בית אפרים אבן העזר חלק א צ

י"ל דמה"ט גופא קאמר ר"א דאין מסל"ת כשר כ"א בעדות אשה והיינו משום דאשה דייקי והוי רגלים לדבר ולכך במסל"ת לחודיה מהימן משא"כ במלתא אחריתי דליכא רגלים לדבר מהך מלתא גופא לא מהימן מסל"ת כ"א בצירוף מלתא אחריתי שהיא רגלים לדבר כגון בנחיל בעינן בעלים מרדפין וכ"כ בשו"ת הרא"ש דדוקא בעדות אשה התירו במסל"ת משום אשה דייקא ולא בעדות שבויה ע"ש ואפשר שי"ל דרבינא מדייק דדוקא בעדות אשה דאיכא חזקה דדייקא דהוא חזקה גדולה דמרעא לחזקת א"א אבל היכא דליכא חזקה כי האי רק רגלים לדבר קצת כגוונא דבעלים מרדפין ל"מ ושפיר קשי' לים מנחיל והוא דחוק. שוב מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' שכ"ב לתרץ קושי' הנ"ל והנלענ"ד כתבתי. ותבנא לדיננו שנראה מדברי תשו' ראשונים ואחרונים דמסקנתם להקל אף בידוע לעכו"ם החיפוש וכבר כתבתי שכן מוכח מדברי בעה"ע וכ"כ הריטב"א בכתובות וז"ל ובפ' הגוזל האמינו קטן כו' משום דהתם קנין דרבנן הוא ובכה"ג שהבעלים מרדפין אחריהם והם מסל"ת רגלים לדבר דקושטא אמר והוא שאומר כן לאלתר כדאיתא בירושלמי עכ"ל מבואר מזה דאף במסל"ת ומרדפין לאלתר בעינן משום דאל"כ חיישינן דלמא מחמת יראה ופתוי אלמא דמיירי אף שידוע להם שבעלים מרדפין וכמש"ל וגם בלא"ה נלענ"ד דדוקא היכא שהעכו"ם מגלה לנו המיתה אז היה מקום לומר דהוה כאמרו אי' חברינו כיון דמחפשין אחריו ואף בזה ס"ל דל"ח למלתא כל שלא נשאל אותו העכו"ם גופיה וכמ"ש ג"כ הצ"צ הביאו הרב המשיב נ"י אבל בזה דאנו רואין איש לפנינו מוטל מת על שפת הנהר ודרך הגזלנים להיות רבים קמים עליו וכ"א אומר כמו ששיער בנפשו מי הוא האיש הלזה ופשיטא דכל שאומר דרך מסל"ת פלוני הוא דשפיר מהימן שהכירו שהוא פלוני דבשלמא התם בעובד' דמהר"מ י"ל דדבריו הם כאילו בא להשיב על החיפוש משא"כ בזה שנראה בעליל לארץ וחמו חפש מחופש זולת כי הם מגלים דעתם שזה הנמצא הוא פלוני וכיון דחזויה לאלתר שפיר מהני: אלא דעדיין יש לפקפק מצד שידעו מהטביעה שלדעת הרבה פוסקים אף לאלתר ל"מ ולכאורה היה מקום להקל בזה ע"פ מה שנראה מהריב"ש סימן שע"ח דאפילו לדעת בעהמ"א דמחלק בין ראה הטביעה ואין עיקר החשש אלא שמא באמת לא מת רק המים בלבלוהו ונדמה שמת וס"ל דאסקוה קמאי לא הוה כמו קברתיו ולכך הוצרך לאוקמי ההיא דדגלת בלא ראה הטביעה אבל חשש בדדמי דצורה לכ"ע אין כאן אפילו בראה הטביעה כיון דחזינן לאלתר וא"כ בנ"ד דזה האיש שהכירו הערילים לאלתר קאמרי שהוא אייזק גם קבורה היתה לו אין כאן חשש מחמת ידיעת הטביעה כלל אך דברי הריב"ש נפלאו בזה דא"כ מאי משני וקאמרי סימנין הא התם מיירי לדעת בעהמ"א בראה הטביעה ויצאו חנם היו סימנים שאין בהם מועיל רק להורות שאלו בעליהן של אלו ולזה לא הוצרכנו שהרי לא חזינהו לאלתר ועיקר החשש שמא לא מת נשאר מע"ל כיון דאסקוהו קמן לא הוה כמו קברתיו וטפי הול"ל דמיירי דאמרו קברנום וגם דבההיא דדגלת משמע שההכרה דשושבין לא היה רק להעיד שהוא בעל האשה והיינו דמייתי לה למפשט האבעי' דריב"ב לקולא אבל לעדות מיתה לא הוצרכנו שראוהו ב' וכל ישראל מוטל מת ולא קמה בו עוד רוח וא"כ מאי דוחקי לאוקמי' בלא ראה הטביעה דאף דנימא דאסקוה קמאי ל"ה כמו קברתיו היינו לענין שנדע מיתתו בודאי וזה לא הוזקקנו לעדות השושבין כלל: אך ראיתי בתשו' הר"ן סימן ע"א שכתב דודאי לא בעינן דלימא דוקא קברתיו אלא כל שהוא אומר דברים שאין לתלות שיאמר אותו בדדמי בההיא סגי דהא בעובדא דדגלת לא אמר קברתיו ואפ"ה אסבוהו לדביתהו דבמת לחוד הוא דחיישינן דאמר בדדמי כו' נראה מדבריו דמפרש ג"כ דהא דדגלת סמכו על עדות השושבין לענין עדות המיתה וא"כ הריב"ש אזיל בשיטת הר"ן רבו ז"ל ונראה שהריב"ש למד לפרש כן דברי בעה"מ ממ"ש אח"כ בשם הרמב"ן במלחמות דאם כדברי בעהמ"א כי פשיט שעובדא דת"ח הו"ל לאוקמי בדאמרי נשים קברנום דמזה משמע דאי הוה אמרי קברנום סגי אף בלא סימנים ונראה דהרמב"ן לטעמיה דנפשיה קאמר דאיהו ס"ל דל"ח בדדמי בצורה כלל כיון שרואה לאלתר והא דהוצרך לאוקמי דקאמרי רבנן סימנין היינו מחשש בדדמי דאשה צריך לומר סימנין מוצנעין ול"מ לזה מה שאומר העד קברתיו וזהו שבא הרמב"ן להוכיח שם דאי תימא דקברתיו מהני ע"כ דהיינו משום בדדמי דעד על המיתה ולזה מהני ליה קברתיו א"כ ל"ל סימנים נימא דמיירי דאמרו הכרנום וקברנום אע"כ מדהוצרך לאוקמי דקאמרי סימנים ע"כ דהאיבעי' משום בדדמי דאשה וא"כ אפשיטו בעיין מהך דכרקום דל"ח לבדדמי דאשה כך הם דברי הרמב"ן בזה אבל מ"מ לא בא לסתור בזה שיטת בעהמ"א דאיהו ס"ל הא דמוקמינן דאמרי סימנין היינו אף שאין מוצנעין רק להוציא החשש בדדמי דעד שטועה בהכרתו בט"ע וסובר שזהו הוא ולזה מהני סימנים ולדידיה לק"מ דלוקי באמרו קברנום דמה יושיענו זה דמ"מ חשש בדדמי על הצורה איכא: והנה בנ"ב מוכיח דידע הטביעה הוה כראה דאל"כ תיקשי על הרז"ה כו' ומצאתי תשו' א' בתשו' כ"י שת"י מהגאון בעל מג"ש ופ"י ז"ל שכתב וז"ל אלמלא שאיני כדאי הייתי אומר דלדעת הרא"ש אותן האנשים שלא ראו הטביעה אפילו שמעו הטביעה שנטבעו לא אמרי בדדמי דלא אשתמיט הרא"ש לחלק בין שמעו הטביעה גם כיון שדברי הרא"ש הוא ליישב מנהג העולם שתמהו עליהם התוס' איך משיאין נשי ב"א שנטבעו בט"ע בלא סימנין ובזה מחלק הרא"ש בין ראה הטביעה ואם היה מצריך הרא"ש דלא לישמע ג"כ ע"ז היתה התמיהה קיימת דמעשים בכל יום שטובע א' בנהר ומוצאין אותו מיד ומכירין אותו בט"ע ומתירין את אשתו כאשר ראיתי כמה מעשים ופשיטא דלפ"ז היינו צריכין לדקדק אם לא בא הקול שנטבע ופשיטא שכשראוהו שטבע יצא הקול מיד ואפי' אם נמצא מיד והכירוהו חושש הרא"ש לאותן שראו כמ"ש הטור בהדיא אבל אם תלוי בראיה לחוד א"ש דלא שכיח שאותן שראו שטבעו ראוי ג"כ העליה ומעידים ומסתמא שכיח שאחרים ג"כ מעלים אותן ולכן כתב הרא"ש ליישב מנהג העולם בזה דכן הוא הרגילות ולפי דעתי אין ספק בזה שהוא מעשים בכל יום כמ"ש אבל מה אעשה שהגאון בעל ת"ה אין דעתו כן שהרי לא סמך על כתב הבחור שלא ראה הטביעה ואפשר שהוא מחלק בין הכרת פנים לעדות מיתה דהכרת פנים אותן שלא ראו מעידין אע"פ ששמעו מטביעתו אין אומרים כשהעלוהו זהו אם לא שברור להם דאע"ג שברור להם כעת כיון שטבע מ"מ מאן לימא לן שזהו שהעלוהו דלמא אינש אחריני טבע ג"כ אבל אנשים שראו אומרים מסתמא זהו אבל לענין להעיד שמת אפילו מחמת קול בעלמא אמרי מסתמא מת כיון שטבע עכ"ל וראייתו מדברי הרא"ש נכונה מאוד אבל מ"מ לא ביאר לנו החילוק בין שמיעה לראיה דכיון דעכ"פ אנו אומרים שמחמת ששמע שטבע אומר שמת א"כ ממילא הוא חושב שזה האיש מת כאן ולמה לא נאמר שאומר בדדמי שזהו שהעלוהו ולמה לא תהא שמיעה גדולה כראיה לענין זה ולכן נלענ"ד לידון בדבר החדש דבאמת הך סברא שהמציא הרז"ה לחלק בין ראה הטביעה צריך ביאור דמה בכך שראה טביעתו של זה משום הא יאמר בדדמי אף שלא נדמה ממש כצורת האיש הזה והלא הוא יודע כי פעמים רבות נטבעו שם אחרים ולמה ידמה לו כי הוא זה אלא נראה שכוונתו דמיירי שראה הטביעה שזה נטבע כאן באותו מקום וכאן נמצא לבבו אומר לו שזהו שאבד זהו שנמצא דאטו כל מאן דטבע בהאי דוכתא קא טבע ולכך שפיר אמר בדדמי אבל בנטבע כאן ועלה במקום אחר שרב הדרך ביניהם אע"ג דאיכא למימר חרפתא דנהרא נקיט ואתי ונתגלגל משם לכאן מ"מ כמו כן יוכל להיות שזה שעלה כאן אחרינא הוא שנטבע באותו מקום עצמו ולא מעלמא אתי ולפ"ז החילוק בין ראויה לשמיעה מבואר דאם שמע הטביעה אלא שלא שמע על בוריא איה אפוא נטבע זה האיש אם קרוב למקום המציאה או רחוק ממנו לא אמר בדדמי דשמא האי גברא ששמע מטביעתו לא נטבע במקום הזה כלל והאי דאסקוהו אחרינא הוא והך עובדא דב' ת"ח משמע שנמצאו באותו מקום עצמו שנטבעו ולכך הוצרך לאוקמי דקאמרי סימנין וההיא דדגלת נמי משמע ליה דבכה"ג הוא שנמצא במקום הטביעה דהא אסקוהו אגישרא דשבסתונא שהוא על נהר דגלת ולכך מוקי לה