"מ י"ל מיגו דזכי לנפשיה וע"ז כתבת דלית' דהא איכא נמי חב לאחריני דהיינו לקרובות האשה שיהיו אסורים על המשלח ובזה לא שייך מיגו דזכי לנפשי' שהם חפיצים במשלח ולא בשליח עכ"ל ושמחתי בסברתך הישרה אף כי על קו האמת לא נשקלה אין עליך אשמה בזה כי התעוך שני גדולי הדור יבדלו לחיים כו' הארי החי הגאון בעל קצה"ח ז"ל ואחריו יאיר נתיב שארי הגאון מליסא שיחי' בספרו נתיבות משפט כאשר הבאת הדברים בקונטרסך בוויכוח שביניהם בענין הודאת ר"ג לטבי עבדו ואתה דרכת בנתיבותיהם ושדדת עמקים אחריהם והנה אשר כתבתי שנתעלמה מהם הלכה בגיטין האומר עשיתי כו' לא צדקת אענך והנה בקצה"ח שם בסוף הסימן הזכיר מסוגיא זו וכתב דהתם טעמא משום שבידו לשחררו (וכן הוא באמת בספר תמים דעים ועוד מפורשים) ולכן חזר והקשה שם לפי מ"ש לעיל דהודאה חוץ לב"ד מהני ר"ל שא"א לתרץ שלא היה ר"ג נאמן משום חב לאחריני דהא שפיר מהימן משום מיגו ומרשיע א"ע לא מיקרי בהודאה שחוץ לב"ד ע"ש אך אני תמה על הגדולים הנ"ל שנחלקו והשוו ענין חב לאחרים הנאמר לענין שליחות וזכין שלא בפניו לענין חייב לאחריני הנאמר לענין הודאת בע"ד והבריכו והרכיבו זה בזה והוא הרכבה שאינה קולטת: ומתחלה אבאר מה שנלענ"ד בהא דאמר הכא חייבה לאחריני דבאמת גבי ממון איכא תרי קראי חדא עפ"י שני עדים ואידך דילפינן מיניה הודאת בע"ד מדכתיב כי הוא זה ולולי דגלי לן קרא כי הוא זה הייתי אומר דדווקא עדים ממש בעינן ולכאורה סותרים זא"ז דהך קרא מורי לן דהודאת בע"ד מהני והך קרא משמע שאין הדבר מתקיים אלא עפ"י עדים ויש מקום לומר דעדים בעינן בהכחשת בע"ד אבל בהודאת בע"ד חשוב כנתקיים עפ"י עדים וגם י"ל דהתם דכתיב כי הוא זה היינו דמהני הודאת בע"ד להפסיד לעצמו אבל במקום שע"י הודאתו מגיע חוב לאחרים