בית אפרים אבן העזר חלק א כח

הוא מתחמם דרך אחוריו מידי דהוי אברזא דחביתא ואינו מזיק לו הנקב שבצד אחד שיהיה שותת עי"ז שאע"פ שיוצא מקצתו דרך הנקב מ"מ עיקר יציאתו דרך פי האמה הוא יורה כחץ לפי שמתחמם בצד השלם בלי נקב. ובזה יש לדחות מה שלכאורה יש להביא ראיה מתשו' הרא"ש שהבאתי לעיל לומר דע"כ לא ס"ל כהתם דמעל"ע בענין שהרי מבואר דאם הגיד חלול עד פי האמה וחוזר לנקב פסול אע"ג שלא ניקב רק מצד אחד ולפי מ"ש י"ל דגם הרא"ש אזיל ומודה דמעל"ע בעינן ומסתבר הכי כדי שלא יחלוק הטי"ד על דברי אביו הרא"ש ז"ל דהא מהטור משמע דמעל"ע בעינן כמ"ש הב"ש ומ"ש הרא"ש לפסול בגיד חלל י"ל בכה"ג גרע טפי כיון שיציאתו הוא דרך נקב זה ע"י סילון החוזר מלתא דמסתבר הוא דבכה"ג אינו יורה כחץ. משא"כ היכא שנקב פי האמה פתוח ועיקר יציאת הזרע הוא דרך נקב זה שבפי האמה אז אמרינן אע"פי שיש נקב שאינו מעל"ע אין זה מפסיד ליציאת הזרע שלא יהיה יורה כחץ כדרכו מאז ומקדם: ולפי"ז יצא לנו חומרא לנ"ד שהנקב שבפי האמה סתום ואין לו מקום לצאת דרך שם. וא"כ אף להתוס' פסול בכה"ג אם הגיד חלול וכמ"ש ולא נשאר לנו רק הספק הא' שנסתפקנו אם הגיד חלול או לא וצ"ע אם יש להקל בספיקו שאפשר שכיוצא בזה אף אם נשא כופין אותו להוציא וכמ"ש הב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ במי שיש לו נקב בגיד מן הצד ואינו מזריע אלא דרך אותו הנקב כל שמוציא זרע דרך נקב שבעטרה פסול וכופין אותו להוציא כו'. והנה משמעות הדברים שלא הי' הנקב שבגיד מפולש מעל"ע. וכן נראה להדיא למעיין בתשו' הרשב"ץ גופי' סימן צ"ג וא"כ נראה מדלא מחלק בין אם הגיד חלול מן הנקב עד פי האמה וכמ"ש הרא"ש אלמא דעכ"פ בסתמא כייפינן ליה להוציא. אמנם נלענ"ד דאף הר"ש בן הרשב"ץ יודה בנ"ד שהרי מבואר שם סימן צ"ד שנשאל שני' שאחר שגירש נשא אחרת והוליד הוא מוציא לעז על הגט של אשתו ראשונה והשיב דלפי מ"ש הרי"ף לתרץ ההיא דנישאת לג' כו' דיכולה למימר השתא הוא דבריאת א"כ גם כאן י"ל כן דאמרינן פרק הערל נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשרו הוא שהרי הזרע עובר דרך הקרום ומתעברת כו' עכ"ל בקצרה. אלמא דכיון דהוליד תלינן שנתרפא ומבואר שם שלא צוה להפריש אותו מאשתו השניה אלמא דלא תלינן בזנות אלא תלינן שנתרפא ודלא כמ"ש הב"ש דאף שהוליד לא אמרינן שנתרפא אא"כ ידוע שנתרפא. איברא דאיכא לדחויי דע"כ לא קאמר הרשב"ץ אלא בנידון דידיה אפשר שבאמת נתרפא ונסתם הנקב החדש וחוזר ומוציא זרע דרך הנקב שבפי האמה ויוכל להתברר עתה כי כדבריו כן הוא רק שזה טוען שגם אז הי' כן ושקר טענה עליו. וע"ז כתב דיכולה לומר השתא הוא דבריאת. וכן משמע ממה שכתב בסוף דבריו וז"ל ועוד שאני בתשובתי לא גזרתי וחתכתי הענין אבל אמרתי שאם הנקב בגיד הוא פסול ואם הוא מחמת הערלה שלא פרע כראוי אינו כרות שפכה וצריך לחזור ולפרוע זה הוא בעצמו יכול לידע האמת כו'. ואם הי' מכיר בעצמו שטענתה אמת הרי האמינה ואם שקר הרי ידע שהוא שקר וגמר וגירש כו' ע"ש. אבל בנ"ד שכמו אז כן עתה החדש פתוח והישן סתום מאן לימא לן שיש להכשיר מחמת הוכחה זו שהוליד דלמא באמת תלינן בזנות וכמ"ש הב"ש. אך דגם מדברי הב"ש אין ראי' לנ"ד לומר דלא תלינן שנתרפא דהב"ש מיירי שגם עכשיו הנקב לפנינו ולא נתרפא ולכך לא אמרינן דדלמא בשעת בעילה נתרפא ולכך הוליד משום דבין בתר מעיקרא אזלת ובין בתר שעת מציאה אזלינן כ"ש הוא ואינו ראוי להוליד אין לנו לתלות שבינתים נתרפא וסתום הי' בשעת בעילה ונעשה פתוח אח"כ וזה מוכח מהא דאמרינן בההוא גברא דחרזי' סוליי' וא"ל חזור על בניו כו' ולא תלינן שבשעת ביאה סתום הי' ונתרפא הנקב ואח"כ חזר ונתגלה דהא פ"ד לכ"ע יש לו רפואה ואף בניקב הגיד יש לו רפואה לענין שיוליד אע"כ דלא תלינן שנתרפא בינתים משא"כ בנ"ד כיון דעכ"פ יש מקום לומר שנקב הישן נסתם ואין הגיד חלול מה"ת לתלות בזנות טפי מסתבר לומר שנסתם השפופרת מן הנקב עד פי האמה וראוי להוליד וכמו דחזינן לענין טריפות אע"ג דודאי טריפה לא מהני אם הוליד מ"מ בספק טריפה מהני לידה להכריע שאינו טריפה ואף במקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים כמבואר בש"ך סי' נ"ז מדברי רש"ל א"כ גם כאן אף דבודאי פ"ד וכ"ש לפנינו לא תלינן ברפואה בשעת ביאה ותולין בזנות מ"מ בספק מהני ולא תלינן דהא ממכה אביו ואמו ילפינן דאזלינן בתר רובא ואמרינן דודאי אביו הוא. ולכאורה י"ל דהתם היינו טעמא משום דאפילו תימא שזינתה רוב בעילות אחר הבעל משא"כ בזה שאנו מסופקים שמא הבעל אינו ראוי להוליד באמת לא מהני הך רובא שע"ז אנו דנין שמא הבעל אינו ראוי להוליד ומאחר נתעברה וכ"כ באורים ותומים סימן ל"ג לענין אם לידה מוציאה מידי קטנות לגבי האיש. אבל לפענ"ד נראה דאין לחלק בכך דבאמת בש"ס דחולין גופא צ"ע דקאמר אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל דל"ל כולי האי שע"כ לא הוצרכנו להא דרוב בעילות אלא אם היו מרננים אחרי' שזינתה או שידוע שזינתה לענין להכשיר הוולד מטעם זה אבל לענין החשש דלמא לאו אביו הוא פשיטא שא"צ לזה והרי שמואל לא ס"ל הך דרוב בעילות תולין בבעל ואפ"ה פשיטא דמודה שעונשין במכה אביו ואמו אפילו לא הי' חבושין משום דרוב נשים אינם מזנות תחת בעליהן. ואף לפי מ"ש התו' בגיטין ד' י"ז בהא דזנות לא שכיחא היינו דזנות בעדים והתראה לא שכיח אבל סתם זנות שכיח נראה פשוט דמיקרי שכיח לענין זה שיעשו חכמים תקנה לגדור בפני חשש זה ורבי יוחנן ס"ל דאף דלא שכיח עשו תקנה. אבל מ"מ פשיטא דמיעוט הוי וגם לחוש שמא נבעלה באונס פשיטא דלא שכיח כלל. ומ"ש התו' בכתובות דרובא ברצון אינו רוב גמור מדאורייתא היינו היכא דנבעלה ודאי ומספקא לן אם הי' באונס או ברצון אבל פשיטא דרוב נשים אינם נבעלות תחת בעליהן לאחר לא באונס ולא ברצון ודוקא במ"ש התו' בחולין שי"ל העמד האם בחזקת צדקת ע"ז י"ל דשמא נאנסה וכמ"ש אא"ז מהרש"א שם. משא"כ אם באנו לדון מטעם רוב פשיטא דרוב וולדות הם מבעל ולא מאחר כלל וא"כ צ"ל דרב מרי בחולין לקושטא דמלתא נקט הא דרוב בעילות כו' ואיהו הכי ס"ל וא"כ אפילו ידוע שזינתה אמרינן דודאי אביו הוא. אבל לשנויי הא דמכה אביו ואמו א"צ לזה דבלא"ה איכא רובא. ואפשר דלישנא קיטא נקט וכוונתו שאין חוששין שזינתה עם אחר. ולפי"ז נראה דאין נ"מ בין אם יש ספק אם אב זה ראוי להוליד או לא דרוב זה שאין אשה נבעלת תחת בעלה מכריע הספק דכיון שאנו אומרים שאשה זו מן הרוב שאינן מזנות ממילא שהוא כשר והוולד כשר. אך צ"ע לענ"ד הא דאמרינן בקידושין אמר רבא ד"ת אסופי כשר מ"ט א"א בבעלה תולה מאי איכא מיעוט ארוסות כו'. וקשה דת"ל דמדאורייתא אית לן למיזל בתר רובא שרוב נשים נשואות אין מזנות תחת בעליהן. אמנם צריך יישוב לפום הך תירוצא בתו' בגיטין דכל זנות לא שכיח רק דמ"מ עשו תקנה כו'. וכן לפי מ"ש השיטה מקובצת בכתובות בשם תו' הרא"ש דבנשואה לא חשו לזנות משום דבעלה משמרה רק שם בכתובות דחיישינן שמא זינתה באירוסין וא"כ עכ"פ בנשואה זנות לא שכיח ופשיטא שאין תולין אסופי שהוא מא"א דהא בכל ספק קיי"לן שתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ואפשר דגם התם קאמר דאפילו א"א שמרננים אחרי' נמי אין משלכת התינוק שבבעלה תולה ולקמן אכתוב מה שיש ליישב בזה: ואיך שיהי' עכ"פ ברור הוא שיש כאן רוב נגד הספק שאם נאמר שזהו הוא כרות שפכה ע"כ נצטרך לומר שזינתה אשתו ובאמת רוב נשים אינם מזנות וגם באונס אין לתלות דמיעוטא הוא ובפרט באשה שדרכה בעיר ואין דרכה בשדה והולידה שלשה בנים אנה השכל שיגזור אומר שאילו נולדו מאחר והם בני אנוסה וכן מצאתי בפני יהושע בגיטין ד' י"ז שכתב וז"ל דבלא"ה חזקת כשרו' מה טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקות כשרות אע"כ משום דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל בחזקת כשרות הן ורובא עדיף מחזקה אבל כשזינתה לפנינו הרי פירשה מן הרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות ואע"פ שהן פנויות כו' ע"ש. (ובאמת מדברי התו' בחולין שכתבו דהוה מצי לדחויי משום דהעמד האם בחזקת צדקות מבואר דלאו מטעם רובא אתי עלה) וכ"כ בפ"י