בית אפרים אבן העזר חלק ב קיג

מ"ד מודה דל"מ לסלוקי בזוזי דהא חזינן דבשעת הלואה סילק נפשיה מכל מילי שלא יוכל לגבות חובו ממ"א רק מקרקע זו וזו היא שעבודו בבירור הלכך אף ע"פ שהמוכר היה יכול לסלקו בזוזי מכל מקום הני זוזי לאו דמוכר נינהו ויש לו לגבות שעבודו שהיה על קרקע זו באם שלא יסלקנו המוכר בזוזי דידיה ול"ש כאן מה מכר ראשון כו' דאם היתה הקרקע ביד המוכר ול"ל זוזי בודאי הוי גבה מקרקע זו כמו שהתנה עמו בשעת הלואה ועפ"ז יש מקום אתי ליישב מה שהקשה רש"י אהא דקאמרינן הא דמסיק שיעור ארעא דהו"ל למיתני נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע וגם קשה דהך הניחא הו"ל למפרך בלא הך דשמואל וגם קשה מה שהקשה הרמב"ן ושאר מפורשים דדלמא באמת יהיב ליה גריוו' דארעא ולפי מ"ש יש לומר דלכאורה קשה הא דפריך הניחא למ"ד כו' וקשה דלהך מ"ד מי ניחא דלפי מ"ש עיקר טעמא שאלו היה ביד המוכר ל"מ מסלק בזוזי דלוקח וא"כ בקרקע זו אלו היתה ביד המוכר היה מסלק לו כשיעור חובו והמותר היה נשאר ביד המוכר כשיעור גריווא דארעא היותר על החוב ואם כן אף להך מ"ד צריך ליתן הלוקח גריווא דארעא שהרי הוא טוען מאי אפסדתיך שלקחתי הקרקע שהרי אף אם היתה ביד המוכר הייתי צריך להניח קרקע בעד הדמים שיתר על החוב אך י"ל דז"א דהתינח לענין השבח היותר על היציאה שזה יכול לטעון מאי אפסדתיך לא יהא שהקרקע ביד המוכר ואני ירדתי בה להשביחה שאז השבח היותר על היציאה הוא של המוכר והיית צריך להניח גריוו' דארעא וכמוהו כמוני דמה מכר כו' אבל השבח שכנגד היציאה שהוא חשוב קרקע של הלוקח אין המוכר יכול לסלקו בקרקע של הלוקח והלכך אם הלוה לו מאה זוז והקרקע שוה נו"ן זוז ובא א' והוציא עליה נו"ן זוז והשביחה ועמדה על ק"ן זוז דינא הכי שהקרקע והשבח היתר על הוצאה שהוא שייך למוכר הבע"ח טורף בחובו ואותן הנו"ן זוז המגיע לאותו שהשביח בעד הוצאותיו אין צריך הבעל חוב ליתן לו הנו"ן זוז בקרקע כ"א במעות שהבע"ח שגובה הקרקע במקום המוכר קאי ליתן לו השבח כנגד היציאה במעות וכיון דלהך מ"ד דל"מ לסלוקי בזוזי הלוקח נחשב כאיש אחר ל"צ למיתב ליה גריווא דארעא רק מעות כנגד היציאה ולפי"ז א"ש מה שהקשה רש"י דנימא נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע דז"א שאם היה החוב נגד מקצת השבח לבד אז נגד מקצת השבח הנשאר צריך ליתן לו גריוו' דארעא שהרי גם למוכר היה צריך ליתן ולפיכך צריך לאשכוחי בכה"ג שהחוב הוא כנגד הקרקע והשבח היותר על היציאה ואף שצריך להחזיר היציאה ללוקח מכל מקום מחזיר לו במעות והשתא א"ש הא דלא פריך בל"ז הניחא למ"ד כו' משום דה"א באמת כמ"ש הרמב"ן דיהיב ליה גריוו' דארעא אבל השתא דקאמר דמיירי דלא מסיק ביה רק שיעור ארעא ע"כ מוכח דהך נוטל היציאה מבע"ח דקאמר היינו במעות דאל"כ למה לא קאמר נוטל כנגד החוב כקו' רש"י אע"כ דבדמים קמיירי והלכך לא מצי למנקט נוטל כנגד החוב משום דבכה"ג שהשבח היתר על היציאה הוא יותר על החוב צריך ליתן לו גריוו' דארעא כמו שהיה צריך ליתן למוכר וצריך למנקט נוטל השבח מבעל הקרקע והוא נכון לענ"ד: ועכ"פ מ"ש דהא דאמרינן דחשבינן לה כשדה המלוה היינו משעת הגעת הזמן פרעון ואילך כמבו' מדברי התוס' דבכורות ונפלאתי על הש"ך שהאריך בצדדי קניית האפותיקי ומשמע מדבריו דעכ"פ משעה שהגיע השדה ליד הלוקח הוי כמכורה לבע"ח ובאמת ז"א דכל שלא הגיע הזמן ודאי דאכתי ברשותא דלוקח קיימא אם לא שאומר מעכשיו ומעתה מה שהקשית דא"כ היכא דטריף אפותיקי אמרינן אחריות ט"ס אף לשמואל וכבר כתבתי שכ"כ האו"ת גם כן ולפי מה שכתב' לק"מ דהא מ"מ י"ל דזבין ליומא שבין כך יאכל פירות טרם שיגיע הזמן ואף אם מכר אחר שהגיע הזמן מ"מ כבר כתבתי דבכה"ג שהוא מקח טעות והשטר בטל מתורת מכר שוב באמת דמי לגזולה ואם נתפוס דברי התוס' כפשוטן דאף בכה"ג חל המקח לפי שסבור היה לפייס הבע"ח בזוזי ולא נתבטל השטר א"כ מה"ט גופא י"ל דל"ה ט"ס שהוא קונה על הספק שאף אם יבא בע"ח שמא יתפייס בזוזי לא יבא לידי טריפא כלל ואף שיצטרך ליתן מעות מ"מ תשאר הקרקע בידו עם פירות הרבה שיאכל עד הזמן ההוא ודוקא בנגזל שבודאי אין להעלות על הדעת שיתפייס בזוזי ובודאי ירצה בקב שלו ויטרוף הקרקע עם הפירות ואף הפירות שאכל משא"כ באפותיקי שיש סברא שיתפייס בזוזי דזוזי יהיב וזוזי שקיל ומצאתי בשו"ת הרי"ף סימן ר"ד שכתב וז"ל ומה שאמרת היכא דכתב לא יהא כו' אין לו בה אלא שעבוד לאו הכי היא אלא גופה של קרקע יש לו. אבל אין לו פירותיו עד הזמן שהתנו ביניהם הלא תראה שאילו היה רוצה הלוה לסלק שעבודו משדה זו לאחרת דלא אפשר ליה למעבד ש"מ דשדה זו גופה קנויה לו וכן אמרינן הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כלו'. יהא גובה אותה בע"ח כולה ויתן המוכר ללוקח כו' הניחא למ"ד כו' הב"ע דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו נתברר לך מזו שהיא קנויה לו כו' עכ"ל וקצת נראה להגיה שצ"ל דמסיק ביה שיעור ארעא כלומר גובה הבע"ח כולה ויתן המוכר ללוקח השבח והיציאה מבע"ח כצ"ל דהא אהא קאי קו' הש"ס הניחא ותירוצה דמוקי באפותיקי ועכ"פ למדנו מדבריו שסובר דלענין השבח שהוא שייך לגוף הקרקע קני ליה הבע"ח כיון שגוף הקרקע קנוי לו שהוא דבוק ומחובר מה שא"כ הפירות הם שייכים ללוה עד הזמן שהתנו ביניהם ומ"מ משמע מדבריו דלאח"ז הפירות הם של הבע"ח ואפשר דר"ל כשמגיע הזמן שהתנו ביניהם הוא בא לידי גוביינא בב"ד וצ"ע: ומ"ש מהא דשומא הדרא ומחזיר לו יציאותיו אף ע"פ שאין מחזיר הפירות שאכל אין הנדון דומה דהתם הקרקע הוא שלו ממש שהחליטוה הב"ד ומארעא דידיה קאכל רק שחז"ל תקנו משום ועשית הישר שיחזיר כשיהיה לו מעות והשתא הוא שצריך לחזור ולקנות לו ופשיטא שאינו מוחל יציאותיו בשביל שאכל הפירות מקרקע שהיה שלו ואפילו בשבח הוא נוטל חלק כמ"ש הסמ"ע ולהש"ך נוטל כשאר שתלי העיר ונראה טעם הסמ"ע דהכי עדיף טפי שהיתה קרקע שלו ממש ולא אסיק אדעתא דהדרא ואדעתא דנפשה קעביד ואשבח ועדיף מיורד ברשות משא"כ ביתומים דאף אם נימא דעדיפי משאר יורד שלא ברשות כיון דבתורת ירושה נחתי לה וכמ"ש השי"מ בשם הראב"ד מ"מ הפירות שאוכלים אינם מקרקע שלהם ממש דהא ארעא דמשעבדא לבע"ח היא הלכך שפיר אמרינן דמחל ההוצאה בשביל הפירות שאוכלים כמו לשמואל דאמרינן שמוחל על גוף הקרן מה"ט. ובשאר דבריך לא היה פנאי לעיין כעת כי טרידנא טובא בענינים אחרים ואף דברים הללו כתבתי בהפסקות משמשות ולא נסדרו כראוי וסמכתי על שכלו הזך שאעפ"כ ימצא בהם טעם ויערב ויבוסם לו כו': דברי עבד לעבדי ה' זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה עט ב"ה יום א' כ"ט סיון תקסמ"ך לפ"ק פה ק"ק בראד חריפא סכינא שעתא תרמיניה. ה"ה כבוד אהובי ידידי הרב הגאון החריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מוה' נפתלי הירץ נ"י: בפניא דמעלי שבתא הגיעני אמרותיו וקראתי לשבת עונג ומאוד נכספה וגם כלת' נפשי לטייל עמו קצרות ואריכות אפס כי עז המוני טרדותי אשר השיגוני כעת לא יכולתי לראות שרשי הדין בתלמוד ובפוסקים בהרר קודש וסודם כדרכי מעולם ת"ל להיות נוקב ויורד עד שתעמיק המחרישה מחרשת עיוני ואבינה לאחריתו לא כן עתה אין בידי אף לקצור ראשי שבלים ורק יונקתם לקטוף ולכן רציתי להיות מן הנמנעים ומושכים ידיהם עד אשר יניח ה' טרדותי מסביב אשובה אראה אך לכבודו דרומכ"ת ואהבתו אמינא כיון דלאו דינא קא בעינא ולא עלי קא סמיך ואמטויי שיבא מכשור' לא דלינא אנקוט בידאי כל דהו מה שעלה מתחלה במחשבה לפני: