בית אפרים אבן העזר חלק ב נ

קידושין כלל שאפילו מאן דמחמיר היכא דלא אמר לי עכ"פ הזכיר לשון קידושין מה שאין כן היכי שלא הזכיר לשון קידושין אפילו יד שאינו מוכיח לא הוי ואפילו למ"ד ידים שא"מ הוויין ידים מודה בהאי ואף שהדברים פשוטים לרווח' דמלתא אברר הדבר שכן מבואר בנדרים דף ו' בעי ר"פ יש יד לקידושין או לא היכא דמי אי לימא דאמר לאשה הא"מ לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמם אלא כגון דאמר לאשה הא"מ לי ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי א"ל לחברתה או דילמא ואת חזאי אמר לה ולא תפסי קידושין בחברתה והביאו בעי' זו כל הפוסקים הרי מבואר דאפילו בכה"ג שקידש אשה תחלה קידושין גמורים וא"ל ואת דדמי לנזיר עובר לפניו מספק' ליה דלמא בזו לא כיוון לקידושין רק ואת חזאי קאמר והתוס' שם כתבו דהא דצ"ל ואת חזאי קאמר אע"ג דבנדרים אי לאו דמרבינן ידות נדרים לא הוי מהני אע"ג דליכא מידי למיתלי' משום דבנדרים לא הזכיר מקודם לכן ענין נדר משא"כ כאן שכבר הזכיר לשון קידושין לאחת מהן ואמר האמ"ל אי לא דאיכא למיתלי בואת חזאי היה משמע לשון קידושין גמורים ולא יד ובזה ניח' קושי' אחריתי דמשמע דהך בעי' אם יש יד מהני אף ע"ג דאיכא למיתלי' בואת חזאי ואמאי והלא ס"ס ידים שא"מ נינהו ולמ"ד לא הוי ידים אינו מועיל אלא ודאי כדפרישית דכיון שהזכיר קודם לכן לשון קידושין גמורים שפיר הוי יד מוכיח עכ"ל ועיין בריב"ש סי' ס"ו שהביא ממה דאמרינן דאי אמר ואת נמי היינו קידושין עצמם אע"פ שלא פירש מי המקדש אפ"ה כיון שמפני קידושי הראשונה מוכיח שדבור השני הוא דבור שלם לעצמו האמ"ל כו' וע"ש: ובזה נלע"ד ליישב מה שהקשה הב"ש בסי' ל"ו ס"ק ח' על מה שכתב שם בשם הר"ן דאם נתן לשניה פרוטה ואמר ואת הוי קידושין מהא דסי' כ"ז דאם קידש אשה ואמר לחברתה בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי הוי ספק קידושין ולפמ"ש הוי קידושי ודאי כו' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא אם אמר ואת נמי דאמרינן היינו קידושין עצמם ואע"ג דלא פירש שמקדשה לו וע"כ היינו טעמא דכיון דליכא למיתלי בהא במילתא אחריתי רק דכוונתו על קידושין וכיון דלא הזכיר ל' קידושין כלל ע"כ דאדבורא קמא סמיך שהזכיר ל' קידושין והרי שם הזכיר ל' קידושין גמורים ואמר לי אז גם הדבור השני הנסמך אל הדבור הראשון דבור שלם לעצמו הוא כמ"ש הריב"ש וה"נ אם נתן פרוטה לשניה ואמר ואת שכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן וה"ה דהוי קידושין מבואר הטעם ברשב"א שם דבזה לא משמע ואת חזאי דא"כ למה יהב לה כסף כו' וכיון דליכא למיתלי במלתא אחריתי ממילא דהך ואת הוי יד לעיקר דיבורו הראשון שפי' ואמר האמ"ל ויד כזה הוי כעיקר הדבור הראשון שהוא דבור שלם משא"כ בהך דסי' כ"ז שאמר בשעת נתינה תהא מקודשת והזכיר ענין הקידושין בפירוש מיגרע גרע דמה"ת להסמיכו על דבור הראשון אלא הוא דבור בפ"ע רק שהוא כמו יד מוכיח שרוצה לקדש גם אותה כאשר קידש חבירתה דומי' דנזיר עובר לפניו. ובזה ס"ל דלא דמי לנזיר די"ל רק מדקידש אחת לעצמו קידש השני' לחבירו כמ"ש הב"י שם ולדברי הב"ש הך דינא דסי' כ"ז הוא סותר הדין שכתבו הרשב"א וסייעתו דלעיל דלדידהו הוי קידושי ודאי ועכ"פ היה לו להטור להזכיר דעת אביו הרא"ש בזה שחולק על הרמ"ה שהביא הטור אך לענ"ד אין כאן מחלוקת והדבר ברור כמו שכתבתי: והנה בפירוש האיבעיא דיש יד לקידושין יש בזה שני שיטות שיטה אחת היא שיטת התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן דמפרשי דהאשה שאנו מסופקים עליה אם מקודשת היא לא קיבלה כלל רק לאשה אחרת קידש ונתן לידה שני פרוטות ואמר לאשה זאת ואת ואם ואת נמי קאמר הרי קיבלה הראשונה ע"י השניה בשליחותה ולשיטת הרמב"ם והטור והש"ע מיירי שאשה זו שאנו מסופקים עליה היא קיבלה לידה קידושי חברתה מדעתה ונתן לה שני פרוטות ואמר לה ואת. ולפ"ז הדברים ק"ו בנ"ד דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ם וטור והש"ע שהקידושין קיבלה בעצמה ואמר לה ואת לא מהני להיות קידושין ודאין אלא דספיקא מיהוי דכיון דקידש אשה אחרת ואמר לה ואת ידים מוכיחות נינהו דטפי משמע ואת נמי מואת חזאי אלא דאם נימא דאין יד לקידושין הרי הוא כאלו אמר ואת חזאי עיין בחידושי הרשב"א והרא"ש בזה משא"כ היכא שאין כאן שום זכר מקידושין אין כאן יד כלל מצד האמירה ומכ"ש כשאין ידוע מהנתינה ג"כ אלא אפילו לשיטת התוס' וסייעתם שהיא לא קיבלה מ"מ אין זאת שום יד מוכיח רק מחמת שקדמו לו קידושין אחרים אמרינן שהיא נעשית שליח לזו ג"כ משא"כ בלא קידושין שקדמו אף אם היה בלבה להתקדש דברים שבלב נינהו כמו בנתן בשתיקה ולא היה מדברים ע"ע קידושין ומכ"ש בלא ראית הנתינה ג"כ ועיין בתוס' שכתבו שי"מ שנתן גם לזו פרוטה והקשו דאמאי לא קאמר או דלמא ואת שקילי לשם מתנה קאמר ותירצו דמשמע ליה דואת דקאמר קאי אדבור האמ"ל שאמר מיד ע"ש וא"כ פשיטא דאי ליכא דיבור סמוך לו מצינן לפרש דלאו לקידושין קאמר ואע"ג דהכא ספיקא הוי משום דקאי הדבור הסמוך לו היכא דליכא דיבור אפילו ספיקא לא הוי שאין זו דומה לידות כלל. והנה בטור וש"ע כתבו הך בעי' ע"פ פירושו של הרמב"ם שנעשית שליח וקיבלה וא"ל ואת ולפום הך פירושא י"ל דהיכא דהיא לא קיבלה כלל רק חבירתה קיבלה לא מספקא ליה דכה"ג לא הוי יד מוכיח כלל מה שאמר לאשה שאינו נותן לה מאומה וא"מ וכמבואר ברשב"א ור"ן שמחלקין בין גט לקידושין דנתינת הגט שהוא מעשה הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מיקרי משא"כ בבעי' זו דלחברתה לא יהיב מידי וא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל דהיכא דלא יהיב מידי אפילו יד מוכיח לא מיקרי ולפ"ז תימא על הטור וש"ע שסתמו דבריהם עפ"י פירוש הרמב"ם והשמיטו פירוש התוס' וסייעתם ויותר תימא על הטור שלא יזכיר דעת הרא"ש אביו ואפשר לומר לפמ"ש במשנה למלך פ"ז מהל' אישות הל' כ' להסתפק באומר לשליח צא וקדש לי אשה והלך וקידשה בספק קידושין דאפשר דזה הוי שינוי בשליחות ואינה מקודשת כלל ולפ"ז כיון דבעי' זו עלתה בתיקו ממילא אנן לדידן דמספקא לן אם יועיל שליחות שלה לחברתה אין כאן קידושין כלל לפי שהשליחות בטל לפי שלא היה רצונה על קידושין גמורים ואפי' להך צד ספק דס"ל דהוי קידושי ספק י"ל דווקא בשויתה שליח בפירוש משא"כ בזה שנעשית שליח מעצמה מחמת גילוי דעת שרצונה בקידושין אין זה מועיל רק לודאי ולא לספק ולפ"ז לפי מ"ש הרשב"א והר"ן בבעי' דקידושין אזלינן לחומרא א"כ יש לפשוט ספיקו של המ"ל דמ"מ הוי קידושי ספק אלא שיש לדחות דאדרבא כיון דזה אמר ואת והיא גילתה דעתה דניחא לה הוי הגילוי דעת על מלת ואת שאמר הוא ואם כן סברה וקיבלה על האמירה זו וממילא הוי ספק קידושין ואין זה שינוי בשליחות כלל (אך בתוס' משמע שמיירי דשויתה שליח לחבירתה בהדיא) ואם כן אכתי קשה על הטור והש"ע שלא הזכירו פירוש זה וגם אפילו תימא דבטל השליחות בכה"ג לא היה להם להשמיט זה כיון דנ"מ טובא לדינא דאי ספיקא הוי אין כאן קידושין וצ"ע. ועכ"פ מבואר דאף מאן דמחמיר בלא אמר לי מ"מ אם לא אמר רק הרי את ולא קדמו לזה קידושין אחרים אין כאן קידושין. וגם לפי מ"ש בתשובה אחת בענין מי שביטל גט דאפילו היכא דנימא דידים שא"מ הוי ידים היינו כשאמר דבור זה לבד ולא יותר כגון ששמעו העדים שאמרו ה"א מקודשת ושוב שתק ולא אמר מידי. וכן אם קידש אשה ואמר לחברתה ואת ולא יותר שאם נימא יש יד לקידושין יד מוכיח הוא דואת נמי קאמר משא"כ היכא שהוא המשיך הדבור עוד אלא שהעדים לא שמעו מה שאמר אח"כ אם כן י"ל שמא באמת אמר הא"מ לפלוני או איזה תנאי וכיוצא או גבי ואת שמא אמר ואת חזאי או ואת שקילי לשם מתנה וכל כה"ג יצא מדין זה ונכנס לכלל ספק אחר שמא אמר אח"כ איזה דברים המבטלים דבור זה. ואם כן אפילו תימא דלענין אם אמר הרי א"מ ואמשיך הדבור רק שלא שמעו העדים יש לחוש לקידושין דמסתמא אקדשה לעצמו. מ"מ היכא שלא שמעו רק אמירה הרי את לבד ומה שאמר להלן לא שמעו כלל פשיטא שי"ל שאח"כ אמר דברים אחרים שאינם לקידושין ובפרט האידנא שדרך הלצנים לומר תיבות אלו. וגם ערב רב אתם כדרך השוטים בחרוזים ואנן בעינן שיהא הדבר ברור לעדים וכמ"ש לקמן ומכ"ש בזה שאין דרך ארצינו לקדש בלא שידוכין וחופה ומכ"ש שידוע לעדים שהוא נשוי אשה וגם יום שבת מה"ת יעלה העד על לב מחמת ששמע אמירת הרי את שאומר אחר כך עסק קידושין: