בית אפרים אבן העזר חלק ב נב

תכ"ד כו' ע"ש ולפ"ז אפשר שבמתכוין שינה המחבר מלשון הרמב"ם שהרמב"ם כתב ואמר לחברתה כשנתן הקידושין דלשון זה משמע שאמר כן בשעת נתינה ממש והמחבר היפך הלשון וכתב וכשנתן הקידושין אמר לה דלשון זה סובל ב' פירושים דיש לפרש שאמר כן בשעת הנתינה וגם יש לפרש לאחר שנתן אמר כן תכ"ד (וגם הרמב"ם בסיפא נקט לישנא אבל אם נתן בידה ואמר לה ואת וכו' וכדי לרמז על מ"ש בב"ה שיש לקיים דברי רבינו באמר תכ"ד וגם הח"מ ארכבה אתרי ריכשי שכתב מאחר שקיבלה הקידושין ולא החזירה דבאמר קודם הנתינה שייך לומר מאחר שקבלה הקידושין ואמר אחר הנתינה שייך ולא החזירה ואפשר שגם קאמר בשעת נתינה שייך לשון ולא החזירה לפי שבשעת נתינה בשביל חברתה היתה האמירה ואם כן אין הוכחה מן הקבלה לבד רק ממה שלא החזירה וקצרתי. ועפי"ז מקום אתנו לישב דברי רבינו הטור שכתב ואחר שנתן לידה ואף לפי מ"ש בב"ה דמיירי תכ"ד מ"מ מי הכריחו לכך ולמה לא נקט כל' הרמב"ם שאמר בשעת נתינה ממש ולפי מ"ש י"ל דקשיא ליה דאם אמר בשעת נתינה אף אם אומר בל' שאלה ואת לראות מה בלבה אם רצונה להתקדש מ"מ כיון שמקבלת בשתיקה היה לו להועיל ומכ"ש לפי מ"ש בשם ספר המקנה דלפי מ"ש הטור דמיירי בשליחות א"כ צריכה לומר הן ודוחק שאמרה במהירות טרם סיום ואת אם נאמר שבדבור אחד ממש נאמר ולכן נקט הטור ואחר שנתן בידה אמר כו' ואם כן אתי שפיר דקידושי השליחות ואמירת הן היה בשעת הנתינה ובתכ"ד אמר ואת ועל זה שתקה ולפי זה א"ש מה שהקשיתי לעיל שמה חילוק יש בין אמרה הן לשתיקה שהחילוק מבואר כיון דמיירי שאמירת ואת היה אחר הנתינה, א"כ בשתיקה שייך לומר דמה שלא החזירה הוא לפי דמימלכי בעצמה משא"כ באומרת הן א"כ מ"מ מ"ש הגאון ז"ל דמיירי שאמרה במהירות א"צ לזה דהא בפשיטות משכחת לה כמ"ש שאמר פלונית ששלחך מקודשת לי בנתינה זו ואמרה הן ובתכ"ד לנתינה אמר ואת ומה צורך למהירות אחרי שאמירת ואת לא נאמר בדבור אחד. אך הגאון ז"ל לטעמיה אזיל שכתב שם על דברי הב"ש בשם הב"ה וז"ל דודאי אם אמר ואת נמי קודם שנתן לה מהני אפילו אחר כ"ד אבל אם נתן לה ואח"כ אמר ואת לא מהני אף תכ"ד כיון שאמר בתחילה שמקד' חברתה זכתה בשתי הפרוטות בשביל חברתה וא"י לחזור שתתקדש בפרוטה אחת כמש"ל בסי' כ"ח דאפילו בכל מתנה א"י לחזור אחר הנתינה אפילו תכ"ד עכ"ל ומה שנראה מדבריו דמספקא ליה בכוונת הב"ש בשם הב"ה אי מיירי קודם הנתינה או אח"כ נראה שלא היה לפניו אז ספר ב"ה דמבואר שם להדיא דקאי על מ"ש הטור ואחר שנתן לידה כו' וכמש"ל והב"ש קצר במובן וכתב הדברים על לשון הש"ע ולכך נסתפק הגאון ז"ל בכוונתו בזה: אך בגוף הדבר שכתב הגאון ז"ל דבכל מתנה א"י לחזור אחר הנתינה אפילו תכ"ד וכ"כ בסי' כ"ז ובסי' למ"ד שלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקונה במשיכה או בקנין שיוכל לחזור בו תכ"ד וכ"כ כמה פעמים בק"א ובחידושים והוא תימה גדולה שכ"כ בפשיטות נגד מה שמבואר להדיא בש"ע ח"מ סי' קצ"ו דבקנין יכול לחזור כ"ז שעסוקים באותו ענין ובשאר קנינים א"י לחזור אחר כ"ד הא תכ"ד פשיטא שיכול לחזור בו. ואמנם באמת שגם הט"ז הביאו הב"ש בסי' ל"ח כתב בנותן מתנה ותכ"ד אמר ע"ת בכך וכך ל"מ התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם והוא תמוה ונתתי פני לעיין בדברי הגאון ז"ל סי' הנ"ל ומצאתי שהביא ג"כ דברי הט"ז ועפ"י שדחה ראייתו מב"מ מהא דמשנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחילה דהתם גבי מציאה שאני שלא זכה בה מעולם אע"פ שהסכים לדבריו מחמת הראיה שהביא בסי' ק"ז מהקד' דאינו יכול לחזור תכ"ד וכתבו התוס' במנחות דף פ"א הטעם דהוי כמסירה להדיוט ושם הרגיש ממ"ש הש"ע דבשאר דרכי הקניות א"י לחזור וכתב דהיינו בקנין כסף ואג"ק וכיוצא בו חוץ ממשיכה עכ"ד. ועיין מ"ש עוד שם בסעיף ל"ד ובסי' נו"ן. ולענ"ד מהך דאמירה לגבוה אין ראיה כלל דאף אם נימא דבהדיוט יכול לחזור בו תכ"ד מ"מ א"ש הא דאמרינן דהוי כמסירה להדיוט דכיון דדינ' הוא בהדיוט שיכול לחזור תכ"ד נמצא דאין התחלת הקנין עד אחר כ"ד דבתכ"ד הוי כאילו לא נעשה מעשה המסירה כלל כיון שהי' בידו לחזור וכשאמרו כמסירה להדיוט דמי הכוונה היא לענין הקנין דהוי כאלו כבר נגמר הקנין בהדיוט דהיינו כאלו הוא אחר כ"ד דהדיוט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ס"ז לענין שטרות הוי כמסירה להדיוט דהיינו כהקנאתו וכאלו הי' שם כתיבה ומסירה וה"ה לענין חזרה הו"ל כהקנאה להדיוט שהוא אחר כ"ד ולכן אין ראיה משם ואדרבא לכאורה משמע דאף בדבר שיש בו מעשה שייך חזרה תכ"ד דאל"כ תיקשה מהא דאמרינן במקד' ומגרש א"י לחזור תכ"ד וקשה ת"ל דבכל דבר דאיתעביד מעשה לא מהני חזרה תכ"ד. ומ"ש הגאון ז"ל דהתם בדבור הדבר תלוי צ"ע לענ"ד דהא גם בקדושין וגירושין בעסוקים באותו ענין ונתן בשתיקה סגי וה"ה לענין קנין נמי בדבור תלויה שצריך שיאמר לו לך חזק וקני אלא שאם החזיק בפניו הוי כאומר לו כן ואפשר לומר דקדושין וגירושין כיון דלא מהני שניהם מודים שנתכוונו לשם קדושין א"כ ע"כ דבאמירה תלי' מלתא וגם זה אינו דהתם לאו מטעם אמירה הוא אלא משום שאין ידוע לעדים וצריך שיהיו יודעים שהוא לשם קדושין: והנלע"ד בזה שהדין דין אמת כמ"ש הט"ז והגאון ז"ל דתכ"ד דמשיכה וכיוצא לא מהני לבטל המעשה דכי גמיר דתכ"ד כדבור דמי לענין שיתבטל הדבור של תכ"ד אבל לא לענין לבטל המעשה אך נראה כיון דמעשה לא מהני רק מצד הכוונה שהוא מתכוין להקנות. וכל שמחזיק בפניו כאומר חזק וקני דמי דמסתמא כיון המוכר שיזכה הלוקח במשיכה זו וכן הלוקח וכיון שהוא חוזר תכ"ד שפיר מועיל חזרתו על הכוונה שנתכוין להקנות או לקנות וכיון שבזה מתבטל מחשבת הקנין המשיכה בטילה ממילא אבל במקדש ומגרש אע"פ שחזר בו תכ"ד ואמירה הרי את מקודשת הכי גמירי לה דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד ולא נתבטל הדיבור כלל ולפ"ז נראה דהיכא שאמר אני נותן לך חפץ פ' לך חזק וקני ונתן לו ובתכ"ד של הנתינה חזר בו אבל כבר עבר כד"ד משעת אמירה לא מהני החזרה דעל מעשה הנתינה אין שייכא חזרה בדיבור רק מחמת שנתבטל הדבור מתבטל המעשה וכיון דכבר עבר כ"ד משעת אמירה אין הדבור הראשון בטל וא"כ מאחר שבשעה שהחזיק זה הדבור במקומו עומד ולא נתבטל שוב אין מועיל החזר' כלל כיון שהחזיק ע"פ הדבור: ולפ"ז א"ש ראיית הט"ז דלכאורה יש עדיין פתחון פה לומר דאע"פ שדבור חזק וקני הוא קודם כ"ד של החזרה מ"מ הדבור לא חל עד שעת זכיה וכיון שתכ"ד של זכי' חזר בו הרי הוא מקלקל בזה הכוונה שנתכוין בתחילה שיקנה וה"ל כאלו הכל תכ"ד וע"ז מייתי הט"ז ראיה מב"מ דלא אמרינן הכי דהא קאמר התם פשיטא תחלה קאמר דאי לא אמר תחלה אין יכול לחזור אחר שכבר זכה בה וע"ז כתב הט"ז דדילמא מיירי שאומר עתה תכ"ד של הנתינה שרוצה לזכות בו ומהני בכה"ג אע"ג שאין מועיל לבטל מעשה הנתינה משום דחזרה של המזכה אינו מועיל לבטל משיכה קנין של הזוכה דאף שהמזכה חוזר הזוכה במקומו וכוונתו עומד מ"מ י"ל דמועיל לבטל הכוונה שכיוון בשעת הגבהה לזכות בו לשם זה ותפוס לשון אחרון שאומר שרוצה לזכות לעצמו והרי הוא כאילו כיוון אז לזכות לעצמו וממילא מה שנתן אח"כ לחבירו אין זה מועיל שיהא זוכה בה כיון דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה שהוא רוצה לזכות לו בתורת מתנה רק לפי שהגביה תחלה ע"ד שיהא של חבירו וכיון שאין לזה זכות מחמת שהגביה זה ע"ד שיקנה משום דהמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואף שאח"כ נתן לו ע"ד כוונה זו שכיוון בתחילה לשם חבירו מ"מ הרי אין נתינה זו לשם מתנה והכוונה נתבטלה מחמת שהי' חזרה תכ"ד והכוונה שיזכה חבירו אין לה חלות עד שעת הנתינה לידו והוי כאלו חזר בתכ"ד של הכוונה שבשעת הגבהה ואם נימא הכי אין קו' למה נקט אני זכיתי תחלה דאי לא נקט הכי הוה ס"ד שאינו אומר תחלה אלא שאומר שחוזר בו. והוא תכ"ד ואפילו בכה"ג לא אמר כלום לכך נקט תחלה למימרא דדוקא בכה"ג לא אמר כלום אבל אם אמר שחוזר בו והוא תכ"ד שפיר מועיל חזרתו לקלקל מחשבתו אשר חשב בשעת הגבהה וזכה בה הוא ולא חבירו וא"כ פריך שפיר דל"ל למתני תחלה אלא ע"כ