בית אפרים אבן העזר חלק ב יג

הכלי באופן שיכול לנתקו די"ל דווקא במשך מקצתה דע"י המשיכה שמשך מקצת החפץ לסימטא נייד כולו ונעקר ממקומו. וכיון דעביד מעשה בכל החפץ קנה משא"כ היכא שלא משכו והוציאו ממקומו כלל י"ל דאע"ג שאחז במקצתו ובידו לנתקו כולו לאו כלום הוא דבאידך פלגא לאו מידי עביד. ובענין מ"ש מכ"ת בההוא דמנה אין כאן הדברים מבוארים במהרי"ט בחידושיו להרי"ף להדיא ע"ש ושם ביאר להדיא ג"כ דהך דאם יכול לנתקו ל"ש רק גבי גירושין מטעמא דכריתות בעינן אבל בקדושין לא אמרינן הך סברא דאגיד גביה וההוא דמהרי"ט בתשובה א"ש לפמ"ש לעיל דשניהם אדוקין לא קרינן ביה ונתן בידה אף גבי קדושין ולדוגמא נקט הך דגיטין גבי ומשיחה בידו וגם מה שהאריך מר אי אמרינן בכה"ג מקיש הויה ליציאה תמהני שלא העיר מדברי הר"ן גבי מקדש במחובר לקרקע דלענין קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה וכן מבואר מדברי הר"ן ר"פ האומר גבי מקדש לאחר למ"ד יום בשם הירושלמי ובחידושי הארכתי בזה: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה מט שעתיה תרמיניה. למאן דחריפא סכיני'. ה"ה כבוד אהו' הרב כ"ש מו' יוזפא נ"י. קונטריסו דמכ"ת הגיעני כפול שני כתבים הבאים כאחד ראשון ושני בקודש על דברת האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני ועמדה ונשאת ונותנת אמתלא לדבריה וכבר באו הדברים ברוב ענין בדברי מכ"ת מראה פנים לכל צד כמראה האופן ואנכי כעת מוטרד מכל צד ואין פנאי לנסך כל דברי קדשו בכור המבחן ולכן שמתי פני אל הקונטרס הראשון נוח לי ולכשאפנה גם מזה לא אניח ידי וזה החלי: ראשון תחלה נאמר אשר פלפל מכ"ת בחכמה על דברי הרמב"ם בהלכות א"ב וגם הביא ראיה להב"ש דלא כמהרי"ק לענ"ד לכאורה להביא ראיה למהרי"ק מהרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' שכתב א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחז' כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אף ע"פ שעיקר האיסור בע"א והכ"מ שם כתב שהרמב"ם למד זה מדאמרינן ע"א נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר והוא תמוה דאין זה ענין לכאן שלוקין ע"פ איסור שהוחזק בע"א והדבר ברור דהרמב"ם יליף לה מהירושלמי דנזיר ששם מבוארין כל דבריו להדיא וכ"כ הרמב"ן ג"כ בהלכות נזירות פ"ט הלכה י"ז והכ"מ הראה מקומו להירושלמי שוב מצאתי במ"ל פ"ג מה' שגגות שהקשה כן על הכ"מ ע"ש וכן מבואר ג"כ בירושלמי דסוטה פ"ו הלכה ב' וכן בסוף פ"א מהא"ב הלכה ך"ב כתב גם כן המקנא לאשתו ונסתרה כו' אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה והוא נלמד גם כן מהירושלמי דסוטה הנ"ל ששם מבואר כדברי הרמב"ם ותימה על מפרשי הרמב"ם שלא הזכירו שמקור הדין מהירושלמי דסוטה ונזיר כנ"ל ותימא על המ"ל שלא העיר בזה ומעתה דברי הרמב"ם בסוף פ"א דא"ב לכאורה סותרים זא"ז בתכ"ד שבהלכה ך"ב כתב דין המקנא לאשתו דאע"פ שעיקר העדות ע"פ ע"א כבר הוחזקה בו זונה ובהלכה ך"ג כתב האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנש' לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם לכאורה מי גרע מה שהוחזקה ע"פ האב שהתורה האמינתו מנאמנות ע"א גבי סוטה ושאר איסורין דאמרינן שגוף האיסור די לו שיתחזק ע"פ ע"א וקי"ל דכ"מ דע"א מהימן קרוב נמי מהימן כמבואר בכ"ד ומכ"ש בזה שהתורה האמינתו להאב. ובינותי בספרים ומצאתי שהגאון בפ"י בקידושין דף ס"ג הרגיש בזה אלא שהביא ממרחק לחמו מדברי הרמב"ם דהלכות סנהדרין הנ"ל וטפי ה"ל לאקשויי דברי הרמב"ם במקומו אהדדי ואמנם בק"א כתב גם כן להקשות דלמה יהיה ע"א נאמן על גרושה או זונה לפוסלה מכהונ' ולכן מתרץ דמיירי שידוע שנזרק לה גט וא"י אם קרוב לו ובזונה משכחת לה שנבעלה בודאי אלא שא"י אם לכשר או לפסול והע"א מברר שהיה גרושה או זונה ובכה"ג נאמן כשנים משא"כ האב שבא להוציאה מחזקת פנויה אין לך בו אלא חידושו ע"ש הנה מ"ש הפ"י לצייר דע"א נאמן שהיה זונה כגון בידוע שנבעלה כו' לענ"ד ליתא דפשוט דכוונת הרמב"ם כמ"ש בהא"ב שקינא לאשתו ונסתרה בפני ב' וע"א מעיד שנבעלה שכן הוא בירושלמי שמשם מקור הדין של הרמב"ם גם מ"ש הפ"י בגירושין לצייר בספק קרוב לה צ"ע דהא ע"כ לא מצי מיירי בב' כיתי עדים מכחישין דא"כ מה יתן ומה יוסיף הע"א שמעיד גם כן קרוב לה וע"כ מיירי בכת א' והרי בכה"ג כתב מהר"ם בתשובת מיימוני דאין הקדושין או הגירושין כלום והביאו הב"ש בשם הג"מ סוף גיטין ואמנם הרשב"א חולק עיין בפ"י קידושין בק"א דף ח' ובמ"א הארכתי בזה ואמנם בלא"ה יש לצייר שהיה תנאי בגירושין וכה"ג באופן שהגירושין נתחזקו ע"י ע"א ואין להאריך ועכ"פ תי' הפ"י אינו מחוור בשיטת הרמב"ם שהרי בההיא דקינא לה ונסתרה נמי חידוש הוא שחידשה תורה להאמין ע"א מועד אין בה ואי לאו קרא לא היה נאמן ע"א על הטומאה וזה מבואר מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה ואף שיש לדחות ולומר דגם בזה טעמא רבא איכא כיון דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ועיין במ"ל שם ועדיף משאר ע"א באיסורין דעלמא מ"מ בנזיר כתב הרמב"ם בהלכות נזירות אם נהג נזירות ע"פ ע"א דהיינו שאמר לו בפני נדרת בנזירות ושתק ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה אע"פ שעיקר הנזירות בע"א ונראה דבגרושה שכתב הרמב"ם בהלכ' סנהדרין נמי בכה"ג מיירי שאמר לה ע"א גרושה את ושתקה ואם כן מ"ש דע"י האב אין סוקלין אמנם מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבע"ד שותק שתיקה כהודאה דמיה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי משא"כ באב שבא להוציאה מחזקת פנויה וגזירת הכתוב הוא מלתא בלא טעמא אין לך בו אלא חידושו. אלא דלפי זה פשיטא תיקשי דהא בהיא אמרה נתקדשתי גם כן פסק דאין סוקלין ואדרבא הא פשיטא טפי כמבואר בש"ס דגם רב אסי מודה ואם כן קשה דהא בנזיר מהך טעמא דהוחזק ע"י שתיקה כהודאתו לקי ק"ו בזה שאמרה בהדיא ואם נפשך לומר שאני התם דאיכא הודאה וחד סהדא גם כן א"כ יצא לנו מזה דאם ע"א אומר לאשה את מקודשת ושתקה וזינתה אח"כ סוקלין ובאמרה נתקדשתי להדיא אין סוקלין וכל זה אינו במשמע ולכן היה נראה לומר דהרמב"ם ס"ל כסברת מהרי"ק דאף ע"ג דמלקין על החזקה לחוד בלי צירוף ראיה ואומדנא מ"מ אין סוקלין ושורפין ע"ז ולפיכך אע"פ שכתב הרמב"ם דלוקין ע"י חזקה דאתחזק ע"פ ע"א מ"מ באב שאמר קדשתי בתי או אם היא אמרה נתקדשתי אין סוקלין ומ"ש הרמב"ם גבי קידשתי דאין סוקלין עד שיבואו עדים או שהוחזק היינו חזקה שנזכר מקודם לפני זה גבי איש ואשה שבאו ממה"י. ואמנם המ"ש כתב דמהרמב"ם וטור לא משמע כמהרי"ק והדין עמו לכאורה שהרי הוכחת מהרי"ק מדפלגינהו למלקין וסוקלין לתרי בבא ואם כן הרמב"ם וטור דנקטינהו בחד בבא ש"מ דס"ל דחד דינא אית להו ועוד שהרמב"ם פ"ב מהלכות אישות הלכה כ"ב דהאי אינו נאמן כ"א לקרבן ולנדרים כו' ולא למכות ולא לעונשין והיינו כתני' כוותיה דרב חסדא וע"כ דזה ג"כ מיירי שהאב אמר קודם מעשה דאל"כ מאי קאמר ר"ח אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה אלמא דבחד גוונא מיירי ועיין בתוס' שכתבו להיפך ובפ"י שם. ובאמת לפי מה שהעתי' מכ"ת בשם מהרי"ק דמלקין על החזקות אף בלא ראיה כלל רק שהחזקה נצמח מפיהם והוחזק הדבר בעיר למ"ד יום מלקין עליה ולפי זה היה קשה על מהרי"ק מהא דר"ח דהאב אינו נאמן למכות ולעונשין ובזה אזדא ליה תי' הפ"י דנאמנות חידוש הוא שמוציאה מחזקת פנויה והא הוי תיובתא דמשמע שהאב אינו נאמן כלל למכות ולעונשין אף אם אינו אומר נגד החזקה וקשה מ"ט יגרע מע"א דעלמא וד"ל דהתם מיירי שלא נתחזק למ"ד יום ע"פ האב ועיינתי במהרי"ק וראיתי שלא נזכר בדבריו חזקה דלמ"ד יום כלל וגם נלענ"ד שלא מיירי בחזקה הנצמחת ע"י אמירת בע"ד רק דהתם הוה עובדא דידיה שזו הוחזקה זמן רב לארוסה וע"ז כתב דאע"פ שאין אתנו ראיה שנהגו זה עם זה כבעל ואשתו מ"מ למלקות לא בעינן אלא מכיון