בית אפרים אבן העזר חלק א עז

לידו ועי"ז הוא מעיד עליו שבפני נכתב ונחתם אבל ודאי אין סברא לומר מחמת שראה פעם א' בשעה שכתב זה או חתם שמחמת זה יהא ניכר אצלו לעולם בט"ע אם לא שמעיין כמה פעמים בכתב זה ומדקדק בו עד שיקבע בלבו ושוב אח"כ הוא יכול להכיר בט"ע וכיון דלא משהי גיטא בידיה והוא ככלים שלא שבעתן העין א"כ פשיטא שאין לו בו הכרה בט"ע גמור ואפ"ה מהני ומה לי שמכיר בט"ע החתימות או שאר הכרה בט"ע בגט כל שלא שבעתן העין והדבר פשוט שמי שמקיים החתימה מחמת שראה בשעה שחתמו העדים שאין לו הכרה בט"ע אם לא ע"י שראה הרבה פעמים ועיין בחתימה עד שנקבע בלבו ואם תאמר שאף בפעם אחת שראה הוא יכול להכיר בט"ע א"כ מוכח דאף בלא שבעתן העין יש לו הכרה בט"ע וזהו שבאו התוספת להוכיח משם דאף בלא שבעתן העין שפיר יכול להכיר בט"ע כמו בגט שאע"פ שלא ראה אותו כמה פעמים דלא משהי גיטא בידיה ואפ"ה קאמר רבה בב"ח אי ט"ע אית לי בגוויא ודרך אגב אמרתי לבאר לך כוונת התוס' מ"ש וכן מצינו ברבה בב"ח כו' ונראה מדבריך שלדעת התוספת רבה בב"ח. כרבנן ס"ל דהא קאמר אי ט"ע אית ליה בגויה והתוספת חולקים בזה על שאר פוסקים הסוברים דהלכתא כרשב"א וכן נראה מדברי מהר"מ מטיקטין שכתב על דברי הנ"י והלכה כרשב"א וקצת קשה שהתוס' דימו הא דרבה בב"ח כו' והיינו כרבנן עכ"ל ולענ"ד אין התוספת חולקים בזה על הפוסקים שהתוספת לא באו רק להביא ראיה על מה דמשמע דרבנן ס"ל דאף בלא שבעתן העין חייב להכריז והא מלתא טעמא בעי דהא מצד הסברא כל שלא שבעתן עין רחוק הוא שיהיה לו בו ט"ע ולזה הביאו ראיה מרבה בב"ח שאמר לגבי גט אי ט"ע אית ליה בגוויה אלמא דלפעמים יש לו ט"ע אף שלא שבעתן ומ"מ אין ראיה מדרבה בב"ח דהלכה כרבנן דחייב להכריז די"ל דגם רשב"א מודה בהא אף דלפעמים משכחת לה שהוא מכיר בט"ע אף שלא שהה כדי שביעה וכעובדא דרבה בב"ח מ"מ אין חייב להכריז בשביל זה כיון שרוב פעמים כל שלא שבעתן אין לו בו ט"ע אבל אי אתרמי מלתא שבא ת"ח והכיר בט"ע שפיר מהני אף בלא שבעתן והיינו עובדא דרבה בב"ח וכיוצא בזה כתב הב"י סימן רס"ב דמדברי הרמב"ם נראה דאפילו נמצא במקום שאין ת"ח מצויין שם אם בא ת"ח ואמר יש לי ט"ע בכלי שאבדתי חייב להראותו לו כו' ושאר פוסקים חולקים עליו וסוברים דבמקום שאין ת"ח מצוים שם אין חייב להכריז אבל מ"מ י"ל דמודו שאם בא חכם ואמר שיש לו בו ט"ע הרי זה חייב להחזיר ואפילו תימא דאף בכה"ג ס"ל דהרי אלו שלו היינו מטעם ייאוש דאף חכם מייאש כיון שיודע שאבד במקום שאין חכמים מצוין וא"צ להכריז יאושי מייאש משא"כ לגבי גט לא שייך זה וכל שיש לו בו ט"ע שפיר מחזירין לו אף בלא שבעתן העין. ולשון הרי"ף והרא"ש שכתבו ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קי"ל לצורבא מרבנן בגווייה משמע לכאורה דבכה"ג אף צורבא מרבנן לא מהימן כלל לומר שיש לו ט"ע וכן משמע יותר בלשון הרא"ש כמ"ש דטעמא דרבנן דאפשר שיכיר כו' וא"כ צ"ל דלא ס"ל הך סברא דגבי גט בלא שבעתן מיירי ואפשר שכוונתם כיון דמסתמא הכי איתא דלא קי"ל בגוויה ממילא הרי אלו שלו דיאושי מייאש וכמש"ל ואין להאריך מה שכתבת להביא ראיה דהכרה מרגליות הוה הכרה טפי ממה שמכיר ע"י שראה אותו חותם אין לו מקום כלל דודאי גם מי שמכיר ע"י שראוהו חותם ג"כ הוא ע"י הרגילות שכיוון לבו כדי שיקלוט העין תבנית חתימה זו ועי"ז הוא מכיר שהיא אותה החתימה בעצמו ועדיף ממה שמכיר ע"י הרגילות שזו דומה לזו וא"ת שלפעמי' מכיר אף ע"י ראיה פעם א' ומועיל ט"ע כזו לרבנן גם לגבי הכרה ע"י הרגילות כן הוא שע"י שראה חתימתו פ"א אומר שזו דומה לזו ע"פ ט"ע שהיה לו בחתימה ראשונה ומהני לרבנן דאף שלא שבעתן העין ס"ל דאפשר שמכיר בט"ע ומהני וא"כ פשיטא דמהני דימוי החתימות שלפנינו ובמקום דלא מהני דימוי כגון ביוצא מת"י עצמו או בכ"י הלוה לרש"ג גם הכרה ע"י שראה חתימתו לפעמים לא מהני. וא"ת דדוקא אם ראה חתימתו פ"א או ב' לא מהני אבל בהרבה פעמים מהני א"כ נתת דבריך לשיעורין שהרי לרבנן שפיר מועיל ט"ע בלא שבעתן כמו בשבעתן ומכ"ש לפי מה דקי"ל כרשב"א דבלא שבעתן אין ט"ע מועיל הדעת נותנת הא דמהני ט"ע בשבעתן דוק' על גוף הדבר בעצמו אבל לא שיאמר שזה כזה במקום דלא מהני דימוי החתימות שלפנינו וכמ"ש בקונטרס הראשון ומ"ש מרש"י שכתב מכיר אני בכתב יד הסופר כו' מבואר הוא ממ"ש וא"צ תשובה: ומ"ש דקשה על ר"ש גאון מהא דנדה נאמנת אשה לומר כזה ראיתי כו' לק"מ דודאי בכל דוכתי סמכינן על מה שלמראה עינינו נשפוט שהם דומין וה"נ האשה נאמנת בזה שהרי היא הבאה לשאול וע"פ שאלתה אנו חותכין את הדין ואין לנו להחזיק ריעות' כל כמה דלא חזינן ואפי' היכ' דליכ' למימר אוקמה אחזקת טהרה כגון במצאה תוך ימי ספירתה מ"מ ל"ח למלתא כיון דליכ' מידי לפנינו שיהא נופל לנו ספק מחמת זה רק מפיה אנו חיין והרי היא אומרת שהיו דומין והא דלא בקיאין להפלות בין דם לדם היינו משום שצריך הבחנה גדולה וכמו שבארתי בתשו' בזה משא"כ לענין קיום דאע"ג שלמראה עינים הם דומין חיישינן שמא המזייף היה אומן גדול וטרח לזייף ולכוון שיהיה נראות דומות ולכך לא סמכינן רק על קיום העדים המכירים אותה חתימה עצמה שמקיימין אותה מתוך כוונת הלב והסמ"ג באמת הקשה גם ע"ז דהא חזינן שרבא טעה בחתימתו ולדעת ר"ת צ"ל דכולי האי לא מצי מכווין שיהיה טועה בחתימת עצמו שהוא מכיר אותה מהבנתא דלבא והך דרבא מיעוטא דמיעוט' הוא ול"ח ליה משא"כ ע"י דמיון יכול להיות שיזייף עד שיהיו נראות דומות זו לזו וא"כ בהך דנדה כיון שבאמת הם דומות שפיר מטהרינן לה ולנטי' מועטת כל דהוא ליכ' למיחש שהרי לא נתנה תורה למלאכי השרת ואף בזמן התלמוד לא היו מבדילין כחוט השערה בין דם טמא לדם טהור ועיין בדברי הרא"ש בנדה לענין אם דם מכתה משונה מדם ראייתה שכתב וז"ל יוכל כל אדם לידע אם הם דומין זה לזה אע"פ שאינו בקי בחלוקי מראות בשני דמים שלפנינו יוכל להבחין אם הם שוים או משונה במראיתם והב"ח בסי' קפ"ח הקשה כו' דהא קיי"ל אין מקיפין בריאה ותירץ דהרא"ש לחומר' קאמר כו' ע"ש והדברים צ"ע ואין כאן מקומו וכבר בארתי החילוקים שבין נ"ד להענינים הנזכרים בארתי יפה בתשו' הראשונה ומ"ש לתמוה על היש"ש שמחלק לשיטת התוס' בין ט"ע שאינו גמור ללא שבעתן העין דמנ"ל לחלק דלמא התוס' לשיטתייהו דפסקו כרבנן ונדחק' לומר דרש"ל לאו על התוספות כתב כן נפלאתי עליך דלדבריך אדרבא מוכחא מלתא טפי דיש חילוק בין ט"ע כ"ד ללא שבעתן העין דהא להדיא קאמר רבא מריש ה"א דסימנ' עדיף מט"ע דהא לא מהדרינן אבידת' בט"ע וע"ז כתבו התוס' דמיירי בט"ע כ"ד ולדבריך דהיינו לא שבעתן א"כ איך קאמר רבא בפשיטות דהא מהדרינן בסימ' ולא בט"ע דלא כהלכת' דהא באמת קי"ל כרבנן דאף בט"ע כה"ג מהדרינן וא"ל דמ"ש התוס' דהלכת' כרבנן היינו למסקנ' דרבא דט"ע עדיף מסימנ' ז"א דאטו לא ידע רבא דאיכא פלוגת' בהא מלת' בין רשב"א לרבנן והו"ל למימר מריש ה"א דהלכת' כרשב"א השת' דשמענ' כו' הלכת' כרבנן ועוד שלמה לא דקדקו התוס' בב"מ משמעת' דחולין דמהדרינן אף בלא שבעתן העין ואפילו תימא דבב"מ לא ס"ל כהך תירוצא שכתבו בחולין מ"מ קשה על התוס' בחולין שכתבו דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בט"ע היינו בט"ע גמור וז"א רק לרשב"א וא"כ דלמסקנ' דרבא באמת אף ט"ע שלא שבעתן מהדרינן ז"א דהא רבא קאמר תדע דאיך סומא מותר באשתו כו' וא"כ הך תדע תיקשי לרשב"א דס"ל ט"ע כה"ג לא מהני. אלא ע"כ דגם למסקנ' דרבא היינו דוקא לענין איסורין אבל לענין אביד' לא הדר ביה רבא ומודה למאי דס"ד דלא מהדרינן וא"כ אם נאמר דהתוס' ס"ל דהלכת' כרבנן דאף בלא שבעתן מהדרינן ע"כ לומר דהך דרבא דמיירי בט"ע כ"ד לא מיירי בלא שבעתן אלא בגוונא אחרינ' שהוא ט"ע כ"ד וגרע מלא שבעתן ולהיפך מסברת היש"ש דס"ל דט"ע כ"ד עדיף מלא שבעתן וא"כ ס"ס אנו מוכרחין לומר דרבא לא מיירי כלל מלא שבעתן לשיטת התוספות: ואמנם דעת רש"ל כמש"ל דגם התוס' לא אתו למפסק הלכת' כרבנן וגם הרא"ש כתב כדברי התוס' דרבנן פליגי וס"ל