בית אפרים אבן העזר חלק א נט

מ"ש ראיה מפלוני רבעני לרצוני דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר לאונסי ורוצה ללמוד מזה דלא מהימן למשויא נפשיה רשע במיגו שהיה אומר טענה דלא משויא נפשיה רשיע' וזה תימא שהרי טעמא דרב יוסף דאומר דלרצוני אין נאמן משום דאם נאמין לו הרי נעשה רשע דהא לא פלגינן דיבורא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וא"כ פשיטא דלא מהני מיגו דהא אנן בעינן להרוג את הנפש על ידם ואפילו אלף מיגו לא יועילו בדבר שצריך עדים דלא אזלינן בתר אמתת הדבר כלל ואפילו קרובים כמשה ואהרן לא מהימני וכן לכל דבר הצריך עדים לא מהני עד וצריך מיגו וזה פשוט. וכן מ"ש דהיכא שהטענה דעכשיו לא משויא נפשיה רשיעא אין נאמן במיגו שהיה טוען טענה שמשים עצמו רשע וראייתו מההיא דאם ירצה לומר מזיד הייתי הדברים צ"ע כמ"ש הש"ך דהא חכמים ס"ל דנאמן ומ"ש הש"ך שהרי כתבו התוס' וא"ת והאיך נאמן כו' לענ"ד תמוה דברור למעיין שאין קושיא מהתוס' אהא דנאמן במיגו כ"א על טענת המיגו דהאיך יהיה נאמן לטעון מזיד הייתי כיון דקיי"ל אין אדם מע"ר וא"כ אין לו להיות נאמן כלל באומר מזיד הייתי וא"כ פשיטא דלא שייך להאמינו במיגו דמזיד הייתי שהרי אף יאמר כן לא יהיה נאמן ואהא תירצו דודאי אם יאמר מזיד הייתי יש להאמינו כיון שאומר דרך תשובה כו' ולפיכך שייך שפיר מיגו וא"כ אדרבה היכא שאומר טענה שאין מע"ר בטענה זו ויש לו מיגו שהיה טוען טענה דמשויא נפשיה רשיעא והיה נאמן בה כגון באומר דרך תשובה שפיר הוא נאמן במיגו ובענין אחר לא משכחת שיהיה שייכות מיגו כיון דלא מהימן כלל למשויא נפשיה רשיעא ובמקום שהוא נאמן באמת אמרינן מיגו כדמוכח מההיא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אך בתוס' דכריתות שם קודם לזה כתבו דאינו נאמן במיגו שיטעון טענה דמשויא נפשיה רשיעא והביאו ראיה מקידושין ולכך כתבו דהך מה אם ירצה כו' היינו דמתרצינן דיבוריה שכך היה דעתו ע"ש: אך בתוס' דב"מ פירשו ג"כ טעמא דמתרץ דיבורא משום דאל"כ הוי מיגו במקום עדים והשמיטו הקושיא שהקשו בכריתות דאין זה מיגו דלא משים אינש נפשיה רשיעא משמע דמהימן בכה"ג אע"פ שהטענה שטוען משים עצמו רשע. אלא דהוה קשיא שלא יהא נאמן על אותה טענה עצמו ולזה כתבו דדרך תשובה שאני וכיון שנאמן בזה שוב שפיר מצינן לתרץ דיבוריה ואפשר שגם אם הוה שייכות מיגו כגון שאינו במקום עדות שפיר נאמן ואם כן תימא על הש"ך שהביא מדברי התוס' דב"מ וכריתות בהך ק"ו דאיך נאמן לומר מזיד כו' דלא הו"ל לאתויי מהא רק ממ"ש התוס' בכריתות קודם לזה וכמ"ש וגם על ספר כריתות שהביא ראיה מזה צ"ע דנהי שהתוס' שם כתבו כן מחמת ראייתם מקידושין מ"מ מדברי הש"ס דכריתות גבי אמרו לו שנים כו' אין הכרח לומר כלל שלא יהיה נאמן בכה"ג במיגו ומצאתי בספר כנה"ג ח"מ סי' פ"ב כתב לפרש דברי ספר כריתות משום דקשיא ליה אהדדי הך דקידושין ודכריתות ע"ש ודבריו דחוקים ועכ"פ לענין דינא מבואר דלפי מה דאמרינן אין אדם מע"ר אינו נאמן אף אם מפרש דבריו כן וא"כ צ"ע אם נאמן במאי שאומר שהיה לו אשה אחרת כלל ולפי מה דכתיבנא לעיל דאיכא למימר שיש לו מיגו שהיה אומר שהיה יודע שמת בעלה של אשה זו א"כ י"ל לפי מ"ש בכנה"ג בשם מהריב"ל שלדעת הרשב"א אם יש לו מיגו נאמן אע"פ שבטענה של עכשיו מע"ר א"כ שפיר מהימן בנ"ד ואפילו את"ל דאין זה מיגו דאפשר שלא בא להתיר רק להתוודה דרך תשובה ובכה"ג לא שייך מיגו מ"מ שפיר נאמן דממ"נ אם הוא דרך עדות להתיר האשה שייך מיגו ואם אינו דרך עדות רק דרך וידוי ותשובה פשיטא ופשיטא דלא שייך לחושדו שישקר ויתוודה ויאחז דבר שקר ואדרבה בכה"ג אפילו במקום שמשים עצמו רשע נאמן כמ"ש התוס' בכריתות ובב"מ אלא שצ"ע שנלענ"ד דע"כ לא קאמרי התוס' התם דכל כה"ג שפיר נאמן אלא לגבי עצמו שלא נכוף אותו להביא קרבן שהרי הוא צווח שמזיד היה ואין רוצה להביא חולין לעזרה ומ"מ אם היינו דנין אם נפסל לעדות עפי"ז שאומר מזיד הייתי פשיטא שאין נפסל ע"פ עצמו אף באומר דרך תשובה וכן כל היכא שאנו צריכין לקחת מדבריו אלו איזה ענין שצריך להיות נאמן עליו בתורת עדות פשיטא דלא נפסל: וראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק י"ד סימן מ"ח שכתב בענין שוחט שנשבע להפרד מאחיו ועתה אומר שהיה מושבע ועומד שלא להפרד שאינו נאמן כדאמרינן בכתובות דאנוסין מחמת ממון א"נ דאין אדם מע"ר ומיהו איכא למימר דדוקא בבא להעיד על אחרים לא מקבלינן דבריו אבל לעצמו נאמן ואע"פ שלא יופסל על פיו מ"מ יכול להפטר משבועה בתרייתא בטענה זו ותדע דתנן בכריתות כו' ע"ש ומ"ש מהרי"ט שם דלפי מ"ש התוס' משום דמתרץ דיבוריה כו' כי אמר הכי נאמן אע"ג דמשים עצמו רשע ומה שהקשה התוס' דהא מע"ר היינו דאי הוה טעמא דנאמן במיגו דאין זה מיגו טוב כו' אבל לטעמא דמתרץ דיבוריה ניחא שהוא עצמו טוען כך ומקבלין הימנו עכ"ל. ודבריהם תמוהין לענ"ד שהמעיין בתוס' יראה שכוונתם כמ"ש דאף לטעמא דמתרץ דבורי' קשיא להו דהאיך נאמן אף אם יפרש דבריו כן ע"ש. ועכ"פ מבואר ממהרי"ט דלגבי אחרים א"נ אף בכה"ג שאומר שרוצה לחזור בתשובה לפי שנשבע לשקר ונעשה רשע לא מהימנינן ליה כלל וכן נראה מהך דאנוסין היינו מחמת ממון דאטו מי לא עסקינן שבאים לומר כן דרך תשובה ולהתוודות אשר חטאו בנפשותם להעיד שקר מחמת אונס ממון ורצונם לעכב שלא יצא התקלה מידם מכח אל הפועל ואפ"ה לא מהימני אע"פ שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואית להו מיגו כיון שהם מעידים לגבי אחרים לא מפיהם אנו חיין להאמין להם במה שאומרים שיצאו מחזקת כשרותם פעם א' רק שעתה הם עוזבים ומתנגדים. וגם מבואר במהרי"ט שם דגם לגבי דנפשיה יועילו דבריו שלא להענישו לשעבר שמא עבר על שבועתו שהרי מסור לשמים אבל לעשותו לכתחלה בשאט נפש בטענה שמשים עצמו רשע אין שומעין לו כו' עכ"ל. וכעין זה כתבתי בביאור דברי התוס' דב"מ בק"א לשו"ת ב"ח החדשות דפוס קארעץ סי' פ"ד שנדפסו ת"ל ע"י ואז לא היה למראה עיני דברי מהרי"ט הנ"ל ות"ל כוונתו לדעתו דהך דדרך תשובה לא מהני רק לגבי קרבן וכיוצא בו אבל מ"מ לגבי דידן אין אנו מעמידין על דבריו כלום כיון שאומר שנעשה רשע פ"א ומוציא עצמו מחזקת כשרות אינו נאמן. וכן נראה לדברי התוספות ביבמות דף ך"ה שכתבו שאין לנו לכופו ולהביא חולין בעזרה לפי דבריו כו' ע"ש ובתשו' מהר"י הלוי סימן נראה מדבריו דכל שאומר דרך תשובה שפיר נאמן להשים עצמו רשע. ולענ"ד ז"א וכן מוכח לענ"ד ביבמות דף כ"ה דאמרינן והתניא אמרו לו לרבי יהודה מעשה בליסטים א' שיצא להרג כו' ואמר להם לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה כו' והשיאו את אשתו ואם נימא דדרך תשובה מהני הוי ליה לדחויי דהתם היו דבריו אלו בדרך תשובה וכדי שלא תעגן האשה שנהרג בעלה על ידו הודה בהריגתו ודוחק לומר שהיה ידוע להם דעובדא זו לא היה בדרך תשובה אלא משמע דבכל גווני לא מהני כיון דעכ"פ משים עצמו רשע וכן מוכח מדברי הנ"י בב"ב שאביא דבריו לקמן ושאר מפורשים דבכל גווני אמרינן אין אדם מע"ר. ומדברי הש"ס אלו מוכח לכאורה דאף במקום מיגו אין אדם מע"ר דאל"כ אין משם ראיה דדלמא התם טעמא משום דנאמן במיגו דאי בעי הוה אמר יודע אני שמת בעלה של אשה זו וא"ל דשאני התם דלסטים היו. וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ז"א דא"כ מה הקשו לרבי יהודה. דלרבנן מי ניחא דנהי דנימא פלגינן דיבורי' והוה כאומר שאחרים הרגו מ"מ הא בלא"ה פסול לעדות הוא אע"כ דאע"ג דלפי מה דס"ד לרבנן ליסטים היה מ"מ לא נתברר בעדים כשרים לפני ב"ד ישראל שהם ליסטים וגם לפי הס"ד דפריך והא יוצא ליהרג קתני ג"כ ידע דלאו ליהרג ע"פ ב"ד ישראל מיירי רק דהוה ס"ד דגם ב"ד של א"ה דייקי וקטלי ולזה משני דב"ד של א"ה לא דייקי וקטלי אבל מ"מ לא מיירי בגוונא שנתברר בב"ד של ישראל ונגמר דינו להריגה דלפמ"ש קשה אליבא דר' מנשה מ"מ מאי טעמייהו דרבנן דנהי דנפלוג הך דיבורא מ"מ הא פסול הוא בלא"ה שהרי רוצח הוא בודאי אע"כ כמ"ש וא"כ מוכח דבכה"ג אף מיגו לא מהני: ולכאורה יש לדון ולעיין בהא דנאמן אדם לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה דהא אין אמע"ר ולא שייך בזה