בית אפרים אבן העזר חלק ב נג

דבאמת קושטא דמלתא הכי הוא ואף אם חוזר בו תכ"ד מהנתינה לא מהני כיון שכבר עבר תכ"ד של הגבהה ועל גוף הנתינה אין מועיל חזרה ועל הכוונה של שעת הגבהה אינה מועיל כיון שכבר עבר תכ"ד וממילא שזכה זה בנתינה ע"כ כוונתו לזכות לו בנתינה זוכה בה בשעת הנתינה מיד ושוב אין זה יכול לחזור בו וזה ודאי לא היה צריך להשמיענו רק היכא דאמר זכיתי תחילה ולהכי פריך ל"ל למתני תחילה פשיטא תחלה אמר. וא"ל דמ"מ היה צריך למתני תחלה דאל"כ הוי טעינן דמיירי שחזר בו תכ"ד של הגבהה ז"א חדא דלא משמע ליה שלא יהיה שהות בין הגבהה לחזרה כשיעור כ"ד כיון שהנתינה הפסיקה באמצע ועוד דבכה"ג אדרבא פשיטא דמהני כמש"ל וא"כ ליכא למיטעי כלל דבכה"ג מיירי דא"כ באמת תקשי אמאי לא אמר כלום כיון שתכ"ד שנתכוין להגביהה לחבירו חזר ורוצה לזכות לעצמו והוי כאלו נתכווין כן בשעת הגבהה והנתינה לחבירו בלבד לא מהני שאחר כוונת הלב הן הן הדברים והרי לא נתכוין לשם מתנה והכוונה של הגבהה איתא בחזרה וא"כ באמת אמאי לא אמר כלום. והארכתי בזה לפי שלכאורה דברי הט"ז וראייתו מהך דב"מ תמוה כאשר כתב הגאון ז"ל וכן ראיתי שהשיגו עליו בספר בי"ת ובספר קצה"ח ח"ב ס"י: ולענ"ד המעיין יראה שכנים דברי ואף שאפשר שהט"ז לא כיוון לזה מ"מ הדברים מצד עצמם הם נכונים שיש לחלק דהיכא שהוא אחר כ"ד של האמירה א"י לחזור בו אף אם הוא תכ"ד של המשיכה ואם הוא תכ"ד של האמירה שפיר מהני חזרה דתכ"ד אמרינן אתי דבור ומבטל דבור והמשיכה בלא כוונה אינו קונה. שוב מצאתי בקצה"ח סי' רנ"ה כתב ע"ד התוס' דמנחות דבהקדש לא מהני אמירה תכ"ד דאע"ג דמסירה להדיוט מהני משום דשם הקנין ע"י האמירה לך חזק וקני יכול לחזור תכ"ד וה"ל משיכה או מסירה בלא דבור משא"כ גבי הקדש הדבור כמעשה ע"ש וקצרתי: ואמנם בעיקר הדבר שפירש בב"ה דברי הטור דמיירי שאמר לה תכ"ד ואת נמי צ"ע דבלא פקפוק הגאון ז"ל שא"י לחזור ממה שזוכה בשני פרוטות לחברת' נמי תיקשי דאפילו תימא דמהני חזרתו מ"מ כיון דבשעה שקיבלה לא ע"ד לשם קדושין דידה א"כ מה ששתק' אח"כ הו"ל שתיק' דלאחר מתן מעות וכאן לא שייך אי לא ניחא לה תשדינהו כיון שעיקר קבלת הקדושין בשביל חברת' וסברה שאם היא אינו מרוצה לקידושין שייך הכל לחברתה ואפשר דכיון דדינא הוא שיכול לחזור תכ"ד א"כ מיד ששמע' חזרתו ושהוא רוצה לקדשה ה"ל למישדי או להחזיר לו כמש"ל בשם המ"מ ומש"ה א"ש באמר ואת לפי צד האיבעיא ואת חזאי שהוא בלשון שאלה א"כ כך הוא הכוונה שאם הוא אינו רוצה כל הנתינה בשביל חברתה הוא וא"כ אף אם שתקה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות לפי מ"ש הטור דאמירת ואת היה תכ"ד וא"ש דברי הטור דנקט בכה"ג דאל"כ אף שאמר בלשון שאלה כיון שקיבלה בשתיקה מהני אם לא שאלה בתחילה שלח שלא לשם קידושין וכמש"ל. וגם י"ל דע"כ לא מהני בזה חזרה תכ"ד אלא בחזרה ודאית אבל בחזרה כה"ג שאינו אלא על הספק ובלשון שאלה לאו כלום הוא אף תכ"ד ולא אתי דבור מסופק ומבטל דבור ודאי אף שהוא תכ"ד ול"ד למטיל תנאי תכ"ד וכיוצא שדבור ודאי הוא: אך לענ"ד צ"ע אם מהני חזרה אף בלשון ודאי וכמ"ש הגאון ז"ל שא"י לחזור ממה שזיכה לחברתה בשני פרוטות ואע"פ שכתבתי שמ"ש הגאון ז"ל לתלות הדברים בדין מתנה צ"ע דבמתנה משמע דיכול לחזור תכ"ד מ"מ בקידושין דקי"ל תכ"ד לאו כד"ד ואינם יכולין לחזור מגוף הקדושין כלל ממילא שא"י לחזור ולזכות בכסף שנתן לה בתורת קידושין והיא זוכה בכל הכסף שנתן מיד ואף שחוזר תכ"ד לא מהני כלל כיון שהקדושין חלין ממילא שקנת' הכסף קנין גמור ותמהני על הגאון ז"ל שהוצרך להביא לזה מדין המתנה דבקדושין נראה בפשיטות דלא מהני חזרה ואפשר דמק"ו אתי עלה דאפילו במתנה אינו יכול לחזור ומכ"ש בקידושין אך באמת אף לפי מ"ש דבמתנה יכול לחזור מ"מ נראה דבקדושין לא מהני חזרה כמ"ש וצ"ע. ומצאתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שזה דרכו להמתיק בקצרה לשון הרמב"ם וכתב אם נתן קדושין כו' אבל אם אמר לה ואת הוי ספק דאורייתא שמא לא נתכוין לקדשה עכ"ל נראה שמפרש דברי הרמב"ם ע"ד שכתבתי: אמנם לפי לשון הרמב"ם דאמירתו ואת הי' בשעה שנתן בידה צ"ע מה בכך שנאמר שהיה בלשון שאלה כיון שקיבלה בשתיקה וכמש"ל ומכ"ש בזה דיד מוכיח הוא ומ"ש הח"מ מאחר שהוא שואל אותה מה בלבה גם היא נמלכת בעצמה היא תמוה דהא משמע דדוקא בשאלה תחלה שלא לשם קידושין אמרינן הכי דאי אמרינן שסומכת על דבריו הראשונים הא לא"ה אף שאמר דרך שאלה לא אמרינן דמימלכה בעצמה וכבר כתבתי לעיל דברי הח"מ גופיה בסי' כ"ז בהא דהי' מוכר פירות כו' ולולי דמסתפינא הוי אמינא שכוונת הרמב"ם ע"ד זה שפירוש הח"מ שבאמת לשון הרמב"ם בזה שכתב וז"ל אבל אם נתן בידה וא"ל ואת ה"ז שקיבלה הקידושין מקודשת בספק שמא לא נתכוין אלא לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קבלה הקדושין היא שהרי זה עדיין שואלת לראות מה בלבה ומפני זה הוא ספק מקודשת עכ"ל והוא מגומגם מאוד מ"ש ולפיכך קבלת הקדושין היא שהרי כו' דמה טעם יש בדבר. והח"מ ז"ל מפרשו דר"ל דגם היא קבלה ולא החזירה ע"ד להמליך מחמת שזה שואל אותה כו' ועין רואה תשוב שהוא דחוק מאוד דודאי הוא שואל אותה לדעת אם תרצה להתקדש בזה שאי אפשר לו לקדש' בלי שאלת פיה וכי בשביל זה שהוא שואלה נאמר שנוטלת עד להמלך וגם דלפ"ז אם אומרת אחר שעה שהיא מרוצה בקידושין נימא דמהני והרי בש"ס אמרינן דאי נימא ואת חזאי לא תפסי קדושין בחברתה ומשמע דבכל ענין לא מהני וגם אינו מיושב מ"ש שהרי זה עדיין שואלה כו' דלשון עדיין משמע שאינו על דבר מחודש ולפי פירוש הח"מ היום החל לשאול אותה ומהו עדיין ואף שיש לדחוק ולפרש מ"מ הלא ידוע דרך רבינו הרמב"ם בכ"מ לדבר צחות ובאמת שהטור השמיט לשון זה ולפיכך קיבל' כו' ובנקל יש לפרש דר"ל וכאלו אמר ואת מה תאמרי בדבר זה אין ר"ל בדבר זה שאני רוצה שתתקדש לי כיון שעדיין לא נדברו מאותו ענין קדושין שלה מהו שכתב בדבר הזה אלא נראה דמפרש ואת חזאי ר"ל ואתה אראה אני אם דעתך מסכמת למה שאני מקדש חברתך ולפי הנוסח' שלפנינו דמסיים בה ולפיכך כו' נמי י"ל דר"ל ולפיכך קיבל' הקידושין שהרי זה עדיין שואלה כו' ר"ל לפי שאע"פ שאמר לחברתה בפני' הא"מ לי לא היתה רוצה לומר שתקבל חברתה רק קיבלתן היא בשביל חברתה כיון שזה עדיין שואלה כו' ובזה שהיא מקבלת היא מורה שמסכמת לדבר זה שקידש את חברתה אבל בקדושין דידה לא מיירי כלל ובהכי א"ש מ"ש הרמב"ם שנתן הקדושין מדעתה ביד חברתה ולא נקט שנעשית שליח וכמו שדקדק בספר המקנה משום דאם נעשית שליח לא שייך הך מלתא ואת חזאי אראה אם אתה מסכים שהרי בתחילתו נעשית שליח משא"כ אם לא נעשית שליח רק שחברתה הסכימה שיתן לידה שפיר י"ל ששואל אותה אם דעתה מסכמת לזה לקבל הקדושין של חברתה ובש"ע דנקט שנעשית שליח וסיים ולפיכך קיבלה כו' צ"ע: והנה בתשובה פלפל בדברי הב"ש בענין קדושין בידיע' בלא ראיה והשיב עליו האו"ת דאין ראיה מד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא משא"כ בקידושין גזירת מלך הוא שמקד' בלא עדים אין הקדושין חלין ובקצה"ח סי' צ' כתב ליישב ע"פ דברי הר"ן דאף לר"א דע"מ כרתי מהני ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י כו' ונמצא כאלו הם בעצמם מעידים על המסירה וא"כ ה"נ כיון שידוע לעדים הללו שבודאי מסרה לה ע"פ ידיעה הו"ל עדים ממש עכ"ל. ולענ"ד קרב את המרוחקים ולדבריו דמחמת שעתה הגט יוצא מת"י חתי' בעדים הללו איגלאי מלתא למפרע שנמסר מידו לידה וה"ל כעדים על המסירה ומחמת זה מדמה עידי קדושין כידיעה אחר מעשה א"כ למה היה צריך הר"ן לכתוב בין שהם מעידים על המסירה עצמו או על גוף הדבר כו' וכ"כ אח"כ לא משום דס"ל ע"ח כרתי אלא שהמסירה כורתת כיון שיש עדים על עיקר הדבר כו' ולמה לו להאריך בשפת יתר שיש עדים על גוף או עיקר הדבר שהרי אנו אומרים שע"ח הם לנו כע"מ בידיעה שהבעל מסר לה. אך הדבר ברור דודאי אין תועלת בידיעת העדים אחר שעברה