בית אפרים אבן העזר חלק ב כו

קידושין וא"כ אף אם אומר ראיתיה שנסתרה עמך שחרית אין זה הכחשה גמורה שהרי כמו כן יכול להיות שנסתרה גם בין הערבים והוי כמו שאומר אני ואתה ראינו שלוה בניסן כו' דמצטרפין בכה"ג להראב"ן וחכמי לוני"ל וזה דוחק לאוקמי שמכחישין להדיא שזה אומר שלא נסתרה רק שחרית ולכך הוצרך הר"ן לומר דקידושין כד"נ דמי משא"כ בגוונא דנ"ד שזה אומר שנתקדשה לפניו ולפני השני ביום ב' ולפי דברי השני נתקדשה לפניהם ביום ה' וזהו הכחשה גמורה שאין קידושין אחר קידושין דאם נתקדשה ביום ב' שוב לא נתקדשה ביום ה' וא"כ זה הוי כמכחישין להדיא שזה אומר נתקדשה ביום ב' ולא ביום ה' כלל וזה אומר להיפוך ובכה"ג כתבו חכמי לוני"ל כיון שכל אחד מכחיש חבירו להדיא אף בהלוואה כה"ג לא מצטרף וזה ג"כ דעת הראב"ן וכמ"ש וא"ל שגם בזה לא הוי הכחשה גמורה שגם לדברי האומר נתקדשה ביום ב' יוכל להיות שנתקדשה ביום ה' ג"כ וכגון שגירשה בינתיים מ"מ מילתא דפשיטא שאין זה במשמעות דברי העדים כלל לומר שהיה שם ב' פעמים קידושין וגירושין בינתיים ועוד דהא כתב הרשב"ם בב"ב דף קל"ה דאם איתא דאיגרשה קלא אית לה למילתא כדאיתא בהאשה שנתארמלה וכ"כ התוס' שם ואע"ג דבכתובות שם אמרינן קמ"ל דעבידי דמגרשי בצנעה היינו משום דהתם איכא עדים ע"ז ע"כ לומר זימנין דמתרמי דמגרשי בצנעה משא"כ כאן אין לנו לתרץ דברי העדים בכך שלא יהא מוכחשים כיון דליכא קלא דאיגרשה וכ"כ הר"ן חילוק זה הביאו הב"ש סי' קנ"ב: ועוד נראה דאפילו תימא דבעלמא כה"ג הכחשה גמורה חשיבה להו כיון דאיכא למימר שנתגרשה בינתיים מ"מ בב"ד שביחנו דבריהם שעל מעשה קידושין א' הם מעידין ולא עוד אלא שפירשו להדיא שזה היה מעשה ביריד קודם פורים ולא היה שם רק יריד אחד אלא שזה אומר בב' והוא מוכחש מדברי בני העיר והשני אומר ביריד סתם והיינו בה' א"כ בכה"ג הוי כהכחשה גמורה שהרי א"א לומר שהיה גם בב' כיון שהוא עצמו אומר שהיה ביריד ובכה"ג כ"ע מודו דעדותו בהכחשה לאו כלום הוא. ובזה ג"כ יש ליישב מ"ש ש"ב הגאון הנ"ל דאם הכחשה בחקירות כשר למה צריך חקירה בדין מרומה מה הוצאת הדין לאמיתו שייך בזה. ולפמ"ש א"ש דמ"מ יש לנו לחקור שמא יהיו מוכחשים בחקירות הכחשה גמורה שזה יאמר לא היה בניסן כלל רק בתשרי או יהא מוכחש מדברי עצמו ונוציא הדין לאמיתו דלא מצטרפי: ובהכי א"ש נמי מה דקשה לכאורה לדעת הראב"ן ודעימיה מהא דאמרינן בב"ב דף נ"ו אלא מעתה אחד אומר אכלה בד"ו ואחד אומר אכלה אג"ה ה"נ דהוי חזקה וע"ש בדברי התוס' דמיירי במכחישין ולכאורה קשה דמאי קושי' כיון דתרווייהו אחזקה קמסהדי שדרך להניח שנה א' בורה כמבואר שם אלא שיש הכחשה ביניהם איזה שנים החזיק א"כ אין זה כ"א הכחשה בחקירות דס"ל לראב"ן ודעימיה דבד"מ מצטרף ולפמ"ש א"ש דשם הוי הכחשה גמורה שהרי לפי דברי כ"א לא החזיק רק אותן ג' שנים שאומר הוא ולא יותר וא"כ השני משקר ולא מצטרף: ותבנא לדינא דבנ"ד כהכחשה גמורה דמי כיון שזה אומר אני ואתה ראינו שהיה ביום ב' כו' בענין קידושין מיקרי הכחשה ואמנם אין לשון הגב"ע שהוגבה בב"ד לפני. ואפשר שלא אמר אני ואתה ראינו כו'. אך דע"ז פשיטא שאין כאן מקום לקידושין שהרי זה לא הזכיר בעדותו שהיה עוד עד אחר עמו. והשני שמעיד ג"כ על הקידושין הרי הוא מעיד על יום אחר וא"כ דמי לההיא דתוספתא נתיחדה עמו כו' א' שחרית כו' אין מצטרפין וכמ"ש הב"י דהא בכל פעם אין כאן רק ע"א על הקידושין ועדיין צריך לדקדק אם כ"א מהעדים אמר סתם שהיה שם אחרים בשעת קבלת הקידושין ולא נשא שמותם על שפתיו דהשתא בכה"ג לא הוי הכחשה גמורה וא"כ אם קידושין לד"מ דמי שפיר מצרפין בכה"ג וגם לפי מ"ש הב"י בש"ע בשם הרא"ש בתשובה כלל נ"ט עד המעיד ראיתי דבר זה ופלוני היה עמי ואותו פלוני אמר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זו הכחשה כי בגוף העדות לא איתכחיש כלל כי לא רמיה עליה דסהדי למדכר מי היה עמו בגוף העדות עכ"ל ולפ"ז אין זה אלא כאומר אני ואחר עמי ראינו שנתקדשה ביום ב' וזה אומר ביום ה' דבד"מ מצטרפין ומ"מ י"ל דבכה"ג דקידושי' דלא שייך לומר שנתקדשה ב' פעמים אז השני שאומר ביום ה' הין הוי כמכחיש שלא היה עסק הקידושין ביום ב' כלל ובכי האי גוונא לא מצטרפי. אלא שעדיין צריך עיון לשיטת יש מי שאומר שהביא בעה"ת דס"ל דאף בהכחשה גמורה שזה אמר לא הלוהו בניסן רק בתשרי שפיר מצטרפין כיון דתרווייהו אמנה מסהדי א"כ בקידושין נמי אי לד"מ דמי נימא דתרווייהו אקדושין קמסהדי: אמנם נלענ"ד דלכאורה קשה לדעת זו מסוגית הש"ס שהבאתי לעיל דפריך אלא מעתה אחד אומר אכלה בד"ו כו' ומאי קושיא דאה"נ דהוי חזקה אע"פ שזה הכחשה גמור שלדברי כל אחד לא אכל רק אותן השנים מ"מ כיון דתרווייהו אחזקה קא מסהדי ואין זה רק הכחשה בחקירות לבד דמצטרף לדידיה. ולשיטת הראב"ן היה אפשר לומר לתרץ קושי' זו אף אם היה סובר דהכחשה גמורה מצטרף מ"מ לק"מ שהרי הראב"ן נתן טעם לדברים הא דבחקירות ג"כ מצטרף אע"ג דר' יהודה קאמר עדות המוכחשת בבדיקות משמע בחקירות לא משום דלא קי"ל כר' יהודה מדר' חנינא דאמר דלא בעינן דו"ח וא"כ בב"ב דפריך ר"נ לר"י דאמר א' אומר אכלה חטים כו' ושפיר פריך ליה ר"נ לשיטתיה דנקט במילתיה בדיקות משמע דחקירות בטילה קשה בא' אומר בד"ו כו' משא"כ הראב"ן פוסק דלא כר"י בזה משא"כ הי"א שבס' התרומות כתב טעמא דנקט בדיקות משום דקי"ל ד"מ לא בעי דו"ח ור"ל דחקירות דד"מ בדיקות קרי ליה כיון דקי"ל דלא בעי דו"ח א"כ קשה מש"ס דב"ב. ולכן נלפע"ד ע"פ מ"ש הראב"ן בטעם הדבר דכיון דקי"ל דא"צ דו"ח א"כ אין זה הכחשה בגופה של עדות ולא מיקרי הכחשה. נלע"ד לבאר יותר דבשלמא אי בעינן דו"ח, א"כ עיקר העדות לא נגמר עד שיחקרו העדים וא"כ כשנפל הכחשה ביניהם בחקירות הרי יש כאן הכחשה בטרם נגמר העדות ונפסל משא"כ למאי דקי"ל דא"צ דו"ח א"כ מיד שהעיד עדותו בב"ד הגדתו מועלת ושוב אע"פ שחקרו אותם והוכחשו בחקירות וא"כ הרי יש ביניהם חד דמשקר מ"מ אין פסולו רק מכאן ולהבא ולא שייך לפוסלו למפרע והרי זה כאותה שאמרו נהי דאיתכחיש באכילתו כו' ולכך ס"ל דכשר. והשתא אתי שפיר דבהך דב"ב זה אומר אכלה אג"ה כו' הרי יש כאן הכחשה בתחלת העדות ובגופו ולא שייך לומר בזה אחר שהוכשר אם יחזור ויפסול שבאמת מעולם לא הוכשר שמיד שהעידו עיקר העדות קא מכחשי אהדדי ובכה"ג כ"ע מודו דאף בד"מ עדותן בטלה. ולפ"ז בנ"ד שדרך העד לומר את יום המעשה אשר ראה ענין זה והשני הוא מכחישו בזה וא"כ אין זה דומה להכחשה דחקירות באיזה יום ובאיזה שעה משום דשם מיירי שמתחלה העידו שניהם סתם פלוני לוה רק אח"כ כשהתחילו לחקור אומר הא' בניסן היה המעשה והשני אומר בתשרי הלכך שפיר י"ל דכשר בכה"ג אף אם אומר לא היה בניסן אלא בתשרי כיון שלדינא א"צ חו"ד כבר נגמר עדותן בכשרות משא"כ בזה שאמר דבר שקר בתחילתו וזהו עונשו של בדאי שאפילו אומר אח"כ דבר אמת אין שומעין לו כיון שכבר הוכחש עם חבירו ביום המעשה. ואין לפני הג"ע לעיין בו באיזה לשון אמר עדותו שאם מתחלה אמר פלוני קידש פלוני א"כ אע"פ שסוף דבריהם באיזה יום יש הכחשה ביניהם וחד מינייהו משקר מכל מקום אפשר שראש דבריהם אמת שאז עדיין לא נפסלו: ובאמת מלשון הבעה"ת שכתב והיכא דקא מכחשי אהדדי שזה אומר בא' בניסן לוה פלוני כו' ואהא כתב שי"א שמצטרפין משמע מדבריו דאף בכה"ג שהיה הכחשה בתחלת דבריו נמי מצטרפין וא"כ צ"ל דבההוא דב"ב דמשמע שם דאין מצטרפין צ"ל דהנך י"א ס"ל לפרש כפי' הרשב"ם שם ע"ש והתוס' חולקים שם וכן דעת הרמב"ם וכל הפוסקים ואף להרשב"ם י"ל דמודה בהא דהיכא דמכחשי אהדדי בתחלת העדות לאו כלום הוא רק דלא ניחא ליה לפרש הסוגיא במכחישין דא"כ פשיטא ליה דבהא לא אמר רב יהודה ע"ש והדין דין אמת: ולכאורה יש להביא ראיה להך מילתא שכתבתי שיש חילוק בין אם הוכחשו בתחלת העדות או בגמר דבריהם מדברי הרמב"ם פי"ב מהל' גירושין הלכה יו"ד וז"ל אשה ושני