בית אפרים אבן העזר חלק ב כז

שבאו ממה"י זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והאשה אומרת שניהם עבדי הרי מותרת לכל ואע"פ ששניהם החזיקוה באשת איש הואיל וכ"א מעיד לעצמו אינם נאמנים עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דתלי טעמא הואיל וכל אחד מהם מעיד לעצמו דמשמע הא אם כל אחד מעיד שנתקדשה לאחר כגון זה אומר נתקדשה לראובן וזה אומר נתקדשה לשמעון הרי היא מוחזקת בא"א ואמאי הא עדות מוכחשת היא ולפי מ"ש י"ל דטעמא דידיה הוא דע"כ לא הוי עדות מוכחשת אלא כשהכחשה בא בתחלת דבריהם משא"כ כאן שהעד מתחיל לומר פלונית נתקדשה עדיין אין שם הכחשה ועדותו מתקיימת רק אח"כ כשאמר למי נתקדשה נופל הכחשה ביניהם הלכך אדבורא קמא קסמכינן שאמרה נתקדשה והוחזקה בחזקת א"א: ומסתייעא הך סברא מהא דאמרינן בכתובות דף כ"ב שנים אומרים מת כו' ב' אומרים נתגרשה כו' תרגמה אביי בע"א ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דקאמר לא נתגרשה ה"ל חד דבריו של א' במקום שנים והקשה הר"ן דהיאך תרווייהו בא"א קמסהדי דהא עדות מוכחשת הוא ואפילו לר"ה דאמר בב' כתות זו בא בפני עצמו ומעידה מ"מ לצרף אחד מכל כת לא ותירץ דמיירי שזה אומר קרוב לו כו' דעבידי דטעי והנה הרמב"ם כ' דין זה בסתם בפי"ב מהל' גירושין הלכה ט' וז"ל האשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרשה ובא ע"א ואמר לא נתגרשה הרי שנים מעידין שהוא א"א כו' ונראה מדבריו דאפילו מכחישין זא"ז הכחשה גמורה הדין כן וכ"כ הב"ש סי' קנ"ב ולכאורה תימה איך יתרץ הרמב"ם לקושית הר"ן דהא חד מינייהו הוחזק כפרן וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דכיון שבשעת העדות שהעידו שהיתה א"א עדיין לא הוכחשו אע"פ שאח"כ הוכחשו בגירושין לא נפסל העדות שהעידו בכשרות למפרע וכן ביאר בשיטה מקובצת בשם כמה מפורשים ע"ש בלשון תלמיד הרשב"א שכ"כ להדיא דכי אמרינן דלא מצטרף מכל כת וכת בעדות אחת ה"מ להבא אבל למפרע לא מיפסלי והכא כשמכחישין זא"ז כבר היתה עדותן שהעמידוה באשת איש עדות גמורה ועדות זו שמכחישין בה זא"ז עדות אחרת הוא דנשואין לאו בגירושין מתלו דתרתי מילי נינהו: ולפ"ז גם בהא שמעידין שפלונית נתקדשה לפלוני הך מילתא למי נתקדשה עדות אחרת הוא דלענין להחזיקה בא"א לא איכפת לן למי נתקדשה וכבר נגמרה עדותן בזה וזה שמכחישין עצמם למי נתקדשה כהכחשה בעדות אחרת הוא ולא נפסל למפרע אך דלפ"ז קשה שהרי דין הרמב"ם נובע מסוגית הש"ס דקדושין דמייתי התם לאותובי אמ"ד המקדש בע"א אין חוששין לקדושין מברייתא דשנים שבאו ממה"י זה אמר זו אשתי וזה עבדי כו' אילימא דאיכא סהדי להאי כו' אלא לאו בע"א כו' ולכאורה קשה דמאי ראיה מהתם דילמא שאני התם כיון דעכ"פ יש כאן שני עדים שמחזיקין אותה בחזקת א"א אע"פ שזה אומר לזה נתקדשה ומ"מ שניהם החזיקוה בא"א ומכ"ש שיש להקשות אהא דפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ומאי קושי' דהא אין הכחשה ביניהם רק למי נתקדשה והוי כמכחישין זא"ז בגירושין דמהימני על עדות הקדושין ועדיף מיניה דהתם תברא בצידו של דברי הא' הוא עכשיו פנויה משא"כ בזה דתרווייהו בא"א קמסהדי: ועל דרך הפלפול יש ליישב ע"פ מ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל שם בשם תוס' ישינים שכתבו אהא דפריך אי איכא סהדי להאי כו' מי מציא אמרה כו' דאין לומר שגם להאשה יש עדים דא"כ לא היתה צריכה שני גיטין כדין שנים אומרים לא נתקדשה וע"ז הקשה אא"ז דהא בכתובות שם אמרינן דמ"מ לכתחלה לא תנשא ותירץ כיון דהנך שאומרים נתקדשה מכחישין זא"ז בכה"ג אמרינן אם היה לה עדים שלא נתקדשה אית לן למימר דאף לכתחלה תנשא ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר בפשיטות דהתוס' לשטתיה אזלי שהקשו בכתובות דבאמת אית לן לאוקמי אחזקת פנויה ותנשא לכתחלה ותירצו דמיירי שזרק קדושין ס' קרוב לו כו' דכיון שפשטה ידה לית לן לאוקמי אחזקה ולפ"ז כאן שאין בזה דררא דקדושין כלל שפיר מוקמינן לה אחזקת פנויה אך דז"א דע"כ לא כתב התוס' התם אלא לענין חד לגבי חד משא"כ תרי ותרי דקי"ל דעכ"פ ספיקא דרבנן הוי שפיר הוי קשיא ליה לאא"ז דילמא לעולם מיירי דגם לה יש עדים אלא דמ"מ לכתחלה לא תנשא והנה הש"ך כתב בשם חכמי בריסק שנסתפקו בהא דקי"ל דאין לצרף ב' עדים מב' כתות המכחישות זא"ז דשמא זה דווקא בב' כתות לפי שכ"א הוכחש משני' משא"כ בכת א' שע"א עם האחר מכחישין זא"ז מצטרפין לפי שכ"א לא הוכחש רק מא' ולפ"ז י"ל דבאמת ה"ט דהרמב"ם דס"ל גבי ע"א אומר נתגרשה וכן במכחישין למי נתקדשה משום דמ"מ העדות קיימת שהרי כ"א לא הוכחש רק מא' וכהך סברא שנסתפקו בה חכמי בריסק והש"ס א"ש דהש"ס קאמר מאי לאו בע"א ורוצה להוכיח מזה דע"א בקידושין אינו כלום שהיה סובר שאין לצרף שני עדים המכחישין זא"ז ועלה באמת פריך ותסברא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא י"ל דלדבריך ע"כ צ"ל דגם האשה יש לה עד דאל"כ לא מוכח מכאן מידי דדילמא מיירי שכ"א מעיד שנתקדשה לפני שנים ואע"פ שמכחישים זא"ז למי נתקדשה עכ"פ מצטרפין לעדות אחרת שמקודשת היא וע"כ לומר שגם לה יש עד א"כ קשה נוקמא אחזקת פנויה דהא א"ל שמצרפין עדותן דמידי הוא טעמא שמצטרפין לפי שכ"א מוכחש מא' ואם גם להאשה יש עד א"כ כ"א מוכחש מב' וע"א בהכחשה לאו כלום הוא: אמנם יש לפרש דברי הרמב"ם שטעמו משום דהך סהדותא שמעיד למי נתקדשה סהדותא אחריני היא ולא איכפת לן במה שיש הכחשה ביניהם צ"ע שהרי הרמב"ם פ"ב מה' עדות ס"ל דבמה הרגו בסייף או בארירן דרישות מיקרי ע"ש והטעם כיון שהיא בגופה של עדות ע"ש במפורשים ובשו"ת מהר"ב אשכנזי סי' ה' וא"כ נראה דבעדות למי נתקדשה כדרישות דסייף וארירן דמי וגם בהא דע"א אומר נתגרשה כו' שכתבתי בשם המפורשים שתירצו לקושית הר"ן משום דנשואין וגירושין תרי מילי נינהו לכאורה ג"כ צ"ע דהא משמע דהך סהדותא א"א היתה ונתגרשה בחד דיבורא הוי וא"כ הא קי"ל דבחד עדות אם בטל מקצתו בטל כולו שהרי בב"ק דף ע"ג אמרינן לימא כתנאי כו' ור' יוסי סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמכי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמי להו אטביחה איתזמי להו נמי אגניבה דהא תכ"ד כ"ד כו'. ונראה שמזה למד הר"ן לומר דכל שהעדות בדבור א' נאמרה והוכחש בסוף דבריו אם היה תכ"ד אמרינן עדות שבטלה כו' כדאמרינן התם דאי מיתזמי נמי אגניבה ולכך הוצרך לתרץ דמיירי בקרוב לו וכ"כ בשיטה מקובצת שכ"כ כמה מפורשים בשם התוס' אך דלפ"ז צריך ליישב הא דאמרינן בב"ב נהי דאיתכחיש באכילתא דהתם נמי ע"כ בתכ"ד מיירי דאל"כ לא פליג רבא למימר דעדות מוכחשת הוא וכן מבואר מדברי התוס' שם ובב"ק וא"כ קשה דלמה לא נימא דבטל כל העדות וצ"ל דיש חילוק בין הזמה להכחשה דבהזמה דווקא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל לא בהכחשה ומצאתי בפ"י לב"ק שהרגיש בזה וכתב ג"כ שיש חילוק בין הזמה להכחשה. אלא שרצה להוכיח מזה דלא כאא"ז מהרש"א שם שכתב דמ"ש רש"י איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות הוא תימא דהא מסיק לעיל והלכתא שהעידו בב"א כו' אלא דלכך נפסלו נמי אגניבה דה"ל כמו עדות מוכחשת כיון דהוזמו על הטביחה ה"ל מוכחשים על הגניבה ובטלה כל העדות דתכ"ד כ"ד עכ"ד אא"ז והפ"י כתב דז"א דאם איתא דמחמת תכ"ד דינם כמוכחשין ואמרינן עדות שבטלה כו' א"כ בכל הכחשה כו' ועוד דבההוא דפ' חזקת כו' אלא ע"כ דהא דבטלה גניבה דווקא מטעמא שפרש"י דשאני הזמה שנפסלו העדים גופייהו שייך בהו שפיר עדות שבטלה מקצתה כו' ע"ש: ולענ"ד אין זה ענין לזה כלל דודאי הדברים כפשטן כמ"ש אא"ז ז"ל דלא שייך שם פסול על עדות זה שהעידו קודם שהעידו העדות שהוזמו עליו כיון שעדיין לא העידו שקר ולא יצא דבר שקר מפיהם ועל עדות הטביחה גופה נמי לא נפסלו אלא לאחר כ"ד וקשה שאין לומר שפסולים היו בשעת עדות גניבה לפי שהעידו אח"כ עדות הטביחה בשקר רק דכיון דקי"ל דתכ"ד כ"ד ואינהו בחדא מחתה אמרו עדות גניבה וטביחה בטלה כולה דהוי עדות אחת שבטלה מקצתה וגם אא"ז שכתב דה"ל מוכחשים על הגניבה ר"ל אין מוכחשים ממש דהא ליכא דמכחיש להו אגניבה ואין דומה למ"ש התוס' דכשהוזמו על הגניבה ה"ל הכחשה על הטביחה דשאני