בית אפרים אבן העזר חלק א נו

ועוד אילו לא היה כאן אלא מעשה שראינוהו שעלה לדוכן וקרא ראשון זה דינו של הרמב"ן אבל הכא חזקה גדולה איכא כאן דהוחזק טפי משלשים יום ולא מהני אמתלא כלל ודבר זה תלמוד ערוך בידינו סוקלין ושורפין כו' ותו אין כאן אמתלא שאומר שעשה כן כדי ליטול השם ולהכבד בדבר אדרבה קיא קלון כבודו דלא חציף אינש לעלות על הדוכן פן מחר תגלה רעתו כו' אלמא יש לו לדאוג פן כבודו בקלון ימיר ולא כל מה שיטעון האדם על עצמו קרוי אמתלא אלא מלתא דמסתברא כו' עכ"ל מהרי"ט בשו"ת ח"א סי' קמ"ט וכאן נמי כיון דקעביד איסורא ולכך כן עשה אית לן למימר דלא מהני אמתלא וא"כ גם מיגו לא מהני: וראיתי בספר כתובה דף ק"ב שכתב בע"א נאמן באיסורין שאמר שלא בפני ב"ד נאמן כשיש לו מגו אף בלא שום אמתלא כו' רק היכא דשויא אנפשיה ח"ד אין מועיל מיגו. וכתב דלכך מספקא ליה בטמאה אני כו' דהתם אע"ג שהאמינה תורה לומר טמאה אני מ"מ לא שייך שויא אנפשיה כו' דמשועבדת היא לו כמ"ש הר"ן סוף נדרים ע"ש. ולענ"ד אין הנידון דומה דגבי נדה כיון שנאמנת מה"ת ממילא שהתורה האמינתה בזה נגד שיעבוד הבעל וכל שאמרה טמאה אני פקע ליה שיעבוד הבעל וחל עליה האיסור מצד דשויא נפשה ח"ד ובגוף הנידון אי מהני מיגו ראיתי בדבריו בספר המקנה בהל' קידושין סימן מ"ז שכתב דאף דאית לה מיגו לא מהני להכחיש דבריו הראשונים כמ"ש בחידושי כתובות דלא מהני מיגו וכדאמרינן גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון כו'. (וזה צ"ע לפי מ"ש שם אח"כ דהעיקר בזה כמ"ש בכתובות לחלק בין אם העידו בב"ד בתורת עדות כו'). ועוד נראה דאם אחר זמן אמרה שמת אותו שקדשה נאמנת דלא גרע משאר אשת איש גמורה שאמרה מת בעלה כו' א"כ לעולם אית לה מיגו דאי בעי אמרה שמת אותו שקדשה וע"כ צ"ל דלא מהימנא אפי' יש לה מיגו כו' ע"ש והנה מה שמוכיח ממה שאינה נאמנת במיגו דמת יש לדחות דהיא יראה לומר מת בעלי פן יבוא הבעל ואף שיכולה מכחישתו לומר לא לך נתקדשתי אלא לאחר שמת אף עפ"כ נהי דקיימא לן האומר לאשה קדשתיך אינו נאמן מ"מ נהי דלא מהימן לגבי דנפשיה מ"מ נאמן בזה שאומר שלא מת בעלה של אשה זו כלל ועדיין הוא קיים ופלגינן דיבוריה לענין זה וכ"כ הגאון גופא בספר המקנה דף ס"ג בההיא דא' נותן גט וא' כונס דאף ע"ג דהוי נוגע במה שאומר שהוא קדשה מ"מ מה שמכחיש את חבירו שלא קידשה חבירו אינו נוגע ובכה"ג אמרינן פלגינן דיבורא כדאיתא בסנהדרין כו' ע"ש וא"כ אם יבא אחד ויאמר שהוא בעלה יהיה נחשב כע"א שלא מת בעלה והיא מוכחשת במה שאומרת מת ולא יועיל עדותה שמת כלל כמבואר באה"ע סימן צ' סעיף באשה שאומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת ולכך ניחא לה לומר שאינה א"א כלל שאז אף אם יבוא ויאמר אני בעלך אינו נאמן כשהיא מכחשתו: אך בנימוקי יוסף פרק האשה רבה כתב שהבעל אינו נאמן על עצמו לומר אני הוא והביאו הח"מ והב"ש בסימן י"ז ס"ק קט"ז. וכן משמע מדברי הש"ס שם וע"ש בדברי רש"י ובאמת שצ"ע לפי מ"ש ברי"ו הטעם משום נוגע דמה נוגע הוא הא אסורה לחזור לו דהא קי"ל תצא מזה ומזה כו': וראיתי בספר עצי ארזים שהרגיש בזה וכתב דמטעם זה פירש רמ"א דאבעל שני קאי ובאמת צ"ע בש"ס דמשמע דגם הראשון לא מהימן. גם לפי זה סותר דברי עצמו שבסימן מ"ז כתב ג"כ להוכיח מדלא מהימנ' במיגו דמת בעלי. ולפי מ"ש איהו גופיה דבעל הראשון לאו נוגע הוא ושפיר הוי עד א"כ אין כאן מיגו כלל. ואמנם דבר זה תלוי בפלוגתת המרדכי והריב"ש בהך דלדידי אוזיף בריבית' והש"ך בסימן ל"ד השיג על הריב"ש דהיכ' דיש לחוש לנוגע חיישינן שבשביל עצמו מעיד כן. והאו"ת שם כתב שזה תלוי בפלוגתת הראב"ד ושאר מפורשים בפירוש דפלגינן דיבור' דלפי' הראב"ד דס"ל הטעם דבע"ד אינו בגדר עדות הוי שפיר נוגע. מה שא"כ לשיטת שאר מפורשים דס"ל דהוי לוה בריבית ולא לו אין לך סילוק גדול מזה ע"ש באורך ונפלאתי ע"ז דאטו למאי דמפרשינן שלוה בריבית אבל לא לו כוונת הדברים שהוא היה האומר כן דזה ודאי אינו שאיך אנו יכולין להפך את דבריו אשר שמענו מפיו כי שפתיו ברור מללו שלוה לו בריבית ואנן ניקום ונימא שלא אמר שלוה לו רק לאחר הדבר פשוט דגם שיטה זו ודאי שאין אנו מכחישין מה שבפיו מילא לאמר שלוה לו בריבית רק שאנו אין מאמינים לו על זה וכן מבואר שם בדברי הרא"ש במסכת מכות להדיא שכתב ומהמנינין ליה דאוזיף בריבית ולא לדידיה כו' הלכך בעיקר העדות שהם אומרים שרבע או שלוה לו בריבית נאמנים ובמה שאמר לדידי מילי אחרינא נינהו ולא מקבלינן מיניה כו' עכ"ל: ואם נאמר דכיון שעכ"פ אין נאמן ע"ז שאומר לדידי ואין משגיחין בעדותו שאמר לגבי עצמו כל עיקר רק אזנינו לוקחת שמץ מינהו מה שמעיד על אחרים. ולכך לא מיקרי נוגע כיון שאין עדותו מתקבלת לנו מזה. א"כ הן הן הדברים לשיטת הראב"ד ג"כ שסובר דלפי שהוא בע"ד אין זה עדות כלל: וכן מבואר להדיא בריב"ש שכתב ופלגינן דבורא דמהמנינין ליה במאי דקאמר שפ' רבע ולא במאי דקאמר שנרבע לרצונו ולא אמרינן עדות שבטלה כו' דלגבי עצמו לא שייך עדים כו' וה"נ בההיא דבר בינתוס במה שהעיד על עצמו הוי כלא העיד כלל אבל מה שהעיד על בר בינתוס מהימנינן ליה וא"כ אין לומר בכאן שהוא נוגע בעדות ואע"ג דאמרינן גבי רבע את שורי דקרוב אצל ממונו לא אמרינן ושייך ביה עדות ולא פלגינן דיבורא כמ"ש הראב"ד הכא כיון דס"ס פלגינן דיבורא משום דאין אדם מע"ר א"כ אין כאן עדות לגבי עצמו כלל דהא פלגינן דיבורא והוי כאילו העיד על בר בינתיס שהלוה בריבית ולא הזכיר למי כנ"ל ע"ש. מבואר דגם לשיטת הראב"ד אמרינן דהוה כאילו העיד שלוה בריבית ולא הזכיר למי. ומה שהקשה הש"ך דהא כשהוא נוגע יש לחוש שאומר כן בשביל עצמו נראה לפי עניית דעתי בדעת הריב"ש דכיון שזה האומר לדידי אוזיף בריבית' אינו בא לתובעו על הריבית שנתן שהוא יודע שאינו נאמן בזה. כלל להוציא לעצמו מה שיאמר כי לקח ממנו ריבית רק שהוא מעיד כדי לפוסלו וכיון שכן פשיטא שאין כאן חשש שיעיד שקר בשביל הנאת ממון שהרי יודע שלא יגיע לו הנאה מחמת שיעיד שקר ובשביל זה פשיטא שהוא נאמן רק מה שיש לחוש בזה הוא כיון דעכ"פ יש בזה מקצת עדות שאינו נאמן עליו בשביל שהוא נוגע בעדות וא"כ נימא ביה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה אף במה שמעיד לפסול את זה לזה אמר כיון דס"ס פלגינן דיבורי' משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אין כאן עדות כלל לגבי עצמו ושוב כתב דאף במקום שלא היה משים עצמו רשע בעדותו כגון שאומר לדידי גזל או גנב מצטרף לעדותו לפוסלו ופלגינן דיבורא ואע"ג דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן היינו במה שמעיד לחובת ממונו שמעיד על שורו להרגו אבל במה שי"ל הנאה מעדותו ואפילו הנאת ממון אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא כיון שבענין פסול האיש שאנו מאמינים אותו אינו נוגע בעדות וע"ז מייתי ראי' מהא דפירשו רבוותא גבי ולסלקו תרי מינייהו דמקרי תחילתו וסופו בכשרות דכיון דאינהו גופייהו בע"ד לאו עדים פסולים מיקרי ואינם בתורת עדות אלמא דכל שהוא נוגע בעדות אפילו בהנאת ממון לא שייך למיקרי עדות כלל ואפילו עדות פסולה וא"כ פלגינן דיבורא עכ"ל. והדבר פשוט לפענ"ד בדעת הריב"ש דודאי כל זמן שיש לחוש שישקר בשביל שסבור שמגיע לו הנאה מזה פשיטא שאין מועיל מה דפלגינן דיבוריה ולכן התם בענין תנו מנה פלוני לעניי עירי אם באין להעיד מאנשי אותה העיר לא שייך לומר שיהיה נאמנים לגבי האחרים כיון שס"ס כשיתנו המנה לעניי העיר יבא להם הנאה מזה וחיישינן שישקרו בשביל זה ולכן צריך שיסלקו מעצמם הנאה זו ויתנו חלקם ואז באמת נאמנים ותחלתו בפסלות אין כאן. דכל שלא סילקו עצמם הם חשובים כבע"ד ואין עליהם גדר עדות ומזה נלמד להיכא שמעיד דבר פרטי על עצמו כגון לדידי גנב כו' דלא שייך שישקר בשביל הנאת ממון דכל אדם יודע שאין אדם מעיד לעצמו וגם אינו בא לתובעו כלל וא"כ