בית אפרים אבן העזר חלק א צב

דסמכינן על עדות העד בלבד בלא דייק דידה והיינו כשאומר קברתיו אבל באיכא חשש בדדמי אף בעדים פסולין נמי איכא הך חששא וא"ל דלפי מה דדחי הפשיטות חיישינן לבדדמי אף בכשרים ז"א דמוכח דיש חילוק בין כשרים אף לפי מה דקאמר בעל האבעי דחוששין לבדדמי דאל"כ למה קאמר דוקא והא נשים כע"א דהא אפילו היו כשרים הוי מצי למפשט אלא ע"כ דיש חילוק בין כשרים לפסולים איברא שי"ל דהפשטן לא רצה לתפוס בפשיטות דכיון דמים כמלחמה דמי מוכח דל"ח לבדדמי משום דאכתי הוי מצי דחי דלא תפשוט מהתם רק לענין עדים אין אומרים בדדדמי והלכך היכא דהעדים מצד עצמן נאמנין ליכא למיחש משא"כ בע"א דאפשר דא"נ רק מכח דיוקא דהאשה והיא אומרת בדדמי ולכך הוצרך לומר דנשים כע"א דמיין לענין נאמנות וממילא מוכח דל"ח לבדדמי דהאשה אבל למאי דדחי התם אסקינהו כו' א"כ מצינו למימר דאמרינן בדדמי אף בעדים ואין חילוק בין כשרים לפסולין כלל והאבעי' אף היכא דליכא בדדמי גבי העד כלל: ולכאורה אפשר לומר דמאי דמתרץ הרשב"א דהפשטן פשיט טפי ממאי דמיבעיא ליה דאף בלא קברתיו ל"ח אינו מוכרח אלא אפשר לומר דהפשטן היה סובר דמיירי שהנשים העידו ששמעו מפי שני כשרים שאלו נטבעו ובכשרים אין חשש בדדמי ומ"מ כיון דהנשים גופייהו לענין נאמנות כע"א דמיין ואנו צריכין לדיוקא דהאשה שפיר פשיט מינה דע"א במלחמה מהימן דמה בכך דהנשים אומרים מפי שנים דבאמת בע"א במלחמה האיבעא אתיא בע"א מעיד מפי שנים דדלמא משקר והיא לא דייקא: ולפ"ז שפיר יש לחלק בין כשרים לפסולים דבפסולים האומרים מפי עצמם שייך בדדמי אף גבי עובדא דת"ח הוי ס"ד שאומרים מפי אנשים כשרים דאז ליכא חשש בדדמי אל העדים שפיר פשיט דאין חשש מחמת בדדמי דאשה אבל מ"מ אין להעמיד זה בלשון הרא"ש. וראיתי בדברי הרב המשיב שתמה על שיטה זו שהרי לרש"י והרז"ה האיבעי' אם העד אומר בדדמי ואפ"ה לא אמרינן דמאה נשים כחד דמיין ועיין בספר בני יעקב ושו"ת נ"ב המה ראו כן תמהו ג"כ בזה ולענ"ד נראה דע"כ לא קאמר המבי"ט הך סברא אלא לענין בדדמי דצורה שדבר רחוק שידמה לשני אנשים שזה האיש הוא פלוני וכמ"ש בנ"ב ע"ש משא"כ השתא בס"ד דקאי על עדות הטביעה דס"ד דטבע במשאל"ס האשה מותרת וע"כ החשש בדדמי דדלמא ראו שנטבעו ולא שהו עליהם כדי שת"נ ואמרי בדדמי דמסתמא נטבעו פשיטא דדוקא בשני עדים כשרים הוא דל"ח להכי כיון שהתורה האמינתם בכ"מ מה שאין כן בפסולין פריך שפיר דמאה נשים כע"א דמיין דיש לחוש שמחמת שראו הטביעה אומרים בדדמי שבודאי מתו ובהכי א"ש נמי מה שהקשה בנ"ב לשיטת הרא"ש והרז"ה (מ"ש לשיטת הרא"ש נראה שהוא ט"ס דאע"ג דהרא"ש סובר חילוק דראה הטביע' מ"מ בפירוש האבעי' ס"ל דאף בקברתיו מבעי' ליה מחמת בדדמי דהאשה כמבואר בריש דבריו להדיא) דמאי פריך דלמא מיירי שהנשים העידו ששמעו משני אנשים ולפי מ"ש י"ל כיון דע"כ לדעת הפשטן הך בדדמי מחמת שראו הטביעה הם אומרים שקר ששהו עליהם כשת"נ א"כ מה שיאמרו ששמעו מפי אנשים ששהו עליהם ג"כ שקר ואם נפשך לומר דכיון שאומרים מפי אחרים א"כ הם לא ראו הטביעה כלל ולא אמרי בדדמי אם כן עדיפא הו"ל לאקשויי על הפשטן דמוקי דקאמרי סימנין דהו"ל לאוקמי דלא ראו הטביעה וזה באמת קושיית הרמב"ן ולדעת הרז"ה ע"כ לומר דלישנא דברייתא הוי משמע ליה דהנשים ראו הטביעה וכמבואר בלשון הרז"ה ע"ש וא"כ לק"מ: איברא מאי דכתיבנא דלפי הס"ד במשאל"ס מיירי ושייך בדדמי דשמא לא שהו לא משמע כן בדברי הרא"ש במ"ש להשיב על הראב"ד דמייתי מעובדא דחסא כו' ואין נ"ל ראיה דמשיל"ס ל"ד למלחמה דל"ש בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים כו' ופשוט לענ"ד דהרא"ש דנקט במלתיה משיל"ס מוסבים כלפי מ"ש הראב"ד ללמוד משיל"ס לכתחלה ממשאל"ס דיעבד וע"ז כתב הרא"ש דמים שיל"ס ל"ש בדדמי לענין לכתחלה וממילא דא"ש גם לענין משאל"ס דיעבד דכי הדדי נינהו אבל ודאי דאין כוונת הרא"ש לחלק לענין זה בין משאל"ס למשיל"ס שהרי עיקר הראיה מהא דטבע חסא דחזינן דלא חששו לבדדמי כלל ולא הצריכו קברתיו וע"ז השיב הרא"ש דהתם ל"ש בדדמי כו' אלמא דאף בכה"ג שהוא משאל"ס ל"ח לבדדמי דשמא לא שהה כדי שת"נ וזה ברור וראיתי להרב המשיב נ"י שכתב בשם המפורשים דיש חילוק בין משיל"ס ובין מים שאל"ס דבשאל"ס אין דרך לשהות כ"כ ולא ידעתי למה דאדרבא בשביל שרוצה לראות דלמא יצא למרחוק הוא שוהה יותר מתיצב לדעה מה יעשה לו וצופה ומביט עד סוף המקום שיוכל לראות שם וצופה הייתי ואין מבדיל בין מים למים כ"א לענין חששא זו שמא יצא ברחוק מקום דלא שלטה ביה עינא דרואה ולכך לא מנסבינן לה לכתחלה אבל לענין בדדמי אין לחלק כלל וכמ"ש דהכי מוכח ממאי דדחו עובדא דחסא וע"כ שעיקר כוונתו אינו רק לומר דלענין טביעה ל"ש בדדמי וכן מוכח לענ"ד דאל"כ לשיטת הרי"ף דאף בשני כשרים שייך בדדמי א"כ הא דינא דמשאל"ס אסורה מחששא שמא יצא מרחוק או שמא נכנס למחילה של דגים וכה"ג היכי משכחת ליה דת"ל משום חשש בדדמי ומכ"ש בע"א בעובדא דחסא וזה באמת תמיהת הראב"ד על הרי"ף א"ו דבענין עדות הטביעה אין חשש בדדמי על העדים ולפי זה צ"ל בס"ד דש"ס דמיירי בעדות טביעה לחוד החשש בדדמי הוא רק על האשה דשמא הנשים משקרים במה שאומרים ששהו והאשה לא דייקא דמכי שמעה שטבע היא סומכת על העדים שאומרים ששהו אבל העדים אין אומרים בדדמי לענין זה ולפ"ז הדק"ל על הרא"ש דמאי קשיא ליה על הרי"ף דבתרי אמרינן בדדמי מדברי הפשטן דהא בלא"ה ל"ש התם בדדמי לגבי העדים רק לגבי האשה עצמה ונלענ"ד דהרא"ש ס"ל דכל דל"ש בדדמי לגבי העד לא אמרי' בדדמי גם לגבי האשה דגם היא אינה אומרת אל לבה שמת אם לא דדייקא ששהה עליו כדי שת"נ וזהו מוכרח דאל"כ הו"ל להש"ס לאסוקי למלתיה למפשט בעיין מעובדא דחסא דל"ח לבדדמי דהאשה ואף שיש לדחות זה דהא להרי"ף נפשטה האבעי' מדגלת ואפ"ה לא מייתי ליה הש"ס הכא וסמך על הסוגי' הנאמרת במקומ' אך מסברא פשיט' לי' להרא"ש דאין לחלק בזה בין העד או האשה כלל ולפי זה קשה מאי פריך והא מים כמלחמה דמי דהא באמת למאי דס"ד דמיירי בעדות טביעה ל"ד כלל למלחמה וגם קשה דמאי דעתיה דהפשטן אטו לא ידע מתני' דמשאל"ס אשתו אסורה ולכן נראה דהפשטן היה סובר דע"כ לא אמרינן דנפל למשאל"ס אשתו אסורה אלא דוקא שנפל לים וכיוצא בו אז חיישינן שמא קל הוא על פני המים ושט ויצא למרחוק אבל היכא שהיה בא בספינה ונטבע עם הספינה אין לחוש שמא יצא מתחת למים מן הספינה אלא אמרינן שבודאי באו מים עד נפשו ומת שם וכעובדא דהמבי"ט והב"י ז"ל ומבואר בשו"ת ב"י בשם המבי"ט שגם הוא ז"ל אין דעתו להתיר אלא כששהו עליו עד כשת"נ והב"י אוסר בכל גווני אף שנטבעו עם הספינה מ"מ י"ל שמא יצא מתחת המים ושוב נזדמן לו דף או על ושט למרחוק ע"ש ולפי זה לדעת הפשטן שהיה סובר כסברת המבי"ט ז"ל דכיון שהיה בספינה לכך התיר רב ומזה הוכיח דלא אמרינן בדדמי דאם לא כן י"ל דלמא לא שהו כש"נ מימר אמרי כיון שנטבעו בספינה שוב לא יצא משם ושם תהא קבורתו ובעל האבעי' דחה ליה דאף בכה"ג שהיה בספינה נמי בכלל מים שאל"ס כסברת הב"י ז"ל (ועיין בתשוב' הב"י שהמבי"ט ז"ל נדחק לפרש דהכא בספינה שאין לה חדר א"נ בספינה במקום שדורסים בה הספנין והב"י השיג עליו דאיכפל כל הני עובדי לאשמועינן בספינה שאין לה חדר כו' ע"ש וטפי הו"ל לאקשויי דמ"מ תיקשו דמאי פריך ותסברא כו' דמנ"ל לאקשויי דלמא באמת בספינה שיש לה חדר מיירי אע"כ דדחי ליה דבכל גוונא הוא בכלל משאל"ס וכמ"ש) ולכך ע"כ לאוקמי כגון דאסקינהו כו' ולפי"ז שפיר הקשה הרא"ש על הרי"ף דמשמע דאי לאו דק' נשים כחד דמיין שפיר התיר אע"ג דשייך בדדמי דבי תרי לא אמרי בדדמי לכ"ע רק כיון דנשים כע"א מוכח דל"ק לבדדמי כלל אף לבדדמי דהאשה וכל זה בהך עובדא שהיו באים בספינה שפיר שייך בדדמי אף בעדות טביעה משא"כ בההיא דטבע חסא שפיר כתב הרא"ש דאין שם חשש בדדמי דפשיטא דכל שלא שהה עליו לא יאמר בדדמי שמת דהתם לא מיירי בספינה שטבעה