בית אפרים אבן העזר חלק א נח

יש לנו להאמינה מחמת המיגו ואע"פ שאין כאן אמתלא ניכרת וגלוי' לב"ד מ"מ מחמת המיגו אמרינן דמסתמא היה לה איזה טעם כמוס עמה שהוצרכה לומר שקר זה אע"פ שאין הטעם מבורר לפנינו מ"מ המיגו שיש לה הוי כרגלים לדבר שהאמת אתה בזה וא"כ מיגו ואמתלא שוים דבתרווייהו לא איכפת לן מה דשויתי' נפשה ח"ד: ואמנם כדי להשוות דעת הפוסקים שנראה מדבריהם דבכל גווני אינו יכול לסתור דבריו הראשונים ומשמע אפילו באמר חוץ לב"ד כמש"ל ולענ"ד דכ"ע מודו היכא שהדבור הוה לחובה או לתועלת עצמו יכול לחזור בו מחובה לזכות היכא דאית ליה מיגו וכגון ההוא שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דהא אין כאן גדר עדות כלל רק בעד שאינו בגדר עדות ובכה"ג דאית ליה מיגו טוען וחוזר וטוען משא"כ היכא שהענין שהוא מגיד עליו אינו נוגע לעצמו כלל כ"א לאחרים בין שהוא מדברים הנוגעים בממון או באיסור כגון ההוא דאמר יש לי בנים והוא נאמן ע"ז שוב אינו נאמן בדבור השני לסתור דבריו הראשונים. וכן ההוא דאמר זה עבדי כו' אף דאית ליה מיגו דאין המיגו מועיל רק לגביה דנפשיה ולא לגבי דאחרים ועדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות שנאמנים במיגו שאני דאין זה הכחשה גמורה לדבריהם הראשונים אלא שנותנים אמתלא לדבריהם הראשונים שאנוסים היו הרי נאמנים במיגו על אמתלא שלהם. אלא שצ"ע משו"ת הר"ן סימן מ"ז שכתב שאפילו בעדות אשה אע"פ שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים. ואע"ג דהר"ן דהתם מיירי באם אמר תחלה לא מת ואח"כ אמר בב"ד שמת אלא דמ"מ הוי ס"ד כיון דבעדות אשה א"צ שיעיד בב"ד עדותו חוץ לב"ד שאומר לא מת כאלו העיד בב"ד ולכך כתב דבכה"ג אינו יכול לחזור ולהעיד בב"ד: אך ז"א דמשמע התם דבכל גוונא יכול לחזור ולהעיד בב"ד ולומר אסור על מה שהעיד מתחלה היתר שהרי הביא ראי' מתוספתא דאיתא עדים שהעידו בין לטמא כו' עד שלא נחקרה עדותם בב"ד אמרו מבודים היינו הרי אילו נאמנים כו' הרי שכללו כאן כל מיני עדיות אפילו אותן שא"צ שיהיה נעשים בפני ב"ד שהרי שנינו בין לאסור ובין להתיר כו' וא"כ צ"ע בההיא דאמר זה עבדי כו' דמשמע אף שלא בב"ד ואין נראה לחלק בין ההוא דהתם דכתיב יכיר אז לא מהני חזרה אח"כ אף שהכיר תחלה חוץ לב"ד משא"כ בשאר מיני עדיות שנאמנים באמירתם שלא בב"ד שאין נראה לחלק בכך. וגם צ"ע מדברי הרמב"ן במלחמות דלעיל ביש לי בנים כו' דמשמע אף שלא בב"ד. ואפשר לומר דדוקא אם עדות החזרה שלו היה בב"ד שפיר נאמן במה שאומר בב"ד טפי ממה שאמר תחלה חוץ לב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים כמ"ש הר"ן שם לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד משא"כ היכא שגם דבריו האחרונים היה חוץ לב"ד אין כח באחרונים לבטל הראשונים דמאי חזית דסמכת אהני שאמר אח"כ סמוך אהני שאמר מתחילה. אך מדברי הרמב"ן והנימוקי יוסף דנקטי בלישנייהו טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' משמע שאנו תופסין דבריו הראשונים לעיקר בכל גווני כאילו העיד בב"ד ומדבריהם נראה דס"ל כמ"ש בשו"ת ב"י בדיני עגונות סימן זיי"ן דהא דנאמנים לומר מבודין היינו דוקא בשאר עדות שאע"פ שהגיד עדותו בפני ב"ד. אין ב"ד דנין באותו עדות עד שישמעו אותו מפיהם מש"ה כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד אין כאן עדות כלל הילכך יכולין לומר מבודין היינו אבל עדות אשה כיון שהוא משונה משאר עדיות דעד מפי עד כשר בו ואין ב"ד צריכין לשמוע מפי העד הראשון כיון שיצא העדות מפיו בפני העד השני הוי כשאר עדות שנחקרה בב"ד כיון דאין ב"ד צריכין לשמוע מפיהם אינם יכולים לחזור בהם כו' עכ"ל: וא"כ גם בההיא דאומר זה עבדי או באומר יש לי בנים כיון שאם שני עדים מעידים ששמעו כן מפיו סגי בהכי ואין בזה משום עד מפי עד שפיר אמרינן בזה דאין חוזר ומגיד. ודברי הב"י בזה מובאין בקצרה בק"ע ע"ש וצ"ע על הב"י שלא הזכיר מדברי הר"ן ומ"ש הר"ן ראיה מהתוספתא שכלל כל עדיות אפי' אותן שא"צ ב"ד שהרי שנינו בין לאסור ובין להתיר כו' וכתב שזה ראיה שאין עליו תשובה י"ל דהב"י ס"ל דלדין יש תשובה דהתם מיירי בגוונא שבאים לאסור דבר דאתחזק התירא או להתיר דבר דאתחזק איסורא וע"ז דווקא צריך שני עדים להוציא מחזקתו ואז יכולין לחזור משם קודם שנחקרה עדותן בב"ד ואף להפוסקים הסוברים דע"א נאמן באתחזק איסורא מ"מ לפעמים אינו נאמן כגון בדבר שבערוה וכיוצא בו. ובכה"ג הוא דאמרי' שיכולין לומר מבודין. אבל בדבר שא"צ ב"ד כלל לא שייך הך דעד שלא נחקרה כלל ומסייע ליה להב"י דברי הרמב"ן והנ"י דלעיל ודאתין עליו בנ"ד שאנו דנין על מה שהחזיק שמו מתחלה ועתה רוצה לחזור בו ולומר מבודה הייתי אם עדותו מועיל לגבי אחרים לכאורה נראה שאין מועיל לסתור דבריו הראשונים ולאפוקי מחזקה ואפילו אי אית ליה מיגו דלא מהני לסתור החזקה שהחזקנו מתחלה שכך שמו נקרא ומכ"ש דאין זה מגו גמורה וכבר כתבתי שנראה בנ"ד שהוחזק שמו בעיר כמה שנים בעליה לתורה ושטרות כנחקר בב"ד דמי וגם אמתלא לא מהני בכה"ג דהוי כעדות אלא שיש מקום לומר דכיון דאית ליה מיגו שפיר נאמן על האמתלא אף בההיא דעדים וכההוא דאנוסים מחמת נפשות דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים במיגו: אבל כבר כתבתי דשאני התם שאינו סותר דבריו הראשונים כלל רק שאומר טעם למה הוצרך לעשות כן משא"כ הכא שהוא סותר דבריו הראשונים ואפילו תימא דגם בכה"ג נאמן במיגו על אמתלא שלו שעשה כן לפי שהיה לו אשה אחרת כבר כתבתי דמהרי"ט כתב דלא כל מה שיטעון אדם נקרא אמתלא רק מלתא דמסתברא ובגווני שיש לו לדאוג פן בחוץ יתגלה קלונו אין זה אמתלא וא"כ בגוונא דנ"ד שאמתלא שלו בעשה מעשה רשע לישא אשה על אשתו ולעבור על חרם רגמ"ה אין זה אמתלא וכן בשו"ת מהר"א בן חיים סימן ל"ז כתב שאם באנו לומר מדחוזר ומגיד מטעם שהוא נותן טעם לדבריו על מה שאמר תחלה בפני ב"ד שלא היה יודע מפני שהכעיסוהו כו' ומפני זה חרה אפו וכבש עדותו דומיא מאי דאיתא בגמרא באשה שאמרה שהיתה מקודשת וחזרה ואמרה פנויה אני כו' גם ז"א דדוקא התם דלא עבדה איסורא במה שאמרה מקודשת כו' כי עביד איניש למיעבד כה"ג משום אמתלא אבל במידי דאיכא איסורא כגון כובש עדותו דאיכא דאם לא יגיד ואפילו את"ל דלא משמע לאינשי דאיכא איסורא בהכי מ"מ לא נעלם מהם דודאי לאו שפיר עביד לכבוש עדותו כל כה"ג נראה דלא מהני אמתלא כלל. וכ"ש היכא שנגזר עליו בגזירת חרם ולא שת לבו גם לזאת. ואמר שאינו יודע דודאי לא מהני אמתלא כלל לחזור ולהגיד. וכן יש לדקדק מההיא דהשביע עליו ה' פעמים כו' עכ"ל. ואף שאין הנדון דומה דהתם אינו נאמן לומר דבשביל אמתלא זו עביד איסורא משא"כ כאן דמה שאומר ששינה שמו ואין בזה איסור רק שהאיסור הוא בגוף האמתלא שאומר שרצה לעבור איסור ולכך שינה שמו אבל לא נהירא לחלק דס"ס יש לנו לומר דלא מהימן ליתן אמתלא גרועה כי האי דעביד איסורא וממילא שאין נאמן לומר ששינה שמו: ועוד יש לדון דאף אם לא היה כאן ענין זה של שינוי השם מ"מ יש לדון אם נאמן לומר שהיו לו אשה במקום אחר כיון דהא קמן שהיה נשוי במקום זה ואין נאמן לומר שעבר על חרם רגמ"ה דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא שייך פלגינן דיבורא ונאמר שלא הוא שנשא אשה אשר בק"ק לקאטש אלא אחר א"כ אין כאן עדות כלל שמת בעלה של האשה אשר בק"ק לקאטש כלל וע"כ בשאנו באין להתיר את האשה הזאת אנו צריכין לומר שזה שמת הוא בעל האשה והרי לפנינו שנשא אשה עליה במקום זה ג"כ וא"כ בודאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ומבואר בפוסקים דחרם רגמ"ה הוי איסור דאורייתא ורשע פסול לעדות אשה וכמבואר מהש"ס גבי הרגתיו דאי לא פלגינן דיבורא לא מהימן. ואפילו אם נימא שיש כאן מיגו וכמש"ל מ"מ הרי מבואר מדברי ספר כריתות שהבי' הש"ך סימן פ"ב דאף במיגו אינו נאמן במקום שמשים עצמו רשע: איברא כי דברי ספר הכריתות והש"ך הם תמוהין לענ"ד כי