בית אפרים אבן העזר חלק א עו

משא"כ אם נודע שמו ושם אביו דלא בעינן חיפוש זולת לידע אם איתחזק אם לאו וכל שמכריזין בבתי כנסיות ולא הוחזק א' ששמו ושם אביו כך די בזה. לכן יש להכריז במקומות הסמוכין לק"ק בראד יותר מקהלות גדולות אחרות וגם רק במקומות קטנים הנקראים ע"ש בראד אבל מקומות מפורסמים כמו זלאטשוב לדעתי אין נקרא ע"ש סביבות בראד ובאופן זה אני מסכים להיתרא ואם החתימות דומות לגמרי כמש"ל נלענ"ד שיש להתירה כמש"ל והחונן לאדם דעת יצילנו משגיאות הכ"ד דודו דוש"ת בלב ונפש חפצה הכותב בנחיצה רבה כאשר חזותא דכתבא מוכיח: הק' אלכסנדר סענדר מרגליות מבראד: ועוד שנית מה שהשבתי בענין הנ"ל לא' מתלמידי ני' ישראל אשר בך אתפאר. בהלו נרי על ראשו ועל פניו יאיר הוה מחדדין שמעתיה וצילא דעתיה ועתה הוסיף דעת ותבונה לישא וליתן באמונה ה"ה כבוד אהו' תלמידי הרבני המופל' ומופלג החריף ושנון ובקי בחדרי תורה חכם וסופר כש"ת מוה' ישראל הלוי ני' לנצח ישב בצלצח: אחד"ש גי"ק הגיעני ואל יתמה על החפץ כי ארכו הימים מאז בא דברותיו אלי כתוב. והשבתי אחור ימיני ולא השבתיו. מפני הכבוד וכאשר על התשובה מראש הבטחתיו אולם הן יאמין לי כי הייתי מוקף חבילות תשובות שהיה השעה צריכה לכך מלבד השיעורין הקבועים. וגם כעת עודנו עצור בהמון טרדת לא אוכל להפיק רצונו להיות כסופר מאריך ולי עוד שמור. אולי אוכל לקיים הבטחתי כאמור לטייל עמך בארוכה. ולישא וליתן על כל פרק כי כאשר נפשך אוותה לשמוע בקול דברי כן נפשי תערוג אליך. כי תשמיעני הוד קוליך. לי יקרו אמריך. וה' יהיה בעוזרך וימשחך שמן ששון מחבירך. והיו עיניך רואות את מוריך והן היום השבתי לך בקצרה על דברי ריבות בשעריך בנידון הריאה ועוד ידי נטויה אי"ה לבא בארוכה ועתה אני בא בדבריך מה שכתבת בנידון העגונה להשיב על דברי שכתבתי לחלק בין ט"ע שמכיר אותו הדבר בעצמו ובין אם אינו מכיר אותה החתימה בעצמה רק מחמת שרגיל בחתימתו וע"ז כתבת דממ"נ אם כל החתימות שוות כו' א"כ מה לי שיש לו ט"ע באותן החתימות או באחרות כו' ואי אין כל החתימות שוות א"כ פשיט דאינו ענין כלל ט"ע והכרת החתימות לדמיון דשאני ט"ע דהכרה מתוך שהוא רגיל בכ"י מכיר ובקי בכל חלקי כתבו בלב כו' עכ"ל בקצרה ואני לא באתי לידי מדה זו שלענ"ד בין כך ובין כך החילוק בין ט"ע גמור בגוף החתימה לט"ע ע"י הרגילות נכון ומבואר שהרי כשמעיד שהוא מכיר מחמת הרגילות הרי זה כאילו הוא מעיד לנו שזה החתימה שעליה אנו דנין היא דומה לאותן החתימות שראה פ' חותם א"כ אין זה רק דימוי לבד ומי גרע מה שהשטרות לפני ב"ד והן מדקדקין ורואין שזה דומה לחתימתו של זה ממה שזה מעלה בזכרונו שבענין זה היא חתימתו וא"ל דמה שרגיל בחתימתו עדיף טפי שע"י שראה כ"פ נקבע בלבו ציור חתימתו של זה א"כ אף אנו נאמר שאם יש לפנינו עשר שטרות שהוחזקו בב"ד אז שפיר יכולין לקיים מהם ע"י שיעיינו הב"ד בהם כמה פעמים עד שיקבע בלבם ציור החתימה ואז יכולים להכיר בט"ע חתימה זו וזה אינו במשמע מדברי הפוסקים שנראה שאין חילוק בין ב' שטרות או יותר ועוד דאף בב' שטרות נמי אפשר להרגיל בהם הרבה ומה לי ב' או יותר ואפ"ה לא מהני אם יוצא מת"י עצמו או בכ"י הלוה לדעת ר"ש גאון אם לא שנחלק בין היכא שהרגילות בא לו ע"י שראה אותו בשעה שחתם זה בחתימת ידו ממש כמה פעמים שזה נקבע בלבו ביותר משא"כ היכא שהוא מרגיל עצמו ע"י עיון בכתב ידו של זה ולא ראה אותו חותם ממש וגם חילוק זה לא ניתן להאמר כלל שהרי לא נמצא בפוסקים חילוק בין אם רואה אותו כותב חתימתו ממש או שרגיל בחתימתו ע"י שראה אח"כ רק שידע בבירור שהוא החותם חתימה זו וגם שאם נאמר שמה שהוא מעיין בשעת חתימה נקבע בלבו יותר א"כ מה"ט גופא יש לחלק דמה שהוא רואה גוף החתימה ומכירה בט"ע שהוא אותה חתימה בעצמה וכולי האי לא מצי מכוון לבו היכא שהוא מכיר בט"ע שזה כזה דאפשר שזייף בדומה ממש עד שנדמה לו שהם שוים ועוד דמה מועיל הקביעות שבלבו בכל חלקי כתבו של זה שהרי אין עדות רק שזה חותם בתמונה זו של החתימה שלפנינו והרי אף שיש לפנינו חתימת ידו ועינינו הרואות שכמות זה כן זה בכל חלקי הכתיבה לא סמכינן עלה דמלתא ואמרינן זיופי זייף והא עדיף טפי שלמראה עינינו נשפוט שתבניתם שוה משא"כ היכא שמכיר מחמת הרגילות אע"פ שהציור מהחתימה נתחזק בלבו כמה פעמים מ"מ זה שאומר שזו דומה לזה שרגיל לחתום אפשר שדמיונו כוזב לו ואינו דומה ממש ועכ"פ קשה לחלק בין הכרה ע"י הרגילות לדמיון משטרות שלפנינו דאם דמיון ל"מ גם הכרה בכה"ג לא מהני ומ"ש ר"ת שהרי העדים מתוך כוונת הלב וט"ע הם מכירים כו' התם קאי כשהעדים החתומים בשטר הם עצמם המקיימים וכן קיום ע"י עדים שראו שחתמו נמי מהני ט"ע כנראה מלשון הרמב"ן שהבאתי בתשובה אבל ט"ע ע"י הרגל לא מהני במקום דלא מהני דימוי: ומ"ש וז"ל וראיה ברורה לדברי דהרי היותר מחמיר בדימוי הוא הר"ת ז"ל והרי מבואר בסימן כ"ח דעת ר"ת דאם העדים רחוקים מב"ד מותר לשלוח עדותן בכתב כו' ודוחק לומר דשם מיירי דעדים אחרים יראו בחתימתו כו' מתחלה אען ואומר שלענ"ד אין זה דוחק כלל דהא לא מיירי רק לענין שיועיל העדות בכתב אבל עכ"פ צריך שיהיה ברור לב"ד שזה כתב ידם של אלו והיינו ע"י עדים שיודעים שזה כתב ידם ואפשר שאף חתימות העדים לא צריך רק הכתב לבד סגי אם יש עדים שזה הכתב עדות כתבו פלוני ופלוני בכתב ידם. ומה שכתבת דהוי כעד מפי עד כמ"ש הש"ך ס"ק ז' הוא טעות שהרי הב"ד הם סומכים על עדות העדים שבכתב ואלו המעידין שזו הכתיבה של העדים הם עידי קיום לבד שזה מועיל בכל מקום והש"ך מיירי לענין קיום גופיה דאם שנים קיימוהו בפי שנים הו"ל עד מפי עד ר"ל הקיום הוא ע"פ עד מפי עד ואם הן בעצמן מכירים נהי דקיום ב"ד לא הוי העדאות עדים מיהו איכא ע"ש משא"כ כאן שהם מקיימים כתב זה לפני הב"ד וככל קיום שטרות דעלמא: וכל זה כתבתי לדבריך אבל באמת אני תמה עליך דאין כאן מקום לקושיא זו מעיקרא שהרי בשטר שחותמים עליו עדים קי"ל דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חשיד אינש לזיופי רק רבנן הוא דאצריך ומש"ה מהני קיום ע"י הכרה ודימוי וא"כ לר"ת דס"ל דהך דמפיהם ולא מפי כתבם באלם מיירי אבל בראוי להעיד בפיו מועיל כתיבת יד ומה"ט גופא מהני שטר לדידן א"כ העדות שמעידין העדים בכתב כל דין שטר יש לו ולא בעי קיום כלל מדאורייתא דהא לא חציף אינש לזייף ואף ביוצא מת"י התובע אמרינן הכי רק מדרבנן צריך קיום ופשיטא דסגי אם הב"ד או עדים אחרים מכירין חתימתן וככל קיום שטרות דעלמא וז"פ ועיין בש"ך סימן מ"ו ס"ק צ"ג חתם כשהוא ברי' כו' דלר"ת אין חילוק בין עדות בכתב לשטר ושטר נמי כשר דראויים להגיד כו' ע"ש: ומ"ש דממקומו הוא מוכרע ממ"ש הטור בשם ר"ש גאון מקיימין אותה כו' לפלוג וליתני בדידיה כו' לק"מ דאדרבה רבותא קמ"ל דאע"ג דהשטרות הידועים שהם כ"י הלוה הם לפנינו לא מהני וכ"ש דלא מהני הכרה ע"י הרגילות שאין הדמיון רק ע"י מחשבה לבד וכמש"ל ולא בפועל ממש דלא מהני הכרה ומ"ש דהו"ל לפרושי דאף עדים גופייהו לא מהני כ"א כשראו החתימה דוק בלשונו ותשכח שכתב ע"פ עדים שיעידו בב"ד שהוא כ"י ולא קאמר המכירים כ"י משום דהכרה לא מהני וצריך דוקא להיות ידוע להם שזה כתב ידו ממש: ומ"ש דיש ראיה ממ"ש התוס' בב"מ דף ך"ד דלרבנן חייב להכריז אף בלא שבעתן העין כדמוכח מעובדא דרבה בב"ח אלמא אף ע"ג דמסתמא ראה כתיבת הגט וחתימתו ואפ"ה ס"ל להתוספת דלא הוי ט"ע גמור דלרשב"א לא מהני כו' לא דקדקת יפה בזה דבאמת מה שהשליח הגט אומר בפ"נ ובפ"נ אינו מצד הכרה שמכיר הכתב והחתימות אלא עיקר הגדת השליח בפ"נ ובפ"נ הוא לפי שעומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו ותיכף מקבלו