בית אפרים אבן העזר חלק א נז

אין לפסול מה שיוצא לנו מעדות זה שזה פסול לעדות מחמת עדות שבטל' מקצתה כיון דמה שאינו נאמן לעצמו אינו בכלל עדות שבטלה דהא הוא בע"ד וזה ברור מאוד למעיין בדברי הריב"ש. ומעתה מה שהקש' הש"ך על הריב"ש מהא. דאריס אינו מעיד היכא דאית לי' פירא בארע' פשיט' דלק"מ דהתם החשש שיעיד שקר להעמיד' ביד הבעלים כדי שיטול חלקו בפירות ולא שייך שם כלל לומר שהאריס אינו מעיד בשביל זה כיון שיודע שאין נאמן לעצמו דהא עיקר עדותו שמעיד על השדה הנאתו תלוי' בזה ומקושרת עמו שאם ישתוק ולא יעיד יפסיד וכשיעיד ותשאר השדה ביד המחזיק ירוויח ופשיט דאין שייכות לזה הא דפלגינן דיבורא כיון שסמוך לבו בטוח שע"י עדותו מטיא לי' הנאה ממילא בפיר' דארעא. גם מ"ש ומה שהביא ראי' מרבוות' שכתבו דכיון דהוי בע"ד מהני סילק אינה ראי' דס"ס סילוק בעינן כו': וגם באו"ת כתב דאדרבא מכאן ראי' דבנוגע לא פלגינן דיבורא לשיטת הראב"ד דאל"כ למה צריך סילוק ע"ש ולענ"ד ז"א שהדבר ברור כמ"ש דהתם שייך לומר שיעידו שקר בשביל ההנאה שיבוא להם ע"י עדותם זה שהרי אם יועיל עדותם שיתנו המנה לעניי עירם יקל מעליהם קצבת העניים הסמוכים עליהם בהא פשיטא דלא סגי בלא סילוק משא"כ בלדידי גנב שאף שיועיל עדותן שיהי' זה נפסל לעדות מ"מ יודע שלא יפסקו ע"פ עדות זה שישיב לו הגניבה אשר אומר שגנב מאתו וכל ראיית הריב"ש משם אינו רק דכיון דחזינן דמועיל סילוק ולא חשבינן לי' תחלתו בפסלות אלמא דגם מחמת ממון אינו בגדר עדות רק בגדר בע"ד וא"כ שפיר שייך לומר בכה"ג דאין חשש עדות שקר מחמת זה רק שיש כאן ביטול עדות במקצת פלגינן דיבורא ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה. ולפ"ז דברי הע"ש שהביא הסמ"ע בריש סימן ל"ז שכתב דנוגע פסול מטעם קרוב אצל עצמו הוא נכון דיש בו פסול גם מטעם זה כמבואר מהריב"ש. אך מ"ש הסמ"ע בשם הע"ש שם בס"ק ו' דלכך אף על חלק השותף לא מהני עדותו כיון שעל חלקו בטל שאינו מעיד לעצמו הו"ל כמו עדות שבטלה מקצתו כו' ובאמת ז"א דהעדות לעצמו אינו בגדר העדות רק מטעם דחשדינן לי' במשקר שיחלוק עמו אח"כ אתינו עלה התם וכמ"ש הסמ"ע ומ"מ אף היכא דלא שייך חשדה דהנאה נפסל לעדותו מחמת אדם קרוב וכמ"ש ומה"ט לא אמרינן עדות שבטלה לפי שאינו בגדר עדות ועוד יש להרחיב הדיבור בזה אך לפי שאינו מענינינו כ"כ רק הואיל ונתחדשו דברים אילו בעידנא דעסיקנא בעסק עלובא זו כתבתים פה. ונחזור לענינינו שמדברי הגאון נ"י בספר המקנה נראה דלא מהני מיגו לחזור מדבריו הראשונים. ומשמע דלאו מטעם שויא נפשה ח"ד אתינן עלה אך אח"כ כתב דהעיקר לחלק בין אם העידו בב"ד בתורת עדות כו'. וכבר כתבתי לעיל מזה. אך צ"ע מדברי הרמב"ן במלחמות בקידושין בההיא דמי שאמר בשעת מיתתו כו' תמה על רש"י ובעל המאור שכתבו באמר בשעת קידושין יש לי בנים אי הדר בשעת מיתה נעור' חזקה הראשונה של איסור שלא מצינו בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה שאמר בשעת קידושין יש לי בנים ואילו שתק בשעת מיתה אשתו מותרת כי הדר אמר אין לי בנים איך נעורה החזקה ראשונה של איסור שלא מצינו בתלמוד לאסרה כו' עכ"ל מבואר מדבריו דבכל גווני דאמרינן שהוא נאמן אינו מועיל חזרתו אח"כ בלא אמתלא אף אם היתה הגדתו הראשונ' שלא בב"ד. וכן הנימוקי יוסף בב"ב בעובדא דאמר חזיא לכהנא רבא כתב וז"ל כיון שאמר סתם ולא בירר כו' וכ"ש לפי מה שפירשתי בפנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל ור"ל דכיון שכתב דמיירי ששמענו מפיו דלית לי' בני' שוב אינו נאמן לומר שיש לו בנים. וכמ"ש לענין אמר בני ואח"כ אמר עבדי כו' אמנם משם יש לדחות דהתם י"ל שטעמו שלא נתן לו התורה הבחנה אחר הבחנה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' וכמבואר שם ומהאי טעמא אפילו תוך כ"ד אינו יכול לחזור בו וכמ"ש הרשב"ם והביאו הנ"י שם וכן לענין בכור דכיון שהכירו פעם אחד שוב לא נתנה לו התורה הכרה אחר הכרה (וגם י"ל דהתם כיון שהכרה השני' הוא לחובתו של זה או לחובת האחין לא מהימן לחזור אפילו באמתלא כמבואר באה"ע בסימן מ"ז בשם הרא"ה גבי נתקדשה לפלוני) אלא דמ"ש דאם אמר עבדי שוב אינו נאמן לומר בני משום דהוי סתירת דברי' ואפילו במיגו לא מהימן ובכה"ג דלא שייך שהוא מטעם יכיר שהרי אדרבה אמר שאינו בנו אלא דכל שהוא נאמן לומר שאינו בנו שוב אינו חוזר ומגיד וממילא דאף לומר שהוא בנו אינו נאמן: ומה שכתבו שלא נתנה לו התורה הכרה אחר הכרה היינו משום דס"ד דיכיר דקרא אתי לאוריי' שיוכל להכירו אפילו כמה פעמים לזה אמר שלא נתנה לו התורה כו' וממילא שאינו נאמן לסתור דבריו אפילו ע"י מיגו וכמ"ש הריטב"א והנ"י שם. אך יש לדחות דגם לענין זה שייך יכיר שהתורה זכתה לאב שיהי' נאמן להכירו אם הוא נכרי ואינו בנו או אם הו' בנו וכל שאומר עליו עבדי הרי הכירו שאינו בנו. ומ"ש הסמ"ע סי' רע"ט ס"ק ה' שלא האמינתו תורה אלא בבנו היינו לענין שיהי' נאמן לפוסלו כעבד אבל מ"מ שפיר הוי הכרה לענין זה שאינו בנו ומכ"ש דא"ש לפי מ"ש הסמ"ע שם שמה שנאמן לומר עבדי הוא היינו שאומר שהו' בנו שנולד לו מהשפחה והרי הוא עבד כוי א"כ גם בזה שייך שפיר יכיר שהו' מכירו לבנו מהשפחה והרי הוא עבד כו' ושוב אינו יכול לומר שהו' בנו מאשה כשרה אף ע"י מיגו. משא"כ בעלמ' שפיר מהני מיגו אף לסתור דבריו הראשונים אך מדברי הש"ך בשם הר"ש מקינון ומדברי הש"ך גופיה שם בכללי מיגו סי' פ"ב מבואר דמיגו מהני אף בלא אמתל' שהרי כתב דהא דפריך והא שויתי' נפשיה ח"ד היינו משום דחזרתה הי' לאחר כ"ד ומיגו לא מהני רק תכ"ד והתם נמי מיירי שסותר' דברי' שחזרה ואמרה פנויה אני ואפ"ה ס"ל דמהני מיגו. אך באמת דברי הר"ש מקינון בזה הם תמוהים בעיני מאוד שנראה מדבריו דתכ"ד נאמנת לחזור בה מטעם מיגו ובאמת ז"א דבשלמ' בא"א הייתי וגרושה אני שייך מיגו בתכ"ד דלא הוה אמרה כלל שהוא א"א הילכך מהימנ' לומר תוך כדי דיבור גרוש' אני שהפה שאסר כו' משא"כ כשסותרת דברי' תכ"ד פשיט' דאין זה מגו לומר שנאמנת ששיקרה מתחלה מיגו דלא הוה אמרה כלל ואפשר דס"ל דגם בזה יש מיגו דאי בעי הוה אמרה גרושה אני והיתה נאמנות כיון דתכ"ד הוא ומ"מ אפשר דאין זה מיגו דהוה קפסלה נפשה מכהונה. ואמנם פשט' דמלת' דאם חזרה תכ"ד שנאמנת אינו מטעם מיגו אלא הטעם כדקיי"ל בכל דוכת' תכ"ד כ"ד חוץ ממקדש כו' וכן בעדים יכולין לחזור מעדותם תוך כ"ד והלכך שפיר רשאה הו' לחזור באותו דבור עצמו. והכא לא דמי למקדש דא"י לחזור תכ"ד דהתם לענין מעשה הקדושין מיירי וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ז ס"ק זיי"ן. ונראה דגם הר"ש מקינון מודה לזה ולא בא אלא להוכיח דלאחר כ"ד לא מהני מיגו דאל"כ לא הוה פריך והא שוי' נפשיה ח"ד. וכ"כ הש"ך שם: ובאמת שגם זה צ"ע דהתם לא מהני מיגו כיון שאינה נותנת אמתל' לדברי' הראשונים א"כ הדברים הראשונים לא נעקרו ממקומם וחל על נפשה ח"ד. ויש שכתבו שהו' משום נדר ולכך אין מועיל מה שטוענת עתה ששקר דברה במזיד במיגו ומהאי טעמ' כתבו דאינה נאמנת במיגו דמת בעלי וכמש"ל באורך משא"כ היכא דלא שייך שויה ח"ד אין מזה ראי' דלא מהני מיגו לאחר כ"ד ואע"ג דוודאי מוכח טובא בש"ס ופוסקים דמיגו לאחר כ"ד לא מהני כמ"ש הש"ך מ"מ נ"מ לענין אם איכא מיגו דהוה מצי למיטען עכשיו טענה אחריתי שהיתה נאמנות בה כגון מת בעלי או בנדה שעבר זמן שהית' יכולה לספור ולטבול אם יכולה לטעון שקר אמרתי א"א אני או טמאה אני במיגו דמת בעלי או ספרתי וטבלתי דלדעת הש"ך משמע דאף בכה"ג דמעיקר' שוית' נפשה ח"ד שהרי אינה אומרת אמתל' אפ"ה נאמנות במיגו ואחר העיון נלפענ"ד שהדין עמו בזה דהא גם בנותנת אמתל' ג"כ עכ"פ עתה היא באה לעקור דברים הראשונים שעשתה נפשה ח"ד ואפ"ה מהני עקירה דידה לפי שהוא אומרת לפנינו דברים של טעם למה אמרה כן ורגלים לדבר שכן הוא לא משגחינין בזה ששיותה נפשה ח"ד דאגלאי מלתא שלא אסרה איסר על נפשה רק שפתיה נעות לחפאות דברים אשר לא כן לפי שהשעה צריכה לכך וא"כ היכא שיש לה מיגו שהית' טוענת טענה שנאמנת בה ואומרת ששקר דברה מתחלה