בית אפרים אבן העזר חלק א ס

פלגינן דיבורא דאם הוא מאחר א"כ אין ליתן עליו דין חלל מפסולי כהונה כלל. וגם דהא ר"י קאמר לה ואיהו לא ס"ל פלגינן דיבורא כמבואר ביבמות דף ך"ה והנה בקידושין דף ע"ח אההי' דזה בני ממזר פירש"י שנולד לו מחייבי כריתות. והפ"י שם הוקש' דבכה"ג ודאי לא מהימן דהא א"א מע"ר וכתב דמיירי שנותן אמתלא לדבר שלא ידע שאסור לו בח"כ ובספר המקנה שם כתב דלא על רש"י תלונתו דכמו כן קשה אהא דקאמר ר"י דנאמן לומר בני זה הוא בן גרושה כו' וכ"ש לפירוש רבינו אלי' בתוספת דף ע"ד דקרא דיכיר קאי על בן השנואה ודוחק גדול לאוקמי קרא בשוגג וצ"ל דמיירי בידוע שבן השנואה הוא הבכור כמשמעות הכתוב וכן במתני' מיירי בכה"ג שידוע שאשתו היא מח"כ רק שאין ידוע אם הוא בנה כו' ע"ש. ולדבריו צ"ע ביבמות דף מ"ז דקאמר ומי אמר ר"י אבנו לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים כו' ומאי קושיא דלמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא היכא דודאי חד מינייהו בן גרושה היא אז האמינתו התורה לברר מי הוא כיון דאתחזק בינייהו חד דב"ג הוא משא"כ היכא שרוצה לפסול הבנים לעשותם כנכרים ולא איתחזק איסורא כלל אפילו חד אלא ע"כ דהש"ס משמע לי' דר"י בכל גווני מיירי. ובעיקר הקושיא כבר עמד ע"ז בנימוקי יוסף בב"ב פרק יש נוחלין וז"ל וא"ת האיך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חליצה יש לומר כגון שאומר שוגג הייתי ובאומר על בנו ממזר אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהי' אח"כ משום בני זונה דאיסור שוגגת הוי ואינה נפסלת באשת ישראל כו' הריטב"א ז"ל עכ"ל. והוא כדברי הפ"י ומ"מ מ"ש הנ"י שאין נפסלין הבנים שיהי' אח"כ משום בני זונה צ"ע דהא אפילו אם היא מזיד' קיי"ל ביבמות דף מ"ט הכל מודים בבא על הסוטה שאין הוולד ממזר. ואפשר דס"ל כדעת ר"ת שם בתוספת ד"ה סוטה שכתבו דר"ח סובר דממזר מדרבנן הוי ואפשר דגם לדעת החולקים על ר"ח י"ל דמ"מ פגום לכהונה מיהא הוי ואע"ג דדעת הב"ש באה"ע סימן ד' ס"ק ך"ה שהבנים הנולדים אח"כ כשרים אפילו לכהונה ע"ש: וכן הוא באמת דעת הרשב"א ביבמות דף פ"ה ע"ש שמוכיח כן מרש"י מ"מ דעת הים של שלמה בפרק ד' אחין ובפרק החולץ סימן ל"ט דפגום מיהא הוי מק"ו דאלמנה לכ"ג ע"ש וא"כ אפשר שזה דעת הריטב"א ג"כ כמבואר מדבריו שכתב ואפילו אמר שהי' מזידה א"נ להפסידה כתובתה לא על הבנים שילדה אח"כ לפוסלם לכהונה ולפי שאינו מענינינו קצרתי. ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל דאע"ג שנשא אשה במקום אחר ומשים עצמו רשע ולא שייך פלגינן דיבוריה מ"מ י"ל דפלגינן דיבוריה שלא נעשה רשע ושוגג הי' בזה שלא יודע שיש בזה חרם רגמ"ה ועבירה היא בידו רק הי' סובר שמה שמכין ועונשין מי שנושא לו נשים שתים אינו אלא סייג ומנהג בעלמא שנהגו כן וא"כ אינו משים עצמו רשע באמירה זו. ואע"ג דהנ"י מיירי בגוונא שאומר כן בפירוש ששוגג הי' מ"מ י"ל דגם בסתמא לא משוינן ליה רשיעא ומוקמינן ליה בחזקת כשרות דלא עבר במזיד על החרם רק שוגג היה דאיכא אינשי דמשמע להו דליכא איסור בה כי כיון שאשתו לא מצאה חן בעיניו ובקושי יכול לרצות' לגרשה סבור שבדין הוא עושה מה שהולך למקום שאין מכירין ונושא אשה שם. וגם כיון דאיכא דיעות דבזה"ז אין לכוף מי שעבר על חרם רגמ"ה מאחר שכבר נשלם האלף החמישי ואע"פ שאין נוהגין כן מבואר בב"ש שם דאין זה אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו איסור ובמקום ספק מעמידין על דין תורה ע"ש. ומבואר בה' קידושין סימן דהיכא דאיכא פלוגתא לא שייך אדם יודע כו' אפילו אי תימא דזה הוא מלתא דלא שכיחא שיהיה שוגג בדבר זה ולא ידע שיש חרם בדבר מ"מ הוא באמת לאחר אלף החמישי והגזירה כבר בטלה ואינו רק מנהג שנהגו להאמין כמבואר בד"מ וגם מבואר שם דאינו אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"ש בתקנה בעלמא כו' אלמא דמיקל בהך מילתא, ועיין בשו"ת נ"ב חלק אה"ע סימן ב' שכתב שנחלקו חכמים אי הוי דאורייתא או דרבנן ולא הכריע בזה ואין להאריך. דבכאן עכ"פ י"ל ששגג בדבר או ידע בנפשו שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה כמבואר בש"ע או יש לדונו לזכות בשמיעה ששמע שמתה אשתו ולכך נשא אחרת ואע"פ שנודע לו אח"כ כי עודנה חי' היה סובר שאין בזה עון אשר חטא וכיון דאיכא כמה גווני דאפשר שאין נעשה רשע ע"פ הדברים האלה שפיר אמרינן פלגינן דיבורא. ועיין בשו"ת הרשב"א סימן אלף רל"ז גבי אני באתי על אשתו] (אשתי) כו' שכתב דלא פלגינן דיבורה כו' וא"ת אכתי אפשר לאונסו וכגון שנתקשה כו' לא הוא דדבר רחוק הוא זה ובהא לא אמרינן פלגינן דיבוריה כו' ובהרגתיו אמרינן לא לרצונו אלא לאונסו א"נ בשוגג עכ"ל. וצ"ע דלמה לא נימא גם באני באתי על אשתך דהיינו בשוגג וא"ל דלא שכיח שיהיה שוגג באיסור א"א מ"מ שפיר י"ל ששגג וכסבור אשתו זאת וכההיא דיבמות דף ל"ג שהוחלפו נשותיהן כו'. ואפשר דס"ל דגם זה לא שכיח ולא פלגינן דיבורא בכה"ג וצ"ע. שוב מצאתי בשו"ת נ"ב סימן ע"ב שהרגיש בזה וכתב דהתם לענין קטלא מיירי שצריך התראה ע"ש בדף פ"ה. וגם באו"ת סימן ל"ד כתב כזאת ע"ש. ועכ"פ בנ"ד שפיר י"ל כמ"ש ועוד י"ל אחר שאבאר פלוגתא דר"י ורבא בענין פלגינן דיבורא דר"י סבר דלא פלגינן דיבורא ולכך קאמר רשע הוא והתורה אמרה כו' וכוונת הדברים דודאי גם רב יוסף אזיל ומודה שאין אדם נפסל ע"פ עצמו והוא כשר מכאן ולהבא לכל עדיות שבתורה אלא שעל עדות זה עצמו אין מקום להכשירו כיון שבאותו דיבור עצמו אמר שרבעו לרצונו וא"א לנו לקחת מדבריו מקצת מה שמועיל להעיד על אחרים ולהניח המקצת מה שהוא מעיד על עצמו אלא אם אנו באין לדון על פי עדות זה אנו צריכים לקבל העדות בשלימות וא"כ נלמד ממנו שזה הוא רשע והרי הוא פסול לעדות וממילא שהעדות בטל ולדעת רבא סובר כיון דמה שהוא מעיד לפסול את עצמו אינו עדות לפי שאדם קרוב אצל עצמו א"כ אין מקום חשש פסול עדות מחמת רשע שאין אנו לומדים מתוך דבריו רק מה שהוא מעיד על אחרים ולא מה שהוא מעיד על עצמו אף על פי שבדבור אחד היו הנדברים מ"מ פלגינן דיבורא והדברים פשוטים בסוגיא שם. ולפ"ז בנ"ד נראה דאפילו אם היו מתברר לנו שכדבריו כן הוא שנשה אשה על אשתו מ"מ לא נפסל לעדות בשביל זה כמבואר בש"ע ח"מ סימן ל"ד שכל שרוב העם אין יודעין שהעושה דבר זה הוא פסול לעדות מדרבנן כשר לעדות אשה. ועוד דאפילו החשוד על העריות לדברי הפוסקים כר"נ בסנהד' דף כ"ו אינו פסול לעדות רק על עדות אשה לאפוקה הוי חשוד מדרבנן כמבואר בח"מ וב"ש באה"ע סימן מ"ב וכאן פשיטא דשייך נמי האי טעמא דיצרו תקפו במה שנשא אשה על אשתו ולא נפסל לעדות משום זה ואפילו מדרבנן דהתם קאמר הטעם דא"נ לומר מת בעלה או גירשה לשוי' פנויה דתיהוי שכיחא ליה משא"כ בנ"ד נראה דלא שייך הא מלתא כלל: אך דבאמת אף לדעת רב ששת וכך דעת הפוסקים מ"מ דוקא בערוה דאורייתא מה שא"כ בדרבנן דקיי"ל דכשר לעדות אשה וא"כ לדעת רב יוסף דס"ל שאנו לוקחין כל כמות שהוא אלא דמ"מ פסול משום דרשע פסול לעדות א"כ בנ"ד דאין כאן פסול עדות מחמת זה שפיר אנו מכשירין כל העדות כמות שהוא: וכן מבואר ביבמות דרב יוסף ס"ל דגזלן דאורייתא נמי כשר לעדות אשה ולכך בהרגתיו תנשא אשתו. וא"כ אף דאנן קיימא לן דגזלן דאורייתא פסול מ"מ כאן דאין כאן רק דרבנן שפיר מהני עדותן אך דלדעת רבא דס"ל שאין אדם משים עצמו רשע ואין אנו יכולין להשתמש בענין עדות זה מה שהוא מעיד על עצמו שנעשה רשע ולכך במקום דשייך פלגינן דיבורא מהימן. ולפי"ז לכאורה הוי איפכא אליבא דר"י דלדידיה בגוונא דנ"ד דלא שייך פלגינן דיבורא לא מהימן לפי שא"א לנו לתפוס דבור זה שמשים עצמו רשע לאמת כלל ואנן כדרבא קיי"ל בהא כמבואר בדוכתי טובי וכבר כתבתי לעיל דאפי' במקום מיגו י"ל דלא מהימן וראיתי בדברי הגאון נ"ב סימן הנ"ל בד"ה והנה הא דפשוט כו' שכתב דלרב יוסף אמרי' מתוך שנאמן על חבירו נאמן על עצמו אלא דפסול משום רשע וכו' וכן הוא לרבא היכא דלא פלגינן דיבורא נאמן