בית אפרים אבן העזר חלק א נד

גמורה אחרי כן לתאוה יבקש נפרד לקחת לו אשה בכאן הוכרח להסב שמו להתנכר. אלא שהדבר צ"ע אם מהני אמתלא בכה"ג דהא מבואר באה"ע סימן י"ט דעכ"פ אחר למ"ד יום לא מהני אמתלא ע"ש בח"מ וב"ש וקצת דברי הב"ש צ"ע לא רציתי להאריך וא"כ לפי מ"ש דהך דנ"ד דהוחזק שמו לחזקה דהתם דמיא א"כ לא מהני אמתלא. ולפי מ"ש בי"ד סי' קפ"ה בט"ז בשם מהר"ל מפראג דאם אמרה כן בפני רבים לא מהני אמתלא ואין לך הוחזק כן ברבים יותר מזה. וראיתי בספר כתובה דף ך"ב שכתב לחלק הא דבא"א ונדה מועיל אמתלא ובח"מ סי' ך"ט קיי"ל דאין מועיל אמתל' גבי עדים. וכתב לחלק דהעדים שהעידו בב"ד שאני משא"כ ע"א אע"ג דנאמן מ"מ יכול לחזור ע"פ אמתלא וכ"כ בספר חוות דעת בה"ל נדה סי' קפ"ה דהיכא דהעידו שלא בב"ד רק דנאמן מטעם דשווי' אנפשיה ח"ד יכול לחזור באמתלא והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דע"א שאמר כו' חלב כליות הוא זה והוחזק האיסור ע"פ האוכלו לוקה וא"כ מוכח דלא מהני אמתלא דאל"כ איך לוקה כמ"ש הרשב"א להוכיח בלבשה בגדי נדה לא מהני אמתלא דאל"כ לא לקי ע"ש: והנה מ"ש דבח"מ סי' ך"ט כתב דאפילו אמתלא לא מהני לבבי לא כן ידמה שהרי ש"ס ערוך בב"ב דף קס"ז גבי ההוא תברא דהוה חתים עלה ר"י בר אבא כו' דאע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחא למידק הרי להדיא דמהני אמתלא להיות חוזר ומגיד. ובאמת שכ"כ הר"ן פ"ק דר"ה בשם הרמב"ן דכל טעותא דעבידי עדים למיטעי בי' לית בי' משום חוזר ומגיד דהכי מוכח פ' ג"פ מההוא תברא כו' וכ"כ בש"ע ח"מ סימן ך"ט דכל טעות שהעדים מצוין לטעות בו נאמנים הם מעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד והש"ך בסי' מ"ג כתב דכ"ע מודים בזה וא"כ איך יסתרו דברי הש"ע תוך כ"ד דמתחלה כתב כיצד אמר מוטעה הייתי כו' אפילו נתן טעם לדבריו ואח"כ כתב דטעות שמצויין לטעות נאמנים ולכאורה הי' אפשר לומר דהך אפילו נתן טעם לדבריו לא קאי רק על מ"ש לפחדי עשיתי דבזה אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו והיינו ההיא דאנוסים היינו מחמת נפשות דאין נאמנים בלא מיגו אע"פ שנותנין טעם לדבריהם שהי' אנוסין מחמת נפשות מ"מ כיון שהם אומרים שבתחלה היתה הגדתם בשקר הגדה קמיית' לא זזה ממקומה ואין חוזרים ומגידים כלל. משא"כ היכא שאומר מוטעה הייתי ונותן טעם לדבריו כעובד' דההו' תבר' כו'. א"כ בדבורו זה עקר להגדה קמיית' מעיקר' שהרי אומר שבטעות אמר מה שאמר ולא מיחשב עדות כלל וכן ההי' דסנהדרין דאמרינן דהעדים לא מצי הדרי בהו אע"ג דיהבי טעמ' למילתייהו כי האי דבעי' מכסא ג"כ בכה"ג מיירי שנותנים טעם שמתחלה הי' הגדתם בשקר משום תנאה אבל באומר מוטעה הייתי מהני אם נותן טעם לדבריו. וקצת משמע כן בריב"ש סי' תצ"ט גבי בודק שאמר טריפה ואח"כ נתברר לו שלא נפתח הטרפש שפיר יכול לחזור בו דטעות' הוא דהדר' כדאמרינן גבי קבלת שבת כו' ועוד שהרי האשה שאמרה א"א אני כו' נאמנות באמתל' ע"ש. משמע דגבי טעות עדיף טפי: ולפי"ז נראה דבנ"ד החזקת שמו הוי כמגיד בב"ד שהרי כך כתוב בכתובה ועלה לתורה וכ"ע קרו לי' הכי ועני והשת' שבא לומר שתחלת הגדתו היתה בשקר אע"פ שנותן טעם לדבריו לפי שברח מעל אשתו ונשא אחרת וזה דרכם לשנות שמם לא מהני. אך לפענ"ד נראה דודאי הך אפילו נתן טעם לדבריו אכולה מלתא קאי דאלפחדי עשיתי לא שייך לומר אפילו נתן טעם לדבריו שהרי זה הוא גופה נתינת טעם שלו שעשה לפחדו. וא"ל דר"ל שמטעים דבריו לב"ד שכדבריו כן הוא ז"א שהרי מקור דברי הרמב"ם בזה ממ"ש בסנהדרין דף מ"ד אע"ג דיהבי טעמא למילתייהו ומהתם אין הוכחה רק לענין נתינת טעם בסתם אלא וודאי דקאי ארישא דמלתא דאמר מוטעה הייתי כו' ועתה הוא נותן טעם לדבריו מחמת איזה דבר טעה או שגג אך דמיירי שהוא נותן טעם שבשביל כך טעה אבל מ"מ אין זה דבר הנראה לב"ד שמצוי לטעות בכך ואח"כ כתב שאם דבר שעדים מצוים לטעות בו זה שפיר מהני. ולפ"ז מ"ש בספר כתובה וחוות דעת בשם ש"ע ח"מ סימן ך"ט דלא מהני אמתלא בעד שהעיד בב"ד י"ל דע"כ לא קאמר התם אלא שנותן טעם לדבריו למה היה מוטעה אבל מ"מ אין זה ענין אמתלא דאמתל' מיקרי דבר הנראה וניכר לב"ד וקרוב הדבר שכדבריו כן הוא כמבואר בפוסקים והיינו טעות שהעד מצוי לטעות דנאמן וכההיא דר"י בר' אבא. ומ"ש בחוות דעת להוכיח ממ"ש הרמב"ם דלוקה ז"א דא"כ אכתי קשה דהא מבואר להדיא דבטעות שמצוי לטעות נאמן וא"כ אכתי קשה האיך לוקה דלמא יחזור העד ליתן אמתלא בדבר שמצוי לטעות אלא וודאי דמהא ליכא למשמע מיניה ובטעם דברי הרמב"ם כתבתי בחיבורי להלכות טריפות בסימן ל"ט דברים של טעם ולקצר אני צריך ומצאתי בשו"ת חכם צבי סי' מ"ד שכתב וז"ל ומה שביקש אותו למדן לומר דדוקא באשה שאמרה א"א אני כו' שהרי פתחה בקלקלה מהני אמתלא. אבל בנידון שלפנינו שע"י חקירת ב"ד אמר שלא בא עלי' לא מהני אמתלא עכ"ל לאו מלתא הוא דא"א הייתי מאן לימא דלאו ע"פ ב"ד הוא דסתמא תני' כו' ע"ש: וע"ש בחוות דעת מ"ש ליישב הקו' מסימן א' גבי טבח שעשה סימן כו' דהתם נשחטה הותרה רק שהוא נאמן לשווי' אנפשיה ח"ד כו'. ודבריו תמוהים דהתם משמע דמיירי שאמר טריפה הוא שנפסלה בשחיטה והיינו שהעתיק המחבר הדין בהל' שחיטה ולא בה' טריפות וא"כ אדרבה ספק בשחיטה פסול דבחזקת איסור עומדת ופשיטא דמהימן מדינא ואפ"ה ע"י אמתלא נאמן להתיר ולקצר אני צריך. ועכ"פ מבואר דדוקא נתינת טעם בסתם לא מהני וזהו שאמרו בסנהדרין אע"ג דיהבו טעמא למילתייהו וכן משמע שם מפירש"י שפירש כיון שהגיד כו' אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפילו מיחשדינהו נמי לא מיבעיא דאיכא למימר דהאי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו ומשני דיהבי טעמא למילתייהו מפני שנאה פלונית היינו שונאים אותו עכ"ל. ונראה שר"ל דוודאי לענין שאינם חוזרים ומגידים פשיטא שאין יכולים לחזור בשביל טעם שנותנים שעשו בשביל שנאה דהא אפילו אנוסים מחמת נפשות לא מהימני רק שהמקשן הקשה על מה שאמר בברייתא אלא יהרג ויהא תלוי קולר בצואר עדים דלמה נחשוד אותם כלל שהגידו שקר בתחלה ולזה משני כיון שנותנים טעם שעשו בשביל שנאה פלוני ויש רגלים לדבר קצת זה נותן מקום לחשוד אותם ולכן אמרו שיהי' קולר כו' אבל פשיטא דלענין שיהיו נאמנים לחזור מעדותן בשביל טעם כזה זה [לא[ עלה על לב כלל אבל אם הם חוזרים ונותנים לדבריהם אמתלא גמורה בדבר שהם מצוים לטעות וכההוא תברא כו' פשיטא דבטעם כזה שפיר נאמנים. וכ"כ אא"ז בשמ"ח סימן א' לענין הטבח כשאומר טעיתי בדבר שמצוי לטעות הוי אמתלא: ולפ"ז אפשר דאין חילוק בין אם נותן אמתלא הניכרת לב"ד בשביל איזה דבר טעה ובין אם מודה ששיקר במזיד מתחלתו ונותן אמתלא לדבריו בדבר שנראה לב"ד קצת שכדבריו כן הוא. ולפ"ז בנ"ד כיון שכן דרך הגולים ממקומם ובורח מחמת איזה סיבה לשנות את שמו לפעמים י"ל דאפילו אם נאמר מה שהוחזקו שמו הוי כהגיד בב"ד מ"מ מהני ליה אמתלא כי האי דהוי כדבר המצוי לטעות בו דנאמן לחזור וה"נ מצוי לשנות שמו אך לענ"ד אין מקום להקל מחמת זה כיון שהוחזק בפי כל בשם זה ולא נפל ספק בלב שום אדם אין אמתלא מועלת אפילו בכה"ג כמו שנראה מדברי אא"ז בשמ"ח סימן א' ובת"ש שם ס"ק ע"ח ע"ש וגם י"ל דוודאי אם היה מבואר לנו שכדבריו כן הוא שברח מאשה שהי' לו בק"ק לאקטש שפיר הוי זה שאומר שלכך שינה שמו במתכוין אמתלא הניכרת לב"ד אבל הכא אנן לא מהימנינן לי' אהך מלת' גופא שאומר שיש לו אשה במקום אחר וא"כ לא מהימן כלל דודאי מי שנוסע ממקום למקום בסתם אין דרכו לשנות שמו ודוקא אם היה ידוע לנו שאיש הזה נודד ממקומו מחמת דנפישי עלי' בע"ח או מחמת מרדין אז אם אומר ששינה שמו מחמת זה הוי כאמתלא שאנו רואין ממש בדבריו אבל אם אין הדבר ידוע לנו רק מפיו אנו חיין לא מהני והיינו נמי טעמ' דאנוסין מחמת נפשות אין נאמנת כ"א במיגו אע"ג דכתיבנ' דאין חילוק בין עדים לבע"ד לענין זה דאמתלא גמורה אף בעדים מהני בכל טעות שמצוי לטעות אלא ודאי דווקא כה"ג שהוא מצוי לטעות ואה"נ אם היה ידוע לנו שזה אנס אותם על נפשות והם אומרים שמחמת אונס זה