בית אפרים אבן העזר חלק א פח

כתבתי דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: יג שאלה איש אחד נטבע בנהר נעסטר ונמצא אחר שלשה ימים לטביעתו והכירוהו בפרצוף פנים כאשר באו הדברים ברוב ענין בג"ע מהב"ד דק"ק סאראקא והרב המאה"ג החריף ובקי אב"ד דשם מוהר"ר דוד שלמה נ"י האריך בתשובתו מחוי חורפא מרווחא לבסומי היתירא דהך איתתא והדר שדרה לקמאי לחות דעי בזה: תשובה מתחלה אען ואומר כי על הכרת הפרצוף שהכירו היהודים קשה להעמיד ע"ז יסוד ובנין דאיכא תרתי לריעותא חדא דאשתהי וגם שידעו הטביעה אך בהעדות שהעידו בשם הערלים אנחה לן חדא שהם ראוהו לאלתר אך עדיין יש לפקפק מצד ידיעתם הטביעה וגם מבלעדי זאת יש מקום ספק אם יש להם דין מסל"ת כיון שהיה הדבר מפורסם שמחפשין אחר היהודי אייזק אמנם מצד הך ספיקא נראה דודאי שפיר לא נפקי מכלל מסל"ת כמ"ש מהר"מ ב"ב בתשובת מיימוני סי' וז"ל ושנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל עיירות מסביב דדמי לאי' חבירינו לא דמי דהתם שיילי בהדיא אבל היכא דלא שיילי להאי כותי גופיה מיקרי שפיר מסל"ת אע"ג דידע שמחפשין אותו וכ"כ מהרא"י בפסקים סי' קס"א ומהרי"ק שורש קכ"א והביא ראיה מב"ק דף קי"ג דאמרינן הב"ע כגון שהבעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסל"ת מכאן יצא נחיל זה דמכאן משמע דאע"פ שנתעוררו ע"י רדיפת הבעלים אפ"ה חשיב מסל"ת אמנם כמה תשובות מגדולים הבאים אחריו גמגמו בראיה וכתבו דהתם מיירי שהאשה והקטן לא ידעו מרדיפת הבעלים כלל דאם ידעו דאפשר דלא מחשב מסל"ת וכ"כ ביש"ש ב"ק פרק הגוזל שם ויש מהגדולים שכתבו ליישב דבריו עי' בשו"ת שער אפרים סי' ק"ג שהביא התשובות שפלפלו בזה וגם הוא ז"ל בנה וסתר בדבריהם ואני אומר תניא דמסייע להגאון מהרי"ק ז"ל מהתוספתא פ"ג דכתובות דאיתא שם אמר ריב"ב נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה בד"א בזמן שהעידו על מעמדו אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין שלא אמרו אלא מתוך הפתוי ומתוך היראה עכ"ל ודברי התוספתא הללו הובאו בירושלמי דב"ק שם וסוף פ"ב דכתובות ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר מפני הפתוי והיראה אמרו עכ"ל. ולפי"ז ע"כ דמיירי באופן שי"ל שידעו מרדיפת הבעלים דאל"כ מה מקום לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן דגם לאח"ז אם ידוע לנו שאין יודעין כלל מרדיפת הבעלים מה חשש פתוי ויראה שייך בזה אלא ודאי דמיירי אף שידעו מרדיפת הבעלים והלכך לאחר זמן חיישינן שמא מחמת יראה ופתוי אמרו כן ק ואמנם צ"ע על הרמב"ם והטור סי' ש"ע שכתבו הך דינא דנחיל ולא הזכירו החילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן כלל (ובש"ע השמיט הך דינא דנאמנת אשה כו' לגמרי וצריך טעם למה) ובש"ע אה"ע סי' י"ז כתב בקטנים המסל"ת בעינן לאלתר דוקא ומקור דין הוא מתה"ד סי' ר"ך וכתב שם לגדול א' שרצה להקל דלא בעינן לאלתר בקטן המסל"ת וז"ל ומה שהבאת ראיה מפרק הגוזל מדלא פריך אקטן והא מסל"ת לא מהימן אלא לאלתר תשובתך בצידך דדוקא בעדות אשה מחמרינן ובעינן לאלתר כו' ומה שדקדקת מדנקט אשה וקטן יחד משמע דדין אחד להם במסל"ת אפילו אי מודינא לך בהא דיוק הא כתיבנא לעיל מההיא דא' דבשאר מילי דרבנן לא בעינן לאלתר בקטן מסל"ת כו' עכ"ל ונפלאתי על מהרא"י והגדול שכנגדו מוהר"ר אליהו ז"ל שהרי בתוספתא מבואר להדיא דהתם בעינן לאלתר בין בקטן ובין באשה והובא בירושלמי ג"כ אך דמ"מ אין ראיה מכאן להתה"ד דלענין עדות אשה בעינן בקטן המסל"ת לאלתר דאדרבה משם ראיה להיפך בהא טעמא דקאמר התם דחיישינן ליראה ופתוי אמרו כן ל"ש כ"א בדבר שבממון משא"כ בעדות אשה דמתוך חומר כו' אשה דייקא ומנסבא ול"ח כלל ליראה ופתוי כלל אין מקום לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן ולפי דעת התה"ד צריך ליישב דדוקא התם אי לאו מחשש יראה ופתוי הוי מהני מסל"ת דקטן אף לאחר זמן דהך ענינא דמכאן יצא נחיל זה א"צ עיון ודיוק כ"כ וליכא למיטע' במידי משא"כ לענין אמירתו שמת פלוני שהוא ענין שצריך הבחנה אז אם הוא לאחר זמן י"ל שלא דקדק היטיב בדבר אבל מ"מ הו"ל להזכיר מהתוספתא וליישבה כיון שהובאה בירושלמי נראה דסמכא הוא וכדי ליישב זה היה נלענ"ד דהנה ז"ל הירושלמי ר"ח ב"פ בשם ר' יוחנן מתני' בנחיל שנזלו מן ההליכה ובפורח ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר מפני פתוי ויראה אמרו ובפני משה שם פי' שמן ההליכה על אותם שהלכו ויצאו מתוך שלו לתוך של חבירו ובהא הוא דנאמן דקנין דרבנן הוא ובפורח שעדיין מפריחין ולא נחו על השוכה ובלבד על אתר היינו כאוקימתת הש"ס שהיה מסל"ת ומיד כשראוהו אמרו ומסל"ת. ופירושו אין נלענ"ד והמעיין בירושל' דכתובות יראה דשם איתא אמתני' אלו נאמנין להעיד בגודלן כו' הא בקוטנן לא תמן תנינן נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ובא את אמר הכין אמר ר"א ר"ח בשם ר"י לא אמר ריב"ב אלא על נחיל של דבורים שאין גזלו ד"ת תני ר"א ובלבד במפריח אבל בשוכו לא (בבעה"ע ראיתי דגרס אבל בשוכן לא והוא גירסא נכונה ותימה על הרשב"א בב"ק דמפרש שם הא דקאמר שם בירושלמי בפורח ר"ל קטן פורח שיש בו דעת והא ליתא כמבואר בירושלמי דכתובות) ודבר פשוט לענ"ד דט"ס הוא בירושלמי דב"ק מה דאיתא שם שגזלו מן ההליכה וצ"ל מן ההלכה ר"ל שהיא מהלכות חכמים ותקנותיהם ולא מן התורה או שצ"ל שגזלו אינו מן ההלכה ור"ל רק תקנת חכמים בלבד והוא ברור ומ"ש דמה שאמר הירושלמי ובלבד על אתר היינו תירוץ הש"ס דילן דמוקי במסל"ת ובפורח היינו בעלים מרדפין קודם שנרו אי נלענ"ד דמי סני ליה להירושלמי למימר ובלבד במסל"ת ולא למנקט חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן אלא נראה דהירושל' מפרש דמתני' מיירי אף במתכוונים להעיד ומ"מ כיון שאינו רק קנין דרבנן מועיל עדותן וזה מוכח מדפריך הא בקוטנן לא תמן תנינן כו' וע"ז משני לא אמר ריב"ב אלא בנחיל שאין גזלו ד"ת מבואר דאף במתכוין להעיד דומיא דהא דאלו נאמנין להעיד בגודלן כו' נמי מהימני וכ"נ מהתוספתא דכתובות דחשיב התם הא דנאמנת אשה וקטן בין שאר דברים דקאמר התם נאמנין לומר כו' ומיירי אף במתכוונים להעיד. ולפ"ז א"ש מה שלא כתבו הרמב"ם והטור חילוק התוספתא והירושל' בין לאלתר ובין לאחר זמן וגם השמיטו החילוק בין מפריח ובין שוכן ומשמע מדבריהם דאפילו בשוכן נמי נאמנים ולפמ"ש א"ש דאינהי נקטי אוקימתא דתלמודא דידן דמוקי לה במסל"ת ובכה"ג בכל גווני מהימני ונראה שזה דעת הא"ז בשם ראבי' שהביא בתה"ד שכתב דבשאר מילי מדרבנן בעודן קטנים הימני' רבנן אפילו להעיד והיינו משום דהירושלמי מפרש מתני' אף במתכוין להעיד נאמנים בדרבנן וס"ל דמאי דמשני בש"ס דילן שאני נחל דקנין דרבנן הוא ר"ל ואז אפילו בלא מסל"ת מהימן וזה נראה ג"כ שיטת הרי"ף שהשמיט אוקימתת ר"י דמוקי כגון שהבעלים מרדפים כו' וס"ל דלפום מה דמשני דנחיל קנין דרבנן בכל גווני מהימן (אלא שצ"ע בלשון הש"ס דפריך ובדאורייתא לא כו') וכדברי הירושל' ובמ"ש א"ש דברי הא"ז שהביא שם שכתב וז"ל הראב"ן כתב דקטן מסל"ת לאלתר כשר לעדות אשה וראבי' כתב דאפילו אח"ז סמכינן אקטן בעדות אשה מסל"ת אבל במתכוין כו' משא"כ בשאר מילי דרבנן דבעודן קטנים הימנוה רבנן אפילו להעיד עכ"ל ולכאורה הך סיומא אינו ענין למאי דעסיק ביה דפתח בענין לאלתר וסיים בענין מתכוון להעיד ולפמ"ש י"ל דראב"ן למד מההיא דנחיל דמצרכינן ביה לאלתר א"כ ה"ה לעדות אשה לאלתר בעינן ואע"ג דבעכו"ם לא בעינן לאלתר ולא חיישי' שעושה עצמו כמסל"ת מחמת יראה ופיתוי מ"מ בקטן נוח יותר לירא ולהתפתות וחיישי' וראבי' סובר דבמסל"ת א"צ לאלתר כלל והתם בנחיל שהוא מלתא דרבנן אף להעיד ממש נאמן והלכך שפיר יש חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן דאל"כ כיון שמתכוין להעיד יש חשש יראה ופתוי משא"כ כשאומר מסל"ת ל"ח שמא מחמת יראה ופתוי עושין עצמן כמסל"ת ומקושר הטיב דברי ראב"י אך כבר כתבתי שלענ"ד ל"ש חשש יראה ופתוי בעדות אשה כלל כ"א בדבר שבממון: