בית אפרים אבן העזר חלק ב מ

יעקב שלום בתורתו. על ישראל הדרתו. בחוץ תרונה חכמתו. אשרי יולדתו והורתו ה"ה כבוד אהו' בד"ז הרב הגאון כו' מוהר"ר יעקב נ"י: אחד"ש דבריו הנעימים הגיעני על תשובתו בעסק קדושין וענוותו תרבינו ואחר כבוד יקחנו והגדיל על שמי אמרתי כו' וכע' מלתא מני אזדא אך דבריו הנעימים הניעו את לבבי לתת עיני עליהם ואבוא בקצרה לברר קאמינא במאי דכתיבנא דהראב"ן סבירא ליה כחכמי לוניל וכ"ת כתב דהראב"ן סובר כן אף בהכחשה גמורה וראייתו דהראב"ן מיירי שאינו תובע רק מנה א' וא"כ הו"ל הכחשה גמורה דהא מוכחש מפי התובע וע"כ משום דלא דייקי ולדידי חזי לי דהראב"ן בהכחשה גמורה ס"ל דבטלה העדות כמבואר בדבריו שכתב דר"ה ור"ח דמכחישין זא"ז בכל העדות כגון כת אומר ליטרא זהב כו' או שאומר כת א' מנה הלוה ביום פלוני וכת א' אומרת הלא המלוה הי' עמנו או שכת א' אומרת מנה ולא מאתי' והשניי' אומרת מאתים ולא מנה כו' ע"ש ובאמת לא היה צריך לזה דבפשיטות הוה מצי למימר דמיירי כת א' אומרת הלוה וכת א' אומרת לא הלוה דומיא דמ"ש שם כת א' אומרת מת ואחת אומרת לא מת אלא דאתי לאשמועינן דאפילו בכה"ג הכחשה בכל העדות מיקרי ונראה דגם בהא דכת א' אומרת הלא המלוה היה עמנו נמי ר"ל רק שאומרים שהלו' ביום אחר וכת ראשונה אומרים שאותו היום שמעידים אחרים היה המלוה עמהם דומיא דמ"ש אח"כ במאתים ומנה אלא שלא רצה להאריך וכן מוכח להדיא מהא דכתב בכת א' אומרת מאתים ולא מנה כו' והכחשה בכל העדות הוא וא"כ כ"ש אם זה אומר ביום ב' ולא ביום ג' וזה אומר ביום ג' ולא ביום ב' שהרי בראש דבריו הביא ראיה דמצטרפין במחולקי' בזמן מהא דמנה ומאתים כו' וכתב ע"ז וכ"ת ה"מ היכא דמכחשי אהדדי בבדיקות כו' אבל היכא דמכחשי אהדדי בחקירות כגון באיזה יום כי הכא לא מיצטרפי ועדותן פסולה ליתא דד"מ לא בעי דו"ח ואם כן הו"ל חקירות כבדיקות אף ע"ג דמכחשי כו' ע"ש הרי דבמנה ומאתים פשיטא מלתא טפי דחזי לאיצטרופי דה"ל בדיקות מחולקים בזמן דה"ל חקירות אלא דכיון דא"צ חקירה הו"ל כבדיקות וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא גרעי חקירות מבדיקות לענין הכחשה גמורה דבטל העדות בא' אומר מנה ולא מאתים כמו כן במחולקים בזמן וכן מבואר ממאי דסיים בה התם וז"ל ומדאמר ב"ש נחלקה עדותן ולא אמרו בטל עדותן משמע דהכי קאמר נחלקה העדות במנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וב"ה סברי כיון דתרווייהו אמנה קמסהדי מצטרפין לעדות עכ"ל מבואר דס"ל דדווקא היכא שאין א' מכחיש דברי חבירו ואפשר שיהיה שניהם אמת אלא שנחלקה עדותן ודנין על כל א' בפ"ע ולב"ה אף בכה"ג מצטרפין מטעם שכתב שם תחלה דמשום תקנת המלוה שלא תהא נ"ד מצטרפינן ואזלינן בתר מה דשווה סהדותייהו וכי אמר א' מנה וא' מאתים מנה דשוה מצרפינן ומנה השני לאו הכחשה הוא כו' ור"ל דכיון שזה אינו מכחישו לומר שלא היה רק מנה ולא מאתים מצטרפין לחייבו מתוך דברי שניהם ואף ע"ג דבמאי דקאמר רשב"א לא נחלקו בב' כתות כו' ע"כ דמיירי במעידין על שעה ידועה מכל מקום הך דכת א' לא מיירי בהכי וגם ס"ל דגם בב' כתות לא מיירי בשעה ידועה רק מצד התובע שאינו תובע רק כדברי הכת א' לא מחייבינן לנתבע רק מנה משום שבכלל מאתים מנה וקצרתי: ועכ"פ מבואר שהראב"ן סובר בהכחשה גמורה בטלה העדות דקשיא ליה למר מחמת הכחשת התובע הנה באמת דעת הרמ"ה שהביא הרא"ש והטור וכ"כ הנ"י בהלואה אחר הלואה צריך שיתבע שניהם והראב"ן חולק ע"ז וס"ל כדעת הר' אפרים שהביאו הב"י בסימן למ"ד בשם בעה"ת וטעמם נראה דס"ל דבכה"ג שיש לו זכיה ע"פ עדים אין תביעתו בפחות פוסל העדים דאמרינן שמא העדים זכורים יותר וכמבואר בפ' י"נ בהא דאמרינן שט"ח היוצא והלוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרעו כולו כמבואר בבעה"ת ור"ן ונ"י ובש"ך בסימן פ"ב דייק מדברי הר"ן דדווקא בשטר הוי קצת הכחשה לעדים משום הכחשת הבע"ד ובצירוף חזקה דשטרא בידי כו' אבל בתביעה בע"פ הוא פטור ע"פ העדים דאמרינן שהם זכורים יותר ע"ש והנ' הסמ"ע כתב בשם הנ"י דבשחור ולבן א"צ לתבוע שניהם ובתשובה אחת בענין עגונ' הארכתי הרבה בזה כדברי הר"ן בחידושיו ובדברי הנ"י והטור ושם כתבתי ליישב קושית הט"ז שהקשה דברי הטור אהדדי במ"ש בסימן קמ"א לענין שני חזקה שלענ"ד דבאמת צריך להבין כו' (עיין בשו"ת שבק"ע סימן ט' משם תדרשנו) ומ"ש כ"ת שהטעם משום דלא דייקי יקש' בעיני דא"כ כשמעידין פ' הלוה לפ' ביום פלוני א"א להזימן או להכחישם דנימא דלא דייקי מה שאומרים על יום זה ומ"מ המעשה אמת והיה ביום אחר ומהאי טעמא גופא י"ל דמידק דייק שמתירא שמא יאמר על יום אחר ויתבדה ויאחז כיון שחקירות הימים הוא ענין שהזמה תלוי בו ועיין בתשוב' שכתבתי באורך בענין זה ומדברי הראב"ן נראה שטעמו כיון שקל הוא שהקילו בד"מ שא"צ חקירה משום נ"ד ואי שתקי ולא מדכרי ליה לא חקרינן להו כי אמרי לי' אינהו ומכחשי אהדדי לא מפסל עדותן בהכי כו' ע"ש ונראה דס"ל דמשום נ"ד לא תפסינן מדבריהם רק מה שצריך לעיקר העדות וכל היתר כנטול דמי וכאלו לא אמרו ולא מידי אף בהכחשה בפירוש שמכחיש כל עדות חבירו לומר שלא היה ביום זה שאומר שום מעשה כלל פשיטא שאין לדין זה כאילו לא אמר כלום דהא אם זה לא היה חוזר להעיד על המעשה ולומר שהיתה ביום אחר היתה העדות מוכחשת ואם כן מעיד על מעשה של יום אחר מ"מ סלק מעשה ראשון כמי שאינו שהרי הוכחש והך עדות עדות על מעשה אחר בפ"ע ולא שייך בזה צירוף כלל וגם מ"ש מכ"ת לחלק כשאומר שקר בדבר שאינו בגוף העדות הארכתי בענין זה גם כן בתשובה בסוגיא דפלוני רבעני ולא נפניתי כעת אפס מ"ש מכ"ת בענין מנה שחור שהוא גרוע מלבן כו' (עיין בתשובה בענין עגונה הנ"ל ובתשובה שאחריו) ושם הבאתי דברי אא"ז מהרש"א שכתב כן להדיא וגם מ"ש כ"ת שיש בזה ליישב קושית הט"ז נראה שכוונתו על הדרך שכתבתי בתשובה הנ"ל ואיך שיהיה אמת נכון הדבר שלהראב"ן אם העדים עצמם מכחישין זא"ז הכחשה גמורה אין מצטרפין ולא מסתבר לחלק דדוקא במנה ומאתים שהוא בקיום גוף הממון דהא משמע להדיא דמחולקים בזמן עדיף טפי לבטל העדות לפי שהוא מחקירות וכמש"ל וזה אפילו בתביעת ממון דכיון דדיינינן השתא על גוף החיוב אין נ"מ כ"כ בזמן לחשבו עיקר העדות ומכ"ש בקידושין דודאי נ"מ טובה באיזה יום נתקדשה ונעשית א"א אם יבואו עדים שזינת' קודם וכמה ענינים דודאי כגופה של עדות חשיבה ואם מוכחשין בזמן הכחשה גמורה היא ואין עדותן מצטרפת ומ"ש מכ"ת על מ"ש דאין קידושין אחר קידושין דהא אפשר דנתן הקידושין שניים לשם צחוק נפלאתי דאנן לענין צירוף קיימינן שנוכל לצרף יחד היוצא מבין שני העדים וזה שייך בדבר שבממון דעכ"פ לפי דברי שניהם חייב מנה וכן בסתירה לפי דברי שניהם היו כאן סתירה וזה אם אין זה מכחיש דברי חבירו אף כשנצרף אותם משא"כ בזה שאם נצרף אותם האחד מהם אין בעדותו שהמעשה היה לשם קידושין ומה לי שלא היה כלל או שהיה לשם צחוק ואם כה יאמרו האחד יעיד שהיו ביום ב' לקידושין וביום ה' לצחוק והשני אומר שביום ב' היו לצחוק וביום ה' לשם קידושין פשיטא דכה"ג הוי הכחשה גמורה ואין מצטרפין: ויותר תימא מ"ש כ"ת וכי אם שני עדים יעידו על קדושי ניסן ושנים על קידושי תשרי יהיו נידונין כמוכחשין ובודאי תהרג כו' וזה פלא דזה לא עלה על לב מעולם שיהי' הוכחה מקידושין שניים לבטל הראשונים רק לענין אם צריכים לצרף שניהם יחד ולומר דבכל פעם היה קידושין גמורים ובענין הלואה אחר הלואה דאע"ג דאמנה דמסהיד האי לא קמסהיד האי מ"מ מצטרפין כיון שעכ"פ מתחייב לו מנה בין למר ובין למר וזה אין לו שייכות בקידושין (וכן מצאתי בטורים שנדפסו מחדש בד"פ בח"מ סימן למ"ד בהגהות פרישה שם שכ"כ לענין צירוף שני עדים על מתנה שנתן לו חפץ ידוע שזה אומר שנתנו בניסן וזה אומר שנתנו בתשרי דכה"ג ודאי מכחשי אהדדי ואפילו שבועה אין צריך ע"ש ולזה מטין דברי הסמ"ע בשם הד"מ (אך בד"מ גופיה מבואר דמשום דהמקבל מתנה מודה שאינה רק אחת ומדמי למ"ש הרמ"ה בתובע רק מנה אחד אך דלפ"ז היה צריך שבועה ולכן כתב בהגהת פרישה הכא אמתנה