בית אפרים אבן העזר חלק ב מד

הרב נ"י די"ל שאינו מתקיים להוליכו. ולדעת התוס' ודעימיה שהוא מדרבנן מ"מ הרי דעת הראב"ד דלקול חליצה נמי חיישינן. אך בדברי הש"ס י"ל בפשיטות דאביי קאמר לה. ובקידושין דף י"א משמע דלית ליה דלשמואל דלא פליג אדר"ח התם אלא מטעמא דאם הקלנו כו' אך מדברי הפוסקים קשה. ואפשר לומר דמיירי היכא שאמר שמקדשה בש"פ דבכה"ג כתב הרשב"א בקידושין דף י"ג דליכא חששה דשמואל וצ"ע על בעל שער המלך שנסתפק בזה ואף לפי תי' שם דלהרמב"ם באמת בכה"ג ליתא לדשמואל רק להתוס' דהוי דרבנן שמא יהיה אחד מאנשי מדי כו' י"ל דאף פירש לא מהני. וא"כ י"ל דהרשב"א לטעמי' שם בחידושיו שנראה שמסכים להרמב"ם מ"מ הו"ל להזכיר דברי הרשב"א בזה. אך נראה דאם אינו רק חששא דרבנן שמא יהי' כאן אחד מאנשי מדי. שפיר יש להקל בקול. אפילו למאן דמחמיר בקול חליצה התם הוא ודאי דבריהם וא"כ שייך חשדא ולעז דעברי אדרבנן משא"כ כאן דאינו רק ס' דדבריהם לא חיישינן ללעז כה"ג. והכי מחלקינן בשבת דף כ"ג לענין ברכה ע"ש. וכיון דגוף החשש שמא ש"פ במקום אחר ליתא כאן שהרי הרמב"ן ס"ל דאפילו בספק שמא ש"פ כאן ולא נתברר לב"ד תולין מסתמא להקל גבי קלא ומכ"ש שאין לחוש לשמא ש"פ במקום אחר מאי אמרת ניחוש לחשדא דעברי אספק דבריהם. משום זה אין להחמיר ודוקא בחליצה שהוא ודאי דבריהם וכדכתיבנא. ומקרוב באו לידי חידושי הריטב"א למסכת גיטין וראיתי שעמד בזה. וכתב וז"ל ואי קשיא לך והא אמרינן בקידושין דחיישינן שמא ש"פ במדי איכא למימר דהא לא קשיא דלאו כ"ע דינא גמירי עכ"ל. וע"ש דהריטב"א מפרש הסוגיא דמיירי דאיגלאי מלתא שהקול שקר ולא היה שם קדושין כלל והחשש מפני לעז הקול ולכן כתב דללעז זה שמא ש"פ במדי לא חששו דלא דינא גמירי לדעת שיש בזה חשש ספק. וגם לשיטת הרמב"ן דס"ל דתולין מספק להקל שאינו ש"פ כאן ומכ"ש שאין חשש משום ש"פ במקום אחר ומחשש לעז שמא ש"פ כאן. אמרי עיינו ביה רבנן רק מחשש שמא ש"פ במקום אחר לא חיישינן ללעז כזה דלאו דינא גמירי ולפ"ז אתי שפיר ממ"נ דלהרמב"ם דהוי חשש דאורייתא. נראה דלא שייך לאו דינא גמירי מ"מ לדידי' שפיר מצינן למימר בפירוש שמקדש בש"פ דליתא לדשמואל וכמש"ל בשם הרשב"א. ולהתוס' ולטעמייהו שהוא דרבנן משום שמא יראה כו' וא"כ י"ל דאף בפירש שייך דשמואל כמש"ל בשם שער המלך מ"מ לדידהו אין לחוש ללעז בכה"ג דגרע מקול חליצה כמ"ש או משום דלאו דינא גמירי כתי' הריטב"א: ומה שהקשה הרב נ"י על דברי הלח"מ פ"ט מהל' אישות בהא דאמרה קדשתני שהקשה דממ"נ אם נתן גט כו' וע"ז השיב דבמת מיירי יפה כיון. וכ"כ בספר שער המלך. וכ"כ בספר המקנה סי' ס"ח. ואני מצאתי שהדבר מבואר בבה"ג דף פ"ב ע"ב שכתב וז"ל וכיון דיהב לה גט בין מדעתא בין בעשוי' איתסר בקרובותי' ואלא מתני' דקתני קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה מכדי כיון דאמרה לי' קדשתני לא סגי לה בלא גט בין מדעתה בין בעשוי' וכיון דיהב לה גט קאמר מר הוא מותר בקרובותיה דקתני למאי הלכתא דהיכא דמתה מקמי דיהב לה גט שרי באמה ובבתה ואצ"ל בקרוביה דילה עכ"ל ולכאורה מה שמדייק דיהב גט מיירי הוא מחמת הסיפא דקתני שאסורה בקרוביה דמשמע הא לעלמא שרי וע"כ ע"י גט הוא. וכדדייק הלח"מ וא"כ הוי מצי לפרושי שמת הוא ואפשר דאה"נ שפיר מיירי במת הוא וחדא מינייהו נקט דמיירי רישא במתה היא אלא דלכאורה טפי הל"ל לאוקמא במת הוא. דלאוקמא דאיכא נתינת גט בסיפא הוא דוחק גדול. דהא מתני' בא לאשמועינן דשוי אנפשה ח"ד. ואי בקבלה גט מיירי בלא אמירת קדשתני נמי מיתסרא מחמת קבלת הגט כמו שהוא נאסר בקרובותיה אם נתן גט אע"פ שאומר לא קדשתיך אך י"ל דנתן גט יש לחלק בין דידיה לדידה כמ"ש במרדכי בשם ר"י הלבן ע"ש. ויותר נראה דבה"ג לא משמע ליה דמתני' מיירי כשאינו רוצה להשגיח על בקשת ועשוי הב"ד שאין לה גט ואין רוצה ליתן לה גט ואז מותר בקרובותיה דמסתמא לא מיירי בהכי. ולכך מוקי לה במתה היא דמותר באמה ובבתה שאם היה מודה בקידושין היה אסור בהם אף לאחר מיתתה אבל כיון שהוא הכחיש מותר בהם: והנה לפי מה דכתיבנא לעיל דהיכא דהחשש הוא דבר שאין עומד להתברר לא שייך עיינו רבנן במלתא והוא פשוט בסברא קשיא לי על דברי הב"ח שכתב דלפי דברי המרדכי בחד כתי עדים דמספקא להו אי קרוב לו אוקמה אחזקתה רק בב' כתי הוי ספק. א"כ גם כאן אמתלא דקדושין בספק קרוב לו כו' נמי באומרים נתקדשה ויש ב' כתי עדים ע"ש. וא"כ בכה"ג לא שייך עיינו רבנן ואשתכח קרוב לו דהא תרי כמאה ואין הספק עומד להתברר כלל ועידי הזמה לא שכיח. כתי' הרא"ש בב"ק דף י"ז גבי שור הנסקל שהוזמו עדים ע"ש. ואפשר לחלק כיון שכבר הוכחש גם עידי הזמה שכיח. ועיין בסנהדרין בסוגיא דחוששין וזה דחוק. ויותר נראה דבזה אפשר שיבא לידי בירור ע"י העדים שאומרים מפיהם שראו שהיה קרוב לה והלכו למד"ה שהם נאמנים לומר שלא ראו כן. וכמבואר בטור וש"פ. משא"כ היכא שא"א לבוא לידי בירור כגון בהך חששא דשמא ש"פ במקום אחר ודאי דלא שייך עיינו רבנן ואיכא לעז וצ"ל כמ"ש ועדיין צ"ע בהך דב' כתי עדים שלדברי הקול שהעדים אומרים כן והלכו למד"ה א"כ לית להו לאסוקי אדעתייהו שיבואו ממד"ה ויאמרו שלא כן הוא שהרי לדברי הקול הכי קושטא דמלתא שאמרו שראו קרוב לה. ואף שאומרים דאיכא נמי סהדי שקרוב לו היה מ"מ א"א לבוא לידי בירור לדבריהם ואפשר דכיון דהעדים לא נחקרו בב"ד רק שאמרו ששמעו מפיהם אמירה בעלמא שפיר מסקי אדעתייהו שחזרו ממדה"י ונחקרו בב"ד וחזרו בהם ובפרט דאיכא נמי דאמרו קרוב לו הי' אך באמת אין מוכרח דהראב"ד יסבור בזה כמהר"ם אלא כהרשב"א ביבמות שהביאו הפוסקים. וגם אליבא דמהר"ם משכחת בכת אחת שהעדים שהוציאו הקול מסופקים עם העדים שהלכו למדה"י אמרו שראו שהיה קרוב לו או אמרו שראו קרוב לה. וא"כ שוב בכה"ג שפיר שייך עיינו רבנן כו' שחקרו ועמדו על אמת הדבר שאמרו שראו שהיה קרוב לו: אך אכתי קשיא לפי מ"ש הפוסקים לשיטת הראב"ד דמיירי באיתברר לב"ד דקושטא הוא דלא הוי רק פחות מש"פ א"כ תיקשי נימא דלמא ש"פ במקום אחר כיון שעכ"פ ידוע לב"ד שהאמת כן הוא ונתקדשה אלא שהי' פחות מש"פ וא"כ ודאי דאית לן למיחש לדשמואל לא מצד הקול רק מצד שנתברר לב"ד והריטב"א אע"ג דגם איהו ס"ל דבנתברר מיירי מ"מ א"ש לפמ"ש שנתברר שהקול שקר לגמרי ולא איקדשה כלל רק דמטעם לעז הקול דייקינן עלה משא"כ לפי מ"ש הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן לדעת הראב"ד שנתברר שלא הי' ש"פ וכ"כ הב"ש בשיטת הרמב"ם תיקשי ולכן נלענ"ד דאין כוונתו דאשתכח דקידשה בפחות מש"פ ע"י עדים ברורים דבכה"ג הי' מקום לחוש לדשמואל אלא משכחת לה שנתברר ע"פ שני עדים כשרים ששמעו מפי העדים שיצא הקול ע"פ והלכו להם למדה"י שהי' פחות מש"פ ואפילו למ"ד דקול הוי תרי מתרי. מ"מ הי' שכל א' שמע מאחד ועתה העידו ששניהם שמעו משניהם. או בקול ע"פ נרות דולקות. והעידו שהיה באותו מעמד וראו החפץ שאומרים בו נתקדשה אינו ש"פ אבל מ"מ הם עצמם אינם יודעין מעסק קידושין כלל: וראיתי בספר המקנה שכתב על דברי הב"ש להרמב"ם דמיירי בנתברר שז"א דאם התברר שאין הקידושין כלום כ"ע מודים דמבטלין הקול ואפילו אין שום אמתלא ולא הוצרך לומר מימר אמרו עיינו רבנן כו' ובל"ז א"א לפרש כן שאם נתברר לב"ד שהיו הקידושין פמש"פ הי' ספק מקודשת לשמואל שמא ש"פ במדי כמ"ש הב"ש עכ"ל. וכוונתו להקשות כמ"ש להראב"ד. ונפלאתי לא על ב"ש תלונתו שהרי כדברים האלה כתב הרמב"ן בחידושיו להראב"ד וכמ"ש ג"כ הרשב"א והר"ן. ולענ"ד כמ"ש דאף לענין פמש"פ משכחת לה שיתברר שאף לפי דברי הקול עכ"פ לא הי' החפץ זה ש"פ ועוד דמשכחת לה בפשיטות דהא יציאת הקול היה שקידשה באציפא דתוחלא ונתברר לב"ד דאציפא דתוחלא בהאי שעתא לא הוי ש"פ אבל מ"מ גוף ענין הקידושין לא נתברר לב"ד כלל רק מחמת הקול וגם מה דסיים הגאון ז"ל כמ"ש הב"ש נראה לכאורה דכיון למ"ש הב"ש שם וז"ל ואע"ג דקי"ל דחיישינן שמא ש"פ במקום אחר ולא תלינן לקולא מ"מ בקול לא מחמירין בזה ועדיף טפי מקול חליצה