בית אפרים אבן העזר חלק א רסד

הכרע בדבריו אם כוונתו דמיעוט שאין מביאין סימנים הוי מיעוט מצוי ואף בלא צירוף חזקת איסור צריך בדיקה וכמו דמייתי התם מהא דצריך לבדוק אחר סרכות הריאה או גם הוא כוונתו בזה כהרשב"א משום חזקת איסור וה"נ לענין חליצה אשה זו בחזקת אסור לשוק עומדת וכמ"ש בראש דבריו בההוא דרוב מצוין (ובר"ן שם מבואר שסובר דגם ברוב מצוין כו' הוי טעמא משום דהוי מיעוט מצוי שאין מומחין וכמו בסרכות הריאה ולענ"ד הרמב"ן לאו מהאי טעמא אתי עלה גבי רוב מצוין אלא דמייתי מסירכא כמו דהתם בדקינן היכא דאפשר כמו כן גבי שחיטה דאיכא חזקת איסור וכן נראה מהרשב"א שמפרש כן דברי הרמב"ן ז"ל) ולקצר אני צריך: ונפלאתי מ"ש הרב שלא זכינו לשום פוסק קמאי ובתראי שיבאר לנו טעמא דלחליצה בעי בדיקה והרי הדבר מבואר ברמב"ן ורשב"א וכ"כ בט"ז אבן העזר סימן קנ"ו וכ"כ בשו"ת נ"ב גם כן. אך לענ"ד צ"ע הא דמשמע מהרשב"א דחזקה דרבא רוב גמור הוא כמו רוב מצוין כו' רק לחליצה לא סמכינן עלה משום דאיכא לברורי דלכאורה זה סותר למה שכתב ב"י באבן העזר סימן מ"ב בשם מורו הר"י בי רב שהרשב"א והרב דוראן חולקין על התוס' והר"ש וס"ל דאף שנמצא עתה סימנים לפנינו לא מחזקינן למפרע משעה שהגיעה לכלל שנים עי' שם וא"כ מכ"ש היכא שאין סימנים לפנינו כלל אלא דליכא לברורי דלא אזלינן בתר חזקה זו להרשב"א: וראיתי בשו"ת נ"ב שכתב שטעות נזדקר בקולמס הב"י במ"ש בשם הרשב"א פרק מי שמת דחידושי ב"ב להרמב"ן נינהו ולא להרשב"א ודבריו תמוהים דודאי מוהר"י בי רב ז"ל כיוון לחידושי הרשב"א כת"י שהיה לפניו וכן ראיתי בשו"ת הר"י ביה רב ז"ל ואין כוונתו למה שהביא בנ"ב כוונת הב"י לדברי הרמב"ן דמוקי עובדא דבני ברק במכר ומת מיד דמהתם אין הכרח דהא ע"כ אנו מוכרחין לאוקמי הך ברייתא למ"ד בנדה דלית ליה חזקה דרבא ודעת ר"ח לפסוק כן וגם בנ"ב דחה זה דדילמא אדרבה ס"ל דע"כ מיירי כשנבדק משהגיע לכלל גדלות כו' ע"ש בחלק אה"ע ובאמת שכ"כ אא"ז מהרש"א שם לפני תירוץ התוס' דף קנ"ד שצ"ל כמ"ש הרמב"ן עי' שם אמנם מ"ש בנ"ב חלק ח"מ סי' בסוף התשובה וז"ל אחרי כתבי שוב נלענ"ד אינו מוכרח שהרמב"ן יחלוק על הרא"ש ונקדים שהרא"ש כתב והוא מדברי התוס' שאם פשטה ידה כו' ובדקוה ולא מצאה סימנים כלל צריכה גט משני דחיישינן שמא נשרו כו' וקשה ממ"נ אם לא נשרו עדיין קטנה היא ואם נשרו ממילא אמרינן שלמפרע הביאה סימנים כשהגיע לשנותיה וכבר היא מקודשת לראשון ולא תפסי בה קידושי שני וצ"ל דאם לא נמצא בה הוי חזקה שלא נתבררה כו' ואני תמה דמה ענין חזקה שלא נתבררה לכאן דע"כ לא כתבו התוס' כן אלא לענין הגבינות שנעשו בתוך י"ב חודש אבל הגבינות שנעשו קודם יב"ח ודאי שכשרים שבזו אין אנו צריכי' לומר אוקמה אחזקה רק דע"כ כן הוא שאז הית' כשרה ובנדון שלפנינו אם היינו צריכין לומ' בשעה שקיבלה הקדושין משני אוקמה אחזקה כמו שהיתה גדולה קודם כך לא יצאה מחזקה זו שפיר היה אפשר לדמות לחזקה שלא נתבררה בשעתה דאף שאנו מוצאין עכשיו סימנים מ"מ הגדלות שאנו מחזקינן למפרע לא נתברר בשעתו רק ע"י סימנים שאנו מוצאין עכשיו לית לן לאוקמי אחזקה וחיישינן שמא בתוך הזמן יצא מחזקה זו אבל באמת בנידון שלפנינו לא שייך יצאה מחזקה כלל וכל שנתברר לנו עכשיו שלמפרע היה בחזקת גדול תו לא פקע לעולם וא"כ קושיתו במקומה עומדת דבשעה שקידשה שני למאי ניחוש לה אם נאמר שעדיין לא הביאה סימנין הרי אין הקידושין כלום ואם הביאה הרי אנו אומרים שלא שינו את תפקידם לבוא בזמן הגעת השנים וממילא שחלו קידושי ראשון ואם נפשך לומר דחזקה דרבא לא מהני כ"א בצירוף חזקה דהשתא וכיון שלא מצאנו עכשיו אע"פ שאם באנו להצריכה גט משני אנו צריכין לומר שהיה בו ונשרו מ"מ כיון דהשתא מיהת ליתנייהו קמן לא מחזקינן למפרע אין לזה טעם כלל כיון דלהצריכה גט משני אנו צריכין לומר שהיה בה ונשרו וכאלו הם לפנינו דמי ואף לענין חזקה שלא נתבררה גופה אין הדבר תלוי בידיעתינו אלא כל שהענין בעצמו היה מבורר בשעתו אף שלא נודע לנו שפיר מיקרי חזקה מבוררת אף לענין לומר שאח"כ שוב לא יצאה מחזקה זו וכמו שהאריך בזה בנ"ב חלק אה"ע סי' ל"א עי' שם והוא ברור וק"ו כאן שאין אנו צריכין לאוקמי אחזקה כלל אלא כיון שבאת לומר שהביאה סימנים ממילא יש לך לומר מחמת חזקה דרבא ודהשתא שבאו בזמנם קודם קידושי ראשון ולמה צריכה גט משני: ולכאורה היה אפשר לומר דמ"ש הרא"ש צריכה גט משניהם היינו מעיקרא דאכתי לא נחית להך סברא דאמרינן חזקה שהיה שם משהגיע לשנים אבל לבתר דמסיק להך סברא באמת א"צ גט משני אבל ז"א דמשמע מדבריו דלמסקנתו הא דאמרינן בודקין לקידושין היינו לאחר קידושין דשני ואם איתא בדיקה זו למה דהא בין כך ובין כך א"צ גט משני וכן מבואר להדיא מתוס' דף קנ"ו דהבדיקה לאחר הקידושין ואם לא ימצא הוי ספיקא אבל האמת יורה דרכו דלק"מ דז"ל הרא"ש שם. ועוד ראיה מהא דאמרי' פרק מ"ש כו' פי' אם הגיע לכלל שנים בודקין אותו כו' חזקה שגם בשעת קידושין היה בה עכ"ל. ותיבת ב"ה היא ט"ס נגלה שהרי כל התשובה כולה בלשון זכר נאמרה כמבואר למעיין וברור שט"ס וצ"ל שגם בשעת קידושין היו בו וכן מבואר מדברי הש"ס בהא דפריך וכיון דבדקנא לקידושין כו' ואם איתא דאאשה קאי שפיר מצינן לאוקמי שאביה קיבל בה קידושין ובדקנו ומצאנוה קטנה ועכשיו צריך לבדוק לגירושין אם היא יכולה לקבל גיטה אלא ודאי דאאיש קאי כדמשמע פשטא דש"ס וכן נראה מבואר מדברי רשב"ם והתוס' שם ע"ש והיינו שכתבו התוס' דאי לא משכחי סימנים הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו כו' ר"ל דאפ"ה חוששין לקידושי ראשון דאמרינן שמא בשעת קידושין גדול היה ונשרו משא"כ אי משכחינן ביה סימנים אז בתראי לא הוו קידושין אף אם לא בדקנו הראשון קודם קידושין לא אמרינן דלמא השתא הוא דאייתי אלא כיון דהשתא אייתי והגיע לגדלות מזמן גדול אמרינן דמאז היה בו. וזה ברור בפשט דברי התוס' והרא"ש ונפלאתי על אא"ז מהרש"א דנקט לפרושי דברי התוס' לענין הבדיקה של האשה מי הכריחו וזה מבואר ג"כ במ"ש הרא"ש ופר"י דהא בדיקה קודם קידושין ולדברי הנ"ב פירושו מקודם קידושי שני או אחר קידושי שני ולפמ"ש מילתא כפשטא שהר"י רצה מתחילה לפרש דבודקין לקידושין היינו קודם שמקדש הראשון דאל"כ אמרינן השתא אייתי וכההיא דהתם דקאמר חוששין לקידושי שניהם וע"ז כתב דלא דמי כו' אבל צ"ע קצת במ"ש התוס' ד"ה לחליצה כו' דומיא דלגיטין ולקידושין דמיירי בין באיש ובין באשה עכ"ל והשתא תיקשי דמאי נ"מ באשה לנבדקת לקידושין דאי פשטה ידה כו' לעולם אין צריכה גט משני דממ"נ כמ"ש הנ"ב. אך י"ל דבאשה בלא"ה נ"מ טובא לענין ששה חדשים אח"כ ששוב אין קדושי אביה כלום וכה"ג וגם דבאשה י"ל דבאמת מיירי דבדק קודם קידושין ואם לא תצא אז ואח"כ ימצא באמת צריכה גט משניהם וכן צ"ל בפסקי התוס' שם וע"ש. ועיין בב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל' מ"ש דהא דצריכה גט משני היינו שמא הביאה תחת השני ונשרו וקשה כקושיית הנ"ב דאם נאמר שהביאה ממילא יש לנו לומר שהביאה תחת הראשון משעת הגעת שניה כשיטת הרא"ש ז"ל שהוא ג"כ דעת הטור בח"מ סי' ל"ה. וראיתי בספר בית מאיר שעמד בזה על הב"ש ע"ש וע"ש בתוס'. ולפום מה דכתיבנא פש גבן לברורי במ"ש התוס' דמהני הך בדיקה כו' והיינו דקשיא להו דטורח בדיקה זו למה דהא בלא בדיקה חוששין לקידושי שניהם ואף לאחר הבדיקה יש לחוש לקידושי שניהם דאי אשכח אמרי' השתא אתי ואי לא אשכח חוששין שמא נשרו לזה כתבו דמהני הך בדיקה דבאמת אי משתכח בטלו קידושין דבתרא דלא אמרינן השתא אתי: ולפ"ז יש להסתפק היכא דלא בדק וא"א לבדוק שוב כגון שהלך למדה"י או שמת דאפשר דגם בכה"ג בטלו קידושין דבתרא משום דאיכא חזקה דרבא אלא דמ"מ כי איתא קמן לא סמכינן אחזקה דרבא לכתחלה ובדקינן ליה דשמא לא משתכחי סימנים וספיקא הוי או י"ל דכי לא בדק לית לן למסמך אחזקה דרבא אף