בית אפרים אבן העזר חלק ב ל

הוא מודה דלאו כלום הוא וגם כי לדבריו צריך ליישב התוספתא דנסתרה בפני א' שחרית כו' משום דקידושין לד"נ דמי וכמש"ל ואם כן פשיטא דאין מצטרפין ואפי' תימא דמפרש כמ"ש הב"י וכן נראה מהרשב"א שטעם התוספתא לפי שלא נמצא בעת הקידושין כ"א ע"א מכל מקום בנ"ד נמי לא דמי לדהתם דבד"מ סבירא ליה להנך י"א דאף ע"ג שזה אומר שלא לוה בניסן מ"מ כיון דס"ס תרווייהו מודו שהלוהו מנה מחויב לשלם ולא איכפת לן בהכחשה דהיאך כיון שעכ"פ גם לדבריו מנה הלוהו וא"צ עדים רק לאמת הדבר משא"כ בזה שלדברי האומר נתקדשה ביום ה' לא נתקדשה ביום ב' כלל ואע"ג דלדבריו נתקדשה ביום ה' מ"מ אם באנו להאמין לכל עד בפ"ע ג"כ אין כאן קידושין שהרי לא היה שם רק ע"א לבד שא"א לצרף השני עמו על אותו היום שהרי הוא אומר שלא היה אז קידושין כלל: אלא שהדבר צ"ע אם אמר כל עד נתקדשה עמי ועוד היה שם אנשים דהשתא יש לדמות זה לד"מ לשיטות בעה"ת דבכה"ג מצטרפי וכן יש לפקפק לפי מאי דאיתא באה"ע סימן מ"ב בח"מ ס"ק ה' באם הוא אומר שהקידושין היו כדין כ' ומשמע היכא דאיתרע חזקת פנויה דהיינו ששניהם מודים שנתאספו יחד לקדש ואחד אומר נתקדשה בפני שנינו ואח' אומר לא נתקדשה הרי זו לא תנשא לכתחלה וכ"ז שאין א' מהם מודה לדברי העד כו' ועיין בב"ש שם ולפ"ז נראה דבנ"ד נמי דחזקת פנויה וודאי איתרע לה כיון שעכ"פ לדברי שניהם ודאי נתקדשה ועדיף ממ"ש הח"מ בנאספו לקדש דהתם זה אומר לא נתקדשה לגמרי משא"כ בנ"ד שאומר נתקדשה אלא שהוכחשו בזמן ואם כן י"ל דלא עדיף מאחד אומר לא נתקדשה כלל. אך שלענ"ד ז"א דמבואר להמעיין בתה"ד מה שפלפל אם יש הכחשה בין העדים אם יש להתיר ומסיק דמותר מחמת חזקת פנויה קאי התם על מ"ש אם נאמר שאין מקום להתיר מחמת הכחשת האשה על זה כתב שאין מקום להתיר ג"כ מחמת הכחשת העד שני אם לא מחמת חזקת פנויה. אבל באמת ס"ל דודאי הכחשת האשה לחוד מועיל במקום ע"א כמבואר שם ממ"ש דהמעיין בתוספ' יראה דלא מוכח ומשמע שם כלל וגם קשה לסתור ש"ס פשוט כו' ע"ש. ודברי הח"מ דמשמע דאף בהכחשה מהני היכא דאזד' ליה חזקת פנויה צ"ע ואפשר שכוונתו מ"ש דאין אחד מהם מודה כו' אין ר"ל דמכחיש ליה דבכה"ג פשיטא דלאו כלום הוא אף באיתרע חזקת פנויה רק ר"ל שאינו מודה אבל מ"מ אינו מכחיש העד ג"כ רק שאינה יודעת אם קיבל אביה קידושין גם כן וכה"ג וכן מבואר מדברי הב"ש שם ובסימן מ"ז ס"ק ד' הביא בשם תשובות מהר"ם מפדווה סימן ל"ב שחוכך להחמיר אי הכחשת בע"ד מהני ובסימן ל"ז חזר בו ועיינתי בתשובות מהר"ם מפדווה ז"ל ובכ"א צירף שם טעמים בסימן ל"ב צירף טעמים להחמיר ובסימן ל"ז צירף טעמים להקל והגאון בח"צ סימן קט"ו כתב ג"כ שלא חזר בו רק מחמת צירוף טעמים אחרים. וגם י"ל דע"כ לא אמרו דע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא אלא היכא דליכא רק חד מה שא"כ בזה דלגבי הכחשת האשה הרי איכא תרי דקמכחשי לה ואומרים שודאי נתקדשה רק שמחולקים באיזה יום וא"כ הכחשת האשה כמאן דליתא ואי הוי הבעל תובע ממנה כסף הקידושין היתה מחויבת להחזיר לדעת הפוסקים דהכחשה בחקירות כשרה בד"מ אף אם נאמר דקידושין לד"נ דמיין ואינם מצטרפין לענין קידושין מ"מ הם מצטרפין לענין כסף הקידושין ואין הכחשת האשה כלום וא"כ בכה"ג י"ל דע"א אי הוי מהני בקידושין מהני גם הכא ולא איכפת לן בהכחשת בע"ד. ובהכי א"ש דדברי רש"י שפירש ע"א בהכחשה היינו דמכחיש ליה חד סהד'. ולכאורה לא היה צריך לזה דהא בהכחשת בע"ד נמי לאו כלום עיין בש"ך בי"ד ס"ק ך"ז ולפי מ"ש י"ל שכבר כתבתי שמה שזה אומר נתקדשה לראובן וזה אומר לשמעון כהכחשה בחקירות דמי דע"כ תרווייהו בא"א קמסהדי ולפי זה אף דהאשה מכחשת ואומרת דלא נתקדשה מ"מ לגבי דידה הא איכא תרי סהדי דמשקרת וא"כ אין הכחשתה כלום ולכך מפרש רש"י דמאי דקאמר מאי לאו בע"א היינו שגם האשה יש לה עד על טענה שלה וא"כ פריך שפיר דהא הוי ע"א בהכחשה שהרי איכא סהדא דמכחיש ואומר לא נתקדשה. ויותר נלענ"ד דרש"י ס"ל דמ"ד חוששין לקידושין היינו בהכחשת בע"ד גם כן וכמ"ש בהא דרב אחדבוי אלא לאו בע"א אלמא ע"א מהימן אפילו אין האשה מודה ולפי זה היה קשה לרש"י דאיך שייך לומר ותסברא ע"א בהכחשה כו' מאי קושיא דאה"נ דלהך מ"ד אף בהכחשה מהימן כמו גבי ממון דקם לשבועה אף שבע"ד מכחישו ואין זה סוגיות הש"ס בשום מקום ולא ניחא ליה לרש"י לפרש בכוונת הש"ס דר"ל דעד אחד בהכחשה לא מהימן אף בשאר איסורין כל שכן בדבר שבועה כיון. שסברת המקשה היה דבאמת מהימן בעד אחד בהכחשה לא שייך על זה לשון ותיסברא ולכך פירש רש"י דר"ל בהכחשת ע"א אף אי לא הוי האשה מכחשת אותו אין להאמינו מחמת חד סהדא דמכחיש ליה ולפ"ז לדעת הסמ"ג ודעימיה דסבירא ליה דחוששין אף בע"א כמ"ד חוששין לקידושין אם כן י"ל דאף בהכחשת בע"ד חוששין. שוב מצאתי בפ"י שכתב כן בכוונת רש"י וגם כתב שם דלפ"ז י"ל דהך מאי הוי עלה קאי גם במכחישין ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול ת"ל: וראיתי בשו"ת נ"ב סימן ס' שכ' להוכיח דהך ותסברא ע"א בהכחשה היינו הכחשת האשה דאי הכחשת העד מנ"ל דמכחיש ליה דילמא אין מעידין על שעה ידועה כו' מכל מקום הרי משכחת לה שלא מעיד בבוקר נתקדשה ע"י אביה ביומא דמשלים שית כו' לענ"ד אין זה הוכחה דכיון דכ"א טוען זו אשתי וזה עבדי א"כ למאי דמוקי שיש לכ"א עד שמעיד כדבריו א"כ הרי מעיד ע"ז שזה עבד ובודאי לא קידשה כלל ואף לפמ"ש הרשב"א והריטב"א שם דמיירי שאין להם עדים ע"ז שהוא עבד רק על הקידושין ועל החבילה מ"מ עכ"פ משמע שהעד אומר כמו שאומר אותו האיש שאומר שהוא בעל האשה והרי בעל האשה אומר בבירור זו אשתי דמשמע שאין כאן שום ספק זיקת קידושין מאחר וא"כ מסתמא גם העד מעיד כדבריו שאם הוא מעיד קצת בענין אחר ממה שהם טוענין א"כ הו"ל לפרושי דבכה"ג מיירי. והנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד אהא דקאמר אי דאיכא סהדי להאי כו' דמיירי שאין מעידין על שעה ידועה ואין מכחישין זא"ז דאיכא למימר גירש זה ונשא זה דאל"כ לא היתה צריכה גט מאחד מהם שאין כאן עדים. והרשב"א השיג עליו דבמכחישין נמי הוי כב' אומרים נתקדשה כו'. ובחידושי כתבתי שי"ל בכוונת הראב"ד דלכאורה יקשה אהך ברייתא דקתני צריכה שני גיטין דאמאי לא קתני אחד נותן גט ואחד כונס כדקתני במתני' דף ס"ג בא א' ואמר אני קדשתיה כו' ואם רצו א' נותן גט וא' כונס. אך אם נימא דמיירי שאין מכחישין זא"ז באופן שי"ל גירש זה ונשא זה א"כ אסורה לשניהם אפילו אחר שגירש זה משום מחזיר גרושתו כיון דלא ידעינן איזה מהם גירש ואיזה מהם נשא אבל אי מיירי במכחישין א"כ עכ"פ אין עדים לומר שנתקדשה בזה אחר זה וזה כוונת הראב"ד שכתב לא היתה צריכה גט מאחד מהם ר"ל שאם היה אחד מגרש היה די בזה והיתה יכולה לישא השני ואמאי קתני צריכה שני גיטין והארכתי בחידושי שם והבאתי דברי הראב"ד ללמוד מזה דכל שאין מעידין על שעה ידועה אין זה הכחשה דאמרינן האחד גירש והשני נשא. ולפ"ז גם בנ"ד אין זה הכחשה גמורה מה שזה אומר נתקדשה בב' וזה אומר בה' כיון דאיכא למימר שהיה גירושין בינתים אלא שכבר כתבתי דז"א דע"כ לא אמרינן הכי אלא כל שהעדים אומרים שנתקדשה ושנים אומרים ראינו כו' דע"כ לומר דמגרשי בצנעה וכן י"ל בהך דהראב"ד כיון דתרי לא שכיח שיהא משקרים אמרינן דשמא גירש זה משא"כ כשאין כאן רק חד לגבי חד לית לן לתרץ דבריהם כך דאית לן למימר אם איתא דגירשה כו' וטפי יש לומר כיון דאיכא הכחשה שקורי משקר ואמנם כבר כתבתי דלשיטת בעה"ת בשם י"א אף בהכחשה גמורה מצטרפין וא"כ אף שכתבתי דבכה"ג שהוא תולה דבריו בחבירו והוא מכחישו לא דמי לד"מ ובכה"ג בקידושין אין כאן רק ע"א בלבד כיון שא"א לצרף השני על עדות הקידושין שזה מעיד שנתקדשה באותו היום ולדברי השני לא נתקדשה אז כלל מ"מ היכא שאומר נתקדשה בפני ואני ואנשים אשר היו עמי ראו את המראה ואע"פ שגם בזה יש מקום לחלק דהתם י"ל ששניהם