בית אפרים אבן העזר חלק ב מג

מ"מ חד מינייהו לא משקר. ואם כן עכ"פ יש כאן המקדש בע"א וראיתי בספר המקנה שכתב לפי מה דקי"ל דעדים המוכחשים בחקירות עדותן בטילה. אפילו לענין שבועה. א"ש דכיון דכל חילי' דע"א בקידושין. לפי שבד"מ חייב שבועה בע"א. ובע"א בהכחשה דליכא שבועה לא הוי קידושין. וכתב ובזה זכינו לפרש דברי רש"י שכתב ותסברא ע"א בהכחשה כו' וכאן לא שייכא שבועה ור"ל כיון דמוכחש ליכא שבועה ע"ש. ואני לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל שמלבד שאין זה במשמע לשון רש"י שכתב לא שייכא שבועה. בלא"ה נראה שאין ללמוד כאן מהכחשה בחקירות בד"מ שאין שם שבועה דהתם הם מכחישים זא"ז והנתבע אומר ששניהם משקרים. הלכך א"א לחייבו שבועה ע"פ שום אחד מהם שהרי השני מסייע להנתבע ומכחיש לעד ואומר לא כי שלא היתה ההלוואה בזמן ההוא שאתה אומר. וכן בזה אומר חביות יין וזה אומר ל"כ אלא שמן. וכיון דאפשר ששניהם משקרים הנתבע פטור. שלא חייבה תורה שבועה בע"א אלא היכא דליכא מאן דמכחיש ליה. ומסייע להנתבע משא"כ בקידושין. וודאי אם היה כאן הכחשת הבע"ד שפיר הוי מדמינן להו משא"כ לפי מ"ש רש"י כיון דאידך מכחיש ליה אף אם היה כאן הודאת האשה ל"מ. על זה יש לתמוה כיון דהוא לדברי אחד מהעדים שנתקדשה לפלוני הא שוויה אנפשה ח"ד שהרי הקידושין שע"י ע"א שפיר הוי קידושין. כיון דבד"מ קם לשבועה שפיר מועיל שיתקיימו הקידושין ע"י ולא איכפת לן במה שיש ע"א המכחישו. דהא אין אנו צריכין לדון בזה על אמתת הדבר דבתר הודאת האשה אזלינן רק על קיום הקידושין ושפיר הם קידושין של קיימא כשנאמין שנתקדשה לפני ע"א. וכמו אם הודית שנתקדשה לפני שנים. אף שיש שני עדים המכחישים. מ"מ בתר הודאתה אזלינן דשווית' נפשה ח"ד. ובזה י"ל הגרסא שהביאו ע"א בהכחשה בהכחשה בע"א מי מהימן ולפי מ"ש י"ל דלא מטעם בהכחשה בעד לחוד קאמר. די"ל דמאן דס"ל בע"א חוששין היינו אפילו בהכחשת הבע"ד כיון דקם לשבועה אפילו בהכחשת בע"ד וכמש"ל רק י"ל דהש"ס קאמר ע"א בהכחשה היינו סהדא אחרינא. דמכחיש ליה וע"ז הוסיף רש"י לומר שהכוונה היא כיון דאיכא נמי הכחשת הבע"ד דהיינו האשה גם כן דאל"כ להך מ"ד דבע"א חוששין שפיר מהני אם היתה מודה שנתקדשה לפני ע"א אף דאיכא דמכחיש לי' אך כיון דאיכא נמי הכחשת הבע"ד פשיטא דלא מהימן ואפשר דלזה כיוון אותו גדול שמביא בתה"ד סי' ע"ש. אך דלפי הנוסחא שלפנינו נראה כמ"ש ועכ"פ מבואר שאין שום דיעה הסוברת לחוש בשניהם מודים לבד ואין שם אפילו ע"א דבכה"ג פשיטא שאין הקידושין חלין כלל וכ"כ בתה"ד סי' הנ"ל וכן מבואר בדברי כל הראשונים והאחרונים ולפי מ"ש הדבר פשוט בנ"ד שאין כאן בית מיחוש לקידושין כלל כי מחמת דברי המקדש פשיטא שלא מפיו אנו חיין. דא"כ לא הנחת בת ישראל שלא יתעוללו בה אנשים ריקים לומר קדשתיך ומצד העדאת עדים הרי ביחנו דבריהם שלא ראו שום נתינת טבעת כלל ולא מיבעי' עדות ר' שבתי דלאו כלום הוא אחרי שאומר שלא שמע אותם מדברים בענין קידושין כלל ולא ראה שום נתינה ולא שמע שום דיבור של קידושין רק תיבת הרי את ובכה"ג פשיטא שאין להעלות על לב שיהיה זה עד קידושין אלא אפילו בעדותו של ר' יואל אין בו ממש כיון שמעיד בפירוש שלא ראה בשום פעם הטבעת ביד הבתולה רק ביד המקדש ובכה"ג אף אם היה שומע שאמר הרי את מקודשת לי ל"מ דאמירה בלא נתינה לאו כלום הוא ומכ"ש בזה שמעיד שלא שמע רק מה שאמר כדת משה וישראל. ואם היה רואה הטבעת ביד הבתולה אחר שראה אותו ביד המקדש היה מקום לדון בזה מחמת שלפי עדותו שאל ממנו תחילה לפני הבתולה בעסק הקידושין ואף בזה לא היה מקום לחוש כיון שלא היה רק בדרך שאלה להיתול ושחוק כדרך שהלצנים עושים וזה השיבו לפי דרכו וכה"ג לא מיקרי מדברים על עסקי קידושין וגם כי לא ראה הנתינה ואינו יודע אם אמר לה בשעת קידושין וקבלה בשתיקה או לא אמר כלל או שמא נתן לה ע"מ להחזיר להאשה שהטבעת שלה וגם מצד שאין הכסף שלו. אך לא ראיתי לפלפל בזה כיון שבנ"ד לא ראה הטבעת בשום פעם ביד הבתולה ואין כאן לא ראיה ולא ידיעה שיהיה עד כלל וא"כ לא נשאר מקום פקדון רק מצד שהבתולה שבפעם ראשון קבלה הטבעת מידו בשתיקה אחר ששמעה ששאל את ר' יואל איך יהיה אם אקדש אותה ופשיטא שאין לחוש לזה כלל אפילו אם היתה הטבעת שלו והיא קבלה לשם קידושין כמש"ל דבהודאת בע"ד בלא שום עד כלל לא פרכס אדם מעולם שיש בזה חשש קידושין וכן מבואר בשו"ת מיימוני בהלכות אישות סימן א' דהיכא דליכא אפילו חד שראה שהגיע הקידושין לידה אינה מקודשת אפילו מדרבנן אע"פ שהיא בעצמה מודה שנפל הטבעת בחיקה כו' וגדולה מזו מבואר שם דעת מהר"ם שאפילו אם ראו עדים שזרק קידושין לתוך חיקה והעדים מסופקים אם נפל לתוך חיקה אם לאו אע"פ שהיא מודה שנפל לתוך חיקה הו"ל כמקדש בלא עדים ע"ש וע"ש שמבואר שאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא ראו שקידשה לא בעי' גט ודוקא בקידושי ביאה דאמרינן הן הן עדי יחוד דאיתא בגמרא כו' ע"ש. ובנ"ד דליכא כל הני ולפי דברי ר' יואל כשבא אצלם ראה הטבעת בידו ולא עלה מעולם על לבו שנתן לידה כלל רק שנידון מצד הודאתה שבא לידה פשיטא דאף אם היתה אומרת שקיבלה לקידושין ל"מ ומכ"ש שכפי הודאתה לקחה היא הטבעת מיד האשה והוא חטף מידה שזה כקידשה בגזל דידה ולא שידך ולא אמרה הן דאינה מקודשת משום דאמרה אין שקלי ודידי שקלי ואף אם היינו רוצים לחוש בגזלן ישראל מסתמא מייאש ולחוש למ"ד ייאוש כדי קנה או שנאמר שהאשה בעלת הטבעת שהיתה עומדת שם נתייאשה ואם כן אפשר דהו"ל שינוי רשות לגבה מ"מ פשיטא שאין בזה בית מיחוש דאין ספק שלא היה דרך גזילה ממש עד שנאמר שעלה בלב הנערה או האשה להתייאש רק שהיה דרך שחוק והיתול ומכ"ש בזה שהוא נשא אשה והיה יום השבת ובלא ברכה ובלא שידוכין שלא יעלה על לב האדם לומר בזה דשייך ניחא לאינש למעבד מצוה הבא בעבירה ואין צריך להרבות בראיות וכ"כ הגאון בעל ט"ז בתשובה הנדפסת ב"ח החדשות סי' שאין לומר שבעל השולחן הקנה השולחן שלו לצורך שתזכה להתקדש בלא ברכה ובלא שידוכין כו' ע"ש. והנה אף כי יש בענין זה שרשים וענפים מרובים עם תילי תילין הלכות אך הכל הולך על מקום אחד שאין בקידושין ממש ולא באתי בארוכה מדאגה מדבר פן יראו התלמידים ויסברו שמתוך פלפול ומשא ומתן של הלכה אנו באים להתירה ולכן חפשתי דרך קצרה שהתירה של זו הוא פשוט מתוך הלכה ברורה והאיש המקדש המתנצל ואומר משחק אני וכמתלהלה זיקים יורה וחותר חתירה להיות אשה עצורה עמל הרה בבור כרה וראויה למותחו על העמוד ולהזהירו באזהרה ובגזירת התורה שישמור פיו ולשונו הס כי לא להזכיר מענין קידושין אלו ברמז או באמירה ולהשמיע לאזנו כי כל ליצנותא אסורה ואי לא ציית לישדו עליו גודא רבא. ותחת גערה לעשות כדת וכשורה, ובפני הפרצה יגדרו גדרה ועלינו יערה רוח הבורא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד. אחרי הדברים והאמת האלה. הגיע לידי מה שהשיב בענין הלז כבוד מחו' ידידי הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם מוהר"ר יהושע העשיל נ"י. ובגמר דבריו ענוותו תרבני לחות דעי אף אני אפס כי כבר עמד השואל ושאל את פי. והסכימה דעתי לדעתו הרמה שאין בית מיחוש לקדושין אלו. אך ידידי הגאון הנ"ל פולפל בדין קלא דקמי נשואין וגם יצא לדונו בדבר החדש באיש אחד אמר לה שצריכה לכסות ראשה כדין הנשים וכן עשתה. וזו הלכה העלה שאין שום חשש מחמת זה וגם זה דעתי כדעתו. אך לכבודו אמרתי לישא וליתן בדבריו הנעימים: והנה הקשה בהא דגיטין דף פ"ט דקדיש באציפא דתוחלאי כו' דניחוש שמא ש"פ במדי וע"ז כתב בקדושי ספק לא חיישינן לקלא כמו באמתלא דספק קרוב לו עכ"ד בקצרה ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם מימר אמרי קמו רבנן במלתא דקרוב לו היה ותו ליכא לספוקי במידי משא"כ בהא דאפילו אמרי עיינו רבנן ולא היה ש"פ מ"מ א"א להם לעיין שאינו ש"פ במקום אחר וכיון שא"א להתברר אית לן למיחש לקלא. ולדעת הרמב"ם והר"ן הך חששא דש"פ במקום אחר הוא חשש דאורייתא ודוחק לומר כתי'