בית אפרים אבן העזר חלק ב נד

המעשה אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע ואף בד"מ דלא איכפת לן כלל בעדים רק באמתת הדבר משא"כ במקום שצריך שתעשה המעשה לפני עדים איגלאי מלתא למפרע לא אמרינן וגם בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול אע"ג דהשתא רואים העדים הגט בידה ואיגלאי מלתא שבא לידה מיד הבעל שמסר לה לא מהני כיון שאין עדים בשעת מסירה. אך סברת הר"ן הוא שאותן עדים שאנו צריכים שיהיו בשעת מסירה א"צ שיהיה עדים על המסירה ממש רק שיהיה עדים על עיקר הדבר שזה מגרש את אשתו בגט אך אותן העדים צריכים שיהיה בשעת מסירה שהמסירה היא הכורתת וצריך שיהיה אז עדים על המסירה ואם אין אז עדים על המסירה צריך שיהיה עכ"פ עדים על עיקר הדבר שהוא הגירושין ולכן כיון שיש כאן ע"ח ובשעת המסירה כבר היו העדים חתומים על הגט אף שאין שם ע"מ שפיר כורתת המסירה ע"פ עדי החתימה שהם עדים על עיקר הדבר ולכן כל שהאשה מוציאה עתה גט לפנינו חתום בעדים הרי יתברר לנו שהיה מסירה מיד בעל לידה ובשעת המסירה היה עדים על עיקר הדבר דהיינו ע"ח שפיר מתקיים בזה גזירת המלך שיהיה עדים בשעת המסירה ומ"ש הר"ן ונמצא כאלו הם בעצמם מעידים על המסירה אינו ר"ל שמה שאנו רואין עכשיו הגט בעדים מוכיח למפרע שהיה מסירה אלא ר"ל דכיון שנמסר מיד הבעל חתום בעדים אלו שמעידים על גוף הדבר אנו דנין שעת המסירה שהיא הכורתת כאלו היה שם עדים על הגירושין ואפשר שחסר תיבה אחת וצ"ל כאלו הם בעצמם מעידים על שעת המסירה ואע"פ שהלשון דחוק שבקי' דדחיק ומוקי נפשיה כמבואר למעיין שכל כוונתו שע"ח שהם עדים על עיקר הדבר הם מועילין בשעת המסירה הכורתת כאלו היו עדים על המסירה עצמה אך אפילו את"ל שכוונתו דהוי כאלו הם מעידים על המסירה אין זו דקידושין דומה להאי דהתם דעדותן נופל על שעת המסירה עצמה אך אנן לדידן צריכים לגילוי מלתא למפרע מחמת שאנו רואין בידה הגט חתום בעדים משא"כ היכא שהעדים עצמם צריכים לגילוי מלתא למפרע זה לא מהני כלל דגזירת מלך הוא שיהיה ידוע לעדים בשעת הקידושין ממש וכיון שבההוא שעתא לא ידעו בטלו הקידושין ואין תועלת מידיעתם שלאחר המעשה בין בקידושין בין בגיטין כה"ג אף לדעת הר"ן ומכ"ש לדעת שאר פוסקים דס"ל גם בגט דאיכא ע"ח לא מהני בלא ע"מ ומכ"ש כאן: והנה הב"ש סימן מ"ב ס"ק ח' כתב לענין קא"פ אף שנתכוין להעיד והעידו אינו פוסל דאף שאין הב"ד יכולין לפסוק ע"פ מ"מ המקדש קידש לפני כשרים ע"ש והריטב"א כתב הסברא להיפך דבקידושין אפילו בראיה לבד ובלא העידו גם כן מתבטל כיון שאין העדות לאמת הדבר אלא בגזירת הכתוב כו' כן הורה רבינו כו' כך הם דבריו בפרק האיש מקדש ועתה בא לידי חידושי הריטב"א גיטין וראיתי שכתב גם כן בדף י"ח וז"ל ואומר רבינו נר"ו דהיינו דוקא בדבר שתלוי במעשה כגון הלוואה או שהרג את הנפש דסהדי לא עבדי מעשה דאינן אלא לשקרי אבל בקידושין שאין הענין תלויה אלא בראייתן של עדים שאע"פ שקידשה בפנינו וידוע הדבר כל שלא קידש בעדים אינה מקודשת וראייתן של עדים הוא שעושה המעשה כל זמן שיהיה קא"פ אין הקידושין כלום ועדות הכשרים בטלה דהרי זה כמו בעלמא שאם באים כולם להעיד בטלה דהכא עיקר עדותן הוא עכשיו בראייתן וכמו שכולם באים להעיד דמי והלכך עדות כולם בטלה ומיהו שפיר דמי לחומרא והצריכה גט זהו סברת רבינו בענינים האלו והיא נכונה עכ"ל (ומ"ש דאינן אלא לשקרי לא בא ליתן טעם על שהרג הנפש דבזה ודאי עדים בעינן אך דבד"נ ודאי שאין הראיה מעשה כלל בלא הגדה אך בראות הלוואה דבזה הוי אפשר לומר דהראיה הוה מעשה לזה אמר דשם המעשה מתקיים מצד עצמו וסהדי אינם אלא לשקרי משא"כ בקידושין וגיטין דתרווייהו ליתנייהו שאין הענין תלוי בהגדה בב"ד וגם המעשה אין מתקיים מצד עצמו כ"א כשיש עדים ולכן ראייתם הוי עיקר העדות) העתקתי אמריו כי נעמו ומבוארים יותר ממ"ש בקידושין. וראיתי למכ"ת שכתב שהתוס' והרא"ש שהכריחו דתרווייהו בעינן נתכווין להעיד והעידו מקידושין הנעשים בפומבי לא ס"ל הכי דהא להריטב"א ע"כ שמיחדין עדים כו' והריטב"א לטעמי' דס"ל גזירת הכתוב הוא וכו' והאריך והא ליתא דודאי גם התוספ' והרא"ש מודים דגזירת הכתוב הוא בקידושין שצריך עדים אלא דלא נחית להך סברא שכתב הריטב"א דקידושין שבאים לקיום הדבר חשוב כאלו בא להעיד אלא ס"ל דמחמת הראיה לבד אין הכרח לצרפם יחד ואמרינן כל חד לחודיה קאי והריטב"א גופ' בחידושי מס' כתב כדברי התוספות וז"ל ועוד דאם כן היינו צריכים לסיים עדים בשעת קידושין שאל"כ כשיש קא"פ או נתכוונו להיות עד כו' ע"ש ובקידושין וגיטין הביא סברת מורו דבאמת צריך לסיים עדות בקידושין לפי שקיום הענין נעשה מיד בראיה וכמש"ל: וראיתי לכ"ת שכתב על הב"ש שכתב גם י"ל דלא נתכוון לשם עדות ומ"מ מה שמעידים היום מהני כו' דזה דלא כדברי הש"ך בח"מ שאם גם הכשרים לא נתכווין הוי צירוף לפסול כל העדות. ולענ"ד דברי הב"ש בזה א"ש גם לדעת הש"ך דדעת הש"ך בזה הוא דודאי אם העידו יחד והכשרים נתכוונין והפסולין לא נתכוונו אע"פ שנצטרפו בהגדה מ"מ כבר נחלקו בשעת ראיה שזה כיון לבו להעיד וזה לא כיון וכל שנחלקו פ"א שוב אין מצטרפים משא"כ אם גם הכשרים לא כיוונו נהי דע"י ראיה בעלמא לא הוי צירוף דעדיין אין שם עדים עליהם מחמת הראיה בלא כוונה מ"מ גם חלוקה אין כאן כיון שגם הכשרים לא כוונו להעיד ואם כן שוב מצטרפי מחמת הגדה אך זה שייך בד"מ משא"כ בקידושין דהעדים לקיום הדבר ואם כן הרי יש כאן קיום ע"י העדים הכשרים שקדש לפניהם ובראיה בעלמא מתקיים העדות ואין הפסולין מצטרפים דבראיה בעלמא אין זה צירוף דכ"א ממילא חזי לנפשיה וכמש"ל בשיטת התוספות והרא"ש דלא ס"ל סברת הריטב"א בזה ותו לא איכפת לן בצירוף הגדה שאחר כך וכמ"ש הב"ש אח"כ דמ"מ המקדש קידש לפני כשרים אלא דהשתא ס"ל להב"ש דמ"מ כשנתכוין הכשרים והפסולים להעיד אם כן בשעת חלות הקידושין גופא גם כן יש צירוף כשרים ופסולין שהכוונה להעיד מצטרפים בהגדה שאח"כ נצטרפו וא"כ אי בתר שעת חלות הקידושין אזלת יש צירוף מחמת הכוונה ואי בתר הגדה גם כן יש צירוף. ושוב כתב דאפילו נתכוונו י"ל דהכוונה לבד אין מצטרפים לפסול קיום העדות רק מחמת שלא נחלקו בכוונה וכיוונו שניהם ממילא מועיל צירוף הגדה ואין הב"ד יכולין לפסוק הדין ע"פ אבל קיום הדבר נעשה בלא הגדה אין צירוף הכוונה פוסל והיינו באם נתכוונו גם כן אבל בלא נתכוונו פשיטא ליה להב"ש דהראיה לבד אינו עושה צירוף ומהני לקיום הקידושין משא"כ בד"מ נהי שאינו עושה צירוף מ"מ גם חלוקה אין כאן ונפסל העדות ע"י צירוף הגדה שאח"כ וכמ"ש: ועתה אבוא לבאר מה שיעדתי בתחילת דברי בענין השגת כ"ת על הפ"י בברכות שר"ל דהא דאמרינן סברא היא אסור לאדם שיהנה בלא ברכה הוא דאורייתא כדאמרינן בעלמא ל"ל קרא סברא הוא כו' והנה ודאי יש לתמוה על הפ"י בזה בפרט מה שרוצה להעמיד כן גם דברי התוספות וז"א כמבואר בתוספות דיומא דף ע"ט ובתוספות דסוכה דף מ"ו ובחולין דף ק"ז שמבואר מדבריהם דס"ל לדינא דברכה שלפניו דרבנן וכן שם בריש פרק כיצד מברכין גופיה כתבו התוספות כן בד"ה לפניו לא כ"ש והביאו ראיה מהא דבעל קרי אינו מברך ודוחק לפרש שכתבו כן לפי הס"ד דמק"ו אתי עלה משא"כ למסקנא דסברא הוא י"ל דבעל קרי שמונע עצמו מפני כבוד השם לא שייך הך סברא וכמ"ש הפ"י שם דאין זה במשמע והתוס' כאן קוצרים ובמקומות שהבאתי לעיל הביאו גם כן ראיה מהא דפועלים אינם מברכין לפניהם וכ"כ הרא"ש בברכות דף ל"ט (ועל הרא"ש צ"ע שלעיל דף י"ז מבואר דגרס גרסת הרי"ף דמברכין לפניו ע"ש ברמזים וגם צ"ע על ראיית התוספות והרא"ש מהא דפועלים לפי מ"ש התוספות גופייהו ד"ה וחותם דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת הואיל וטרודים במלאכת בעה"ב א"כ אין ראיה משם אך לפי מ"ש הב"י והמ"א סימן קצ"א א"ש ע"ש) וכתב שם דהוי מדרבנן דלאו ק"ו גמור הוא דשאני כשהוא שבע שנהנה כבר וכוונתו למה שאמר שם דף כ"א והפ"י שם כתב ג"כ כזה וצ"ע שלא מדברי הרא"ש ז"ל) אבל משום שאמר בש"ס סברא הוא לא חיישו לומר שהוא דאורייתא וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות ברכות ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה והכ"מ בפ"ג ה"ל י"ב. ב ואכתי