בית אפרים אבן העזר חלק א ל

ממנו כי קרוב הוא למקום היציאה ולכך הוא נקרע שם אבל מ"מ י"ל שהזרע מגיע גם לשם וכיון שהנקב שלמטה סתום והשפופרת אשר זרעו בו מתמלא מחוליתו אז הוא יורה כחץ במקום שהנקב פתוח (ועיין ביש"ש שכתב דגם למעלה מעטרה פסול אם ניקב ואדרבה אפילו בכ"ש פסול ומ"ש שם רש"י דלא שייך שם ניקב ונקרע היינו לומר דלא איירי בי' כיון דלא שייך בדיקה זו וזה שלא כדברי הב"ש גם כתב דלא גרסינן ונסתם בפירש"י ט"ס וכצ"ל ניקב נקב קטן בכ"ש ואינו ניכר משום דקשיא ליה מ"ש רש"י רואין אם גדול כ"כ כו' והי' לו לפרש אם הזרע יוצא אינו סתימה ולענ"ד נראה דרש"י ס"ל דלאו ביציאת הזרע תליא מילתא דאף שיוצאת קצת דרך נקב קטן אין זה פוסל. והגירסא ברש"י כמ"ש רבינו ירוחם ואם ניקב נקב קטן בשפופרת שנסתם בכל שהוא או אינו ניכר רואין כו'. וצ"ל דהך ונסתם ר"ל שאין הנקב ניכר או מחמת סתימה כל שהוא או מחמת קטנותו ולכן רואין אם ניקרי ונקרע ר"ל אם ע"י שהוא נקרי הנקב מרחיב מחמת דוחק הזרע שמתאסף שם אז חוששין לו אע"פ שאחר שהזרע יוצא הוא חוזר ונכווץ עד שאינו ניכר כבראשונה כדרך הנקבים קטנים מ"מ כיון שהוא עכ"פ גדול כ"כ עד שמתרחב קצת ע"י דוחק הזרע שמתאסף שם חוששין לו שהרי זה כנקב ניכר שפסול. וע"ז פירש"י דלמעלה מעטרה אין הזרע דוחק כ"כ עד שיהי' נקרע בשבילו ולכן אפשר שאם יש שם נקב קטן שאינו ניכר כשר כיון שאין דרכו להתרחב. ולשון נקרע דקאמר שמואל דחקו לפרש דעל הרחבת הנקב קאמר דאי על יציאת הזרע קאמר לא הו"ל למינקט הך לישנא ולפי שאינו כ"כ לענינינו קצרתי: וכל זה היינו צריכין למשכוני נפשי' כדי לחלק בין נידון דידן לעובדא דהרא"ש אילו הי' הדבר ידוע שהגיד חלול ולומר דגם הרא"ש מודה בזה שהרי סימנין מוכיחין עליו שערותיו שרבו וזקנו מגודל והבנים בניו שהרי איכא רובא וחזקת כשרות דהאשה דהעמידנה בחזקת צדקת. ובנ"ד שיש כאן ספק אם הגיד חלול פשיטא שכל אלו מכריעין להתיר ובפרט אחרי שאין בזה איסור תורה כיון דמן התורה קיי"לן דודאי פ"ד לא יבוא הא ספק יבא וגם י"ל שיש כאן חזקת כשרות של האיש שהרי מעיקרא הי' בחזקה שראוי לבוא בקהל וראוי להוליד וע"י ריעותא זו אתה בא להוציאו מחזקתו ולומר שאינו ראוי להוליד ולאסרו לבוא בקהל אל תאסרנו מספק וכדאמרינן ביבמות אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. ואם אמנם דעת אא"ז רמ"א לענין מים במוח דכל דאתיליד ריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקה הרי אא"ז מהר"ם מלובלין חולק בזה וס"ל דגם בכה"ג מוקמינן אחזקה וכבר כתב אא"ז הש"ך סימן נו"ן דבהפ"מ יש לסמוך להתיר וא"כ פשיטא בנ"ד שנצטרך להוציא אשה מבעלה ולעשות הבנים ממזרים ח"ו פשיטא דכדאי הם פוסקים אילו דהיכא דאיסור והיתר שווים אזלינן בתר חזקה לסמוך עליהם ולומר דחזקה שלא נעשית ריעותא זו מחיים באופן שיצא מחזקה ואף לפי מ"ש שם להחמיר בספק חסרון חכמה וא"כ י"ל דגם בזה אולי יש בקי שיכול לברר ספק זה אם הגיד חלול מ"מ נראה כיון דכאן אין האיסור רק מדרבנן כמש"ל א"כ ניהו דגבי כחל וכיוצא בו החמירו היינו דווקא היכא שאפשר לתקן שמשערין בכולו וכמ"ש הט"ז סימן פ"א וסימן צ"ח משא"כ כאן וכ"ש שבזה שי"ל שכל הפוסקים מודים דאף הסוברים דבספק לא מוקמין אחזקה ס"ל היכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן כמבואר בש"ך ובדברי אא"ז בתבואות שור סימן ך"ט בדעת רבינו יונה וסייעתו וא"כ כאן דאיכא כל אומדנות המוכיחות ודאי דהיתרא שכיח טפי ואיכא לאוקמי אחזקה אליבא דכ"ע. וקצת אפשר לומר דבעינן שיהי' שכיח טפי בשעה שנעשית הריעותא אך לענ"ד אין לחלק בפרט בידים מוכיחות כאלה שלענ"ד אף בלא חזקת כשרות יכריעו הספק לקולא. וגם י"ל דהא אף להאוסרין עכ"פ בעינן שתהא הריעותא ברורה ובכאן י"ל דאין הריעותא ברורה ודמי לסירכא שנסתפקו בה אם הוא בחיתוך או בגב שכתב אא"ז בתשו' שם דכל שי"ל שלא הוחל בה (ודמי לסרכא שנסתפקו בה א') הטורף לאו ריעותא מיקרי וה"נ כיון דלדעת התו' ודעימי' אף שניקב לחלל הגיד כשר א"כ בשעה שנעשה הנקב אכתי לא אתיליד ריעותא כלל רק מחמת שנסתם הנקב שבפי האמה כמ"ש שי"ל שהתו' מודים בזה כשהגיד חלול וא"כ י"ל דחזקה שנסתם באופן המועיל. כיון שאין כאן ריעותא מצד הנקב רק מצד הסתימה איברא דלדעת המרדכי לכאורה י"ל שאין כאן חזקה להתיר כלל לפי המבואר בשאלה שבתחלה הי' מוציא ג"כ קצת מ"ר דרך נקב הישן אלא שאח"כ חזר ונסתם ואינו מוציא אף טיפה ולפ"ז י"ל כיון דעכ"פ אז הי' בחזקת פסול להמרדכי אין מועיל מה שנסתם כיון שאין ידוע לנו אם נסתם באופן המועיל ולכאורה י"ל כיון דעכ"פ קודם הריעותא היה בחזקת כשרו' ושוב לא נודע לנו להסתפק בענין זה עד עכשיו שחז' ונסת' שפיר אזלינן בתר חזקה קמיית' וכמ"ש בתו' לענין נגע באחד בלילה דאם לא ראוהו חי מבערב אזלינן בתר שעת מציאתן ולא אמרינן דמה בכך שלא ראוהו חי מבערב מ"מ עכ"פ פעם אחת היה לו חזקת חיים אלא ע"כ כל שחזקת חיותו של זה לא נודע לנו לא אזלינן בתרה וה"נ הרי הנקב שהיה בו קודם שנסתם לא נודע לנו שנחזיקנו עבורו בחזקת פסול. אבל באמת נראה שז"א דכיון שעכ"פ אמתת הענין כך היה אין לחלק בין נודע או לא וההיא דראוהו חי מבערב שאני דאם לא ראוהו חי אין לתת לו חזקת חיים שהרי הדבר ידוע שאלף אלפים ורבי רבבות מתו מימות עולם ושמא זה אחד מהם ולא שייך לומר על כל מת הנמצא שעד עכשיו חי היה ובמקום אחר הארכתי בזה. וכן בשו"ת נ"ב סימן סתר סברא זו והוכיח ג"כ שאף בלא נודע שייך חזקה אלא דמ"מ נראה דאין כאן חזקת פסול אף להמרדכי דאף שהו' מוציא מים דרך הנקב החדש מאן לימא לן שהיה נקוב עד לחלל דהיינו השפופרת של הזרע. וכן מוכח בהדיא בההיא דאמרינן נקב אם נקרי ונקרע כו' אלמא דאמי רגלים לא קפדינן אף אם יוצאין דרך שם משום דמ"מ הגובתא דזרע לא ניקב וכן מבואר בעובדא דראב"י שהביא היש"ש ואף שעתה הזרע יוצא דרך נקב החדש. י"ל דאחר שנסתם מבפנים ודחיק לי' עלמא אז מחמת דוחק הזרע פרץ גדר לעשות לו דרך. ולפ"ז היה מקום לצדד בלא"ה דזה אפשר דהוה כבידי שמים לדעת הפוסקים דע"י חולי הוה כבידי שמים. וכן נראה מדברי הרא"ש שהביא הסמ"ג שכתב וא"א לפסול האיש שנסתם שביל הזרע משום פ"ד שהרי זה שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר עכ"ל. ולכאורה מנ"ל הא דילמא באמת בידי אדם מיירי כמ"ש הרא"ש אע"כ כמ"ש דנהי שהוכה בידי אדם מ"מ סתימה זו א"א שתעלה ע"י אדם רק מחמת המכה עולה קרום שסותם והרי זה כמחמת חולי שדינו כבידי שמים כדעת הרמב"ם והביאו הסמ"ג ג"כ והרא"ש לשיטתי' דס"ל דע"י חולי כבידי אדם דמי ומה דנקט דאסתתים בידי אדם ע"י מכה נלענ"ד שחסר תיבה א' וצ"ל או ע"י מכה ע"ש. גם אפשר דס"ל דמשכחת שעשה הסתימה ע"י מכת האדם משא"כ בנ"ד שהנקב נעשה אח"כ מעצמו גם הרא"ש מודה דכבי"ש הוא אם נימא דע"י חולי כבי"ש דמי. וגדולה מזו מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"ג שנדפס מקרוב ושם בסי' ק"ז נשאל על אותו הנידון שנשאל בעל שב יעקב. והשיב וז"ל הנה מקור דין זה כו'. ויע"ש ברש"י ותוס' מבואר מדבריהם כשאין מפולש מעל"ע יש להכשיר כמשמעות לשון הש"ס. וכ"כ באגודה וכן משמעות הטור אף שלא נעלם מאתי שדעת המרדכי ורי"ו אינו כן וכן הסכימו גדולי האחרונים להחמיר מ"מ נ"ל דהיינו דווקא לכתחלה אבל אם כבר נשא ודאי דאין להוציא מספיקא ובאמת פשטות לשון הש"ס משמע דוקא מע"לע כו' ועכ"פ מידי ספיקא לא נפק' ואין לאסור היכא שכבר נשא ומכ"ש שלא להוציא לעז על בניו ובפרטות דבנ"ד יש עוד ספק דאף את"ל כהמרדכי מ"מ למ"ש הרמב"ם דע"י חולי הוי כבידי שמים. וכן הכריעו האחרונים וכן מצאתי במלבושי י"ט כתיבת יד על לבוש אה"ע שהכריע כהרמב"ם והביא ראיה מתוס' יבמות דף ך' וסיים ע"ז שדין זה מהל' רופאים והרמב"ם היה רופא מומחה עכ"ל וא"כ בנידון שלפנינו לא נעשה הדבר ע"י אדם בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולה ונתנפח הגיד ועי"כ נפל נקב הזה תוך הגיד וכן רל חולי ע"פ רוב בא ע"י