בית אפרים אבן העזר חלק א ט

נאמן לכנוס וא"כ ה"נ י"ל אף אם לגבי דנפשיה מהימן מטעם שאומר ברי לי מ"מ אינו נאמן לגבי דידה דגרע מעד דעלמא. ומ"מ י"ל דשפיר אתתא שרי' על פיו דכיון שהוא עצמו עושה מעשה לא חשדינן ליה שיעבור על חרגמ"ה ומוקמינן ליה בחזקת כשרות ובכה"ג מעיקרא לא הטיל רגמ"ה חרם עליו כיון שבתום לבבה ובנקיון כפה נשאת לו שסומכת על דבריו שהוא פנוי ומהימן לה כבי תרי כי יש בזה משום תקנת עגונות כשיזדמן לה בעל הגון לה שתהיה חוששת שמא יש לו אשה במדינה אחרת ובדברא לא שכיחא לחפש ולחקור דרכים וא"ל דאף אם לא הודע אליו מ"מ יש עלי' עונש שוגג או מוטעה מידי דהוה אאוכל חלב בשוגג דז"א דהכא מעיקרא לא גזור רגמ"ה על השוגגת וממילא שאין איסור בדבר כלל. ומכ"ש לפי מה שדחיתי ראיית הגאון מהך דעכו"ם שאמר נתגיירתי ממילא דאף נוגע מהימן במילתא דעל"ג כמ"ש שם מהא דאמרינן שאני התם דהא שמואל וב"ד קיים ע"ש ובב"ש ר"ס קנ"ח נראה שראייתו ממ"ש הרמב"ם שאין האיש נאמן לומר מת אחי ואייבם כו' ולפי מ"ש יש לדחות וצ"ע: ומעתה נשובה ונחקורה בנ"ד הנה כבר כתבתי דאומר ברי לי מהני נגד החזקה. וכן מבואר בשו"ת רמ"א שכתב מדאמרינן בעלה לוקה עליה ולא אמרינן היא לוקה מכלל דהיא אינה לוקה לפי שהוא אומרת ברי לי שטהורה אני ואף בלא אמתלא מהימנא לגביה דנפשה מ"מ נלע"נד דדוקא היכא שבשעה שהתרו בה לא קבלה עליה התראה ואמרה כי טהורה היא משא"כ אם קבלה התראה והתירה עצמה למיתה תו לא מהימנא אח"כ וכמ"ש הפ"י שם בכתובו' ובק"א שם ע"ש. ולפ"ז א"ש בפשיטות הא דמלקין ושורפין על החזקה דהתם הא קמן שהיתרו בהם וקיבלו התראה ובכה"ג חזקה אלימתא הוא ותו לא מהני חזרה דידהו אלא שיש לעיין בזה דא"כ איך כתבו הרמב"ן והרשב"א להוכיח דבלבשה בגדי נדה אין מועיל אמתלא מדלקי עלה דהא י"ל דשאני התם שהתירו עצמם למלקות ולא אמרו אמתלא. אך לענ"ד אדרבה מזה נראה שגם הם מפרשים כמ"ש הרמ"א דהוא לוקה אבל היא אינה לוקה והיינו שהוא לא קבלה ההתראה ולפ"ז מדייקים שפיר דאם איתא דבאמתלא שרי ליה לבא עליה א"כ איך לקי עלה הא אפשר שהוא תאמר אמתלא אע"כ דבלבישת בגדי נדה לא מהני אמתלא לגביה דידיה ולגבי דידה מהני שפיר חזרתה אף בלא אמתלא דהא בלבישת בגדי נדה אין אמתלא מועלת וא"כ נראה דבלא אמתלא ובאמתלא שוים הם. וא"כ בנ"ד נמי לגביה דנפשיה מהימן אף שאין לו אמתלא. ומכ"ש שבאמת אומר אמתלא אלא שהוא אמתלא גרוע ולא גרע מלבשה בגדי נדה דהיא אינה לוקה אפילו תימא עכ"פ בעינן אמתלא מ"מ הרי לגבי מעשה דלבישת בגדי נידה האמתלא גרועה ומהני ע"י ברי דידה וא"כ ה"נ מהני ברי דידיה. אלא שיש לדחות לפי מ"ש הרמ"א שם דאפשר דלא מיבעיא קאמר דלא מיבעיא הוא דלוקה כו' וכ"כ אא"ז ז"ל בבכ"ש דהוא אף באמירה לוקה ע"ש (ודבריו צ"ע בזה עיין בשו"ת פ"י ובמקום אחר הארכתי) ואף דהפ"י בשם הרשב"א ומהרש"א כתב דברי מהני נגד חזקה היינו בגוונא דהתם שאין כאן סתירה לדבריו הראשונים רק מחמת שהיינו מוחזקין בה שהיא א"א נאמנת לגבי נפשה לומר ברי לי שמת משא"כ היכא שבאה לחזור ולומר מבדה הייתי אף לגבי דנפשה לא מהימנא בלא אמתלא ולפי"ז אין ראי' מהא דנהגינן להתיר כשאומר מתה אשתי אע"ג דאיתחזק איסורא לפי שאין כאן סתירה לדבריו הראשונים משא"כ היכא שבא לסתור דבריו לא מהני כ"א באמתלא טובה ואף היכא דלא איתחזק איסורא כ"א על פיו שייך שוי' אנפשי' ח"ד אף שלא הוחזק שלשים יום כמבואר בסוגיא דפ"פ ודוכתי טובא. וכן מוכח בהך דכתובות דע"כ בלא הוחזק מיירי דאי בהוחזק אף אמתלא לא מהני להב"ש אך עדיין יש פתחון פה לומר דהתם בסוגיא דפ"פ מיירי שעדיין עומד בדיבורו ולא חזר בו כלל. ובהך דחזר ואמרה פנוי' אני שפיר בעינן אמתלא דאל"כ אף דהוי מהימנא בחזרתה לגבי דנפשה מ"מ כיון שבאמירתה מקודשת אני שוי' ח"ד שוב האיש אסור לישא אותה דאנן לא מהימנינן לה על חזרתה בלא אמתלא. וא"כ בנ"ד שלגבי דנפשי' מהני חזרתו ולגבי דידה לא גזור רגמ"ה שפיר שרי לאינסובי: ולפי מ"ש מצאתי טעם נכון למ"ש לעיל בשם המ"ל דהיכא דאיכא עדים מועיל החזרה וכתבתי לעיל דהך מילתא טעמא בעי ולפמ"ש הטעם ברור דבנידון דהרשב"א דמיירי לגבי דנפשי' שהוא מותר לאכול מבהמה זו ואין הענין נוגע לאחרים כלל בלא"ה מותר ע"י חזרתו וא"צ לעדים כלל דלגבי נפשי' מועיל ברי שלו. ובנידון מהרא"י והש"ג נמי אתי שפיר דלגבי אחרים אעדים סמכינן ולגבי דידי' שרי כיון דאיהו גופי' הדר בי'. וקצת יש ליתן תבלין לדבר זה מדאמרינן בכריתות ד' י"ג אמרו לו נטמאת כו' אמר רב יוסף לא אמרה ר"י אלא בינו לבין עצמו ולעצמו. ופרש"י לא אמר ר"י שהוא טהור ונאמן לאכול טהרות אלא בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתי לזלזולי בטהרות ולעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע בהם דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכיל. וא"כ אפילו תימא דדבורו הראשון כאלו היו עדים בדבר מ"מ כיון דהיא עתה מכחיש נאמן על עצמו כמו דמהימן התם לאכול הטהרות שהוא נוגע בהם ואף שלא היתרו לו כ"א בינו לבין עצמו היינו כיון שיש עדים נגדו ואתי לזלזולי בטהרות כמ"ש רש"י משא"כ בזה שמעיקרא לא נאסר רק ע"פ דבורי' וגם אפשר דחמירא להו זילזולא דטהרות טפי דאל"כ הא קיי"לן כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין כו'. ומצאתי בדברי אא"ז בבכ"ש ביבמות שמסתפק בעדים שהעידו על דבר שהוא אסור ואחד יודע שהוא מותר. וכתב שזה תלוי בפלוגתת הראב"ד והרמב"ם וכתב טעם הרמב"ם משום כל מקום שאסרו חכמים כו' (וצ"ע שלא הביא בזה משו"ת הרמ"א סי' ב') וכעת אין הפנאי עמדי לעמוד על דבריו. ועכ"פ יש סיוע גדול מזה לנידון שלפנינו שנאמן להתיר עצמו כל שהוא יודע שהאמת אתו. אמנם אפילו אם נאמר דכל דשוי' נפשי' ח"ד לא מצי הדר בי' אפילו לגבי דנפשי'. מ"מ יש כאן צד היתר אחרי שהדבר מבואר שמאמינין למי שאומר שמתה אשתו לישא אחרת וכן משמע להדיא בשו"ת צ"צ ועבודת הגרשוני שהוא עצמו נאמן בענין זה. וא"כ אית ליה מיגו דאי בעי הוה אמר שמתה אשתו והי' נאמן בכך השתא נמי שחוזר בו נאמן במיגו. אך לפ"ז צ"ע בהא דכתובות דהוצרך לשנויי כגון שנתנה אמתלא לדבריה אלמא דבלא אמתלא לא מהימנא אע"ג דאית לה מיגו דאי בעי הוה אמרה מת בעלה ואפשר לומר דאין זה מגו דבשלמא לפי טענתה דהשתא אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה בידה להכחישה ולומר לא נתקדשתי לך מעולם ומהימנא משא"כ אם תטעון מת בעלי הוא יראה מדאגה מדבר פן יבוא הבעל וכחשה בפני' יענה. וא"ל דאף בזה תוכל להכחישו ולומר שאינו בעלה שא"ל חזקה אינה מעיזה דא"כ איך אומרת השתא פנוי' אני מ"מ אין כאן מיגו דנהי דלא מהימן לגבי דנפשי' לומר שהוא בעלה מ"מ נאמן לומר שלא מת בעלה של אשה זו כלל. ופלגינן דיבורי' לענין זה וא"כ אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה יהי' נחשב כעד אחד שלא מת בעלה והיא מוכחשת במה שאומרת מת ולא יועיל עדותה שמת כלל. כמבואר באה"ע באשה שאומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת ולכך ניחא לה לומר שאינה א"א כלל שאז אף אם יבוא אחד ויאמר אני בעלך אינו נאמן כשהוא מכחישתו אלא שלפ"ז הדבר תלוי בפלוגתת הריב"ש והמרדכי בהך דלדידי אוזיף בריביתא. ובתשובה אחרת הארכתי בדברי הש"ך והאו"ת שם ולקצר אני צריך. והנה בנימוקי יוסף כתב וז"ל ומיהו הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו ולומר אני הוא. ועיין בח"מ סי' ע"א שכתב דקאי על זה שבא ואומר אני הוא בעלה הראשון ע"ש וצ"ל דס"ל דהיכא שהוא נוגע לא פלגינן דיבורא. אך לכאור' צ"ע כיון שכבר נישאת א"כ תצא מזה ומזה ואין כאן צד נגיעה שהיא אסור' לחזור לו ומ"מ אפשר שיש כאן צד נגיעה שלפי דבריו הנכסי' שהי' נמצא תחת ידה שלו הם. וע"ש ברי"ו שהטעם משום נוגע ואמנם רמ"א מפרש דברי הנ"י בענין אחר דקאי על בעל השני ולדברי י"ל דבעל ראשון שפיר מהימן או משום דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבור' או כיון שנישאת לא חשבינן נוגע. אמנם בהך דאמרה מקודשת אני אם נימא דבנוגע לא פלגינן דיבורא שפיר מיחשב מיגו דאי בעי אמרה מת בעלי ואם יבא הוא יכולה מכחשתו שלא זהו בעלה דממ"נ אם יבא קודם שתנשא הרי הוא נוגע ולא פלגינן דיבורא. ואם יבא אחר שתנשא שאז לא מיחשב נוגע מ"מ אפילו אם נפלג דיבורא הוי כאשה שאמרה מת בעלי ונשאת ואח"כ בא עד כשר דל"ת דאף הרמב"ם שסובר אם נישאת תצא היינו שבא העד