בית אפרים אבן העזר חלק א רסג

בין לשינויא קמא ובין לשינויא בתרא ואפשר לומר דודאי למ"ד חוששין שמא נשרו ואפ"ה בחליצה מצריך בדיקה לשנויא קמא דמיירי בבדק ולא אשכח דוקא אע"ג די"ל זיל בתר חזקה דרבא ונשרו משום דכיון דמ"מ איכא ריעותא לפנינו שאין כאן שערות ובכה"ג חיישינן למיעוטא שאין מביאין שערות בזמנם ומ"מ אין זה ספק השקול רק לחומרא לבד מחמרינן גבי חליצה שלא תחלוץ היכא דבדק ולא אשכח. ולפ"ז אף שבדק בשעת הפרק ולא מצאנו מ"מ אי השתא הדרו שנים ובדקו ומצאו סמכינן עלייהו דלדידיה לא איתרע חזקה דרבא כולי האי במה שלא מצאנו בשעת הפרק דאמרינן שנשרו וכיון דהא דמחמרינן להצריך בדיקה אינו רק חומרא סמכינן אנשים בכה"ג. משא"כ למ"ד אין חוששין שמא נשרו דלדידיה היכא דבדק ולא אשכח נסתרה חזקה דרבא לגמרי וספק גמור הוא ולית לן למיסמך אנשים ואליבא דהך מ"ד הוצרך לתרוצי דרבא מודה דלחליצה בעי בדיקה בסתמא דלאו חזקה גמורה היא וא"כ אין הכרח כ"כ מתירוץ הש"ס התם שהש"ס היה מוכרח לתרוצי סוגיא דתיתי שפיר אף למ"ד א"ח. אבל מ"מ י"ל דלמ"ד חוששין שפיר הוה חזקה גמורה רק היכא דבדק ולא אשכח חיישינן לחומרא כיון דאיתיליד ריעותא. ומה שהחליט הרב נ"י לומר לא אמרינן נשרו כ"א מחמת חזקה דרבא ורוב אין נושרין ודמי להא דרוב בתולות נישאת כו'. אין כן דעת הרשב"א בתשו' אלף רי"ו דאף בקטנה שלא נודעו מספר שנותיה חושש לשמא נשרו עי' שם ואין להאריך כי כבר עמדו בזה. ועי' בב"ש סימן קנ"ה. אך לאמתת הדבר נלענ"ד דגם למ"ד חוששין שמא נשרו בעי בדיקה אף בסתמא אליבא דמסקנא דאל"כ למה נקטו ר"פ ורב פפי פלוגתייהו לענין מיאון ובדק ולא אשכח הו"ל למנקט פלוגתייהו גם בסתמא ולענין חליצה ואיפכא דמאן דמיקל במיאון וסובר דלא חיישינן שמא נשרו סובר דלחליצה בעי בדיקה ומאן דמחמיר במיאון שמא נשרו סובר דבחליצה בסתמא לא בעי בדיקה אלא ודאי דלא פליגי בפירוש דמילתא דרבא כלל ולמאי דמסיק למ"ד אין חוששין לפרושי מילתא דרבא בלא בדק כן הוא גם למ"ד חוששין דכיון דלא אשכחן דפליגי מה"ת ניקו אנן ונימא דפליגי בהא דכיון דלאו הא בהא תליא ותרווייהו מצי לפרושי מילתא דרבא בסתמא ואפ"ה גבי חליצה לחומרא רק בבדק ולא אשכח לענין מיאון פליגי. ועוד נראה דודאי שנויא קמא אתי דלא כהלכתא דכיון דמוקי בבדק ולא אשכח ומ"מ לא תמאן שמא נשרו ע"כ לומר דבבעל מיירי דהא הילכתא דחוששין אינו אלא בבעל וכדאמר רב דימי. וא"כ תיקשי היאך קאמר רבא קטנה כל י"ב שנה אינה ממאנת כו' דהו"ל למימר רבותא טפי דאפילו אחר י"ב שנה ממאנת והולכת כל שלא בעל אחר י"ב כיון דבדק ולא אשכח מיירי ולא הו"ל לסתום אחר י"ב שנה לא תמאן דמשמע בכל גווני והו"ל לפרושי לא תמאן אם בעל אלא ע"כ דלפום הך אוקימתא הוי ס"ל דחוששין שמא נשרו אע"ג דלא בעל אם כן למאי דקי"ל דבלא בעל א"ח ע"כ לפרושי מילתא דרבא בסתמא ומ"מ לחליצה בעי בדיקה: אך לשון רש"י צ"ע שכתב שם חיישינן שמא נשרו לחומרא וקנאה בביאה משמע מדבריו דגם לפום הך אוקימתא בבעל דוקא מיירי דבכה"ג חוששין וכדמסיק ר"ד לקמן. ולפ"ז קשה מ"ש דלמה נקט רבא תוך י"ב כו'. ואפשר לומר דרש"י לשיטתי' דמפרש הא דאמר כל י"ב ממאנת היינו אפילו הביאה דשומא נינהו אם כן בהכרח נקט תוך י"ב דאילו אחר אף שלא בעל מ"מ כל שהביאה אינה ממאנת. משא"כ לפי מ"ש התוס' דמדברי רבא אין מוכרח דתוך זמן כלפני זמן די"ל דמיירי בבדק ולא אשכח כדמוקי בסיפא והיינו משום דס"ל דרישא וסיפא בחד ענינ' מיירי וא"כ הא דנקט בסיפא דאינה ממאנת היינו משום דחוששין שמא נשרו ע"כ דאף בלא בעל חוששין דאל"כ הו"ל למינקט ברישא בת י"ב שנה ולא בעל וממילא נשמע דתוך י"ב ממאנת. ולכאורה נראה דדברי רש"י מוכרחין דלרב' תוך זמן כלפני זמן. למאי דמוקי דמיירי בלא בדיקה ואם איתא דתוך זמן כלאחר זמן עכ"פ בדיקה בעי דשמא הביאה סימנים דנהי דאי בדיק ולא אשכח א"ח שמא נשרו עכ"פ ספיקא הוי שמא עודן בה ובכה"ג אמרינן לקמן נאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן ומוקמינן תוך הפרק ואליבא דר"י. וצ"ע על התוס' שכתבו דמיירי בלא בדקו דהא אי תוך הזמן כלאחר הזמן צריך בדיקה כדמוכח מהברייתא זו אליבא דר"י ומצאתי בשו"ת מהראנ"ח שכתב דלהך אוקימתא צ"ל דברייתא דמצריך בדיקה היינו בבעל ורבא מיירי בלא בעל אז בתוך הזמן א"צ בדיקה ע"ש באורך: שוב ראיתי בדברי אא"ז מהרש"א שם שהקשה דלמא הא דלא תמאן היינו בבעל ומ"ד א"ח שמא נשרו היינו בלא בעל דפלוגתייהו בלא בעל הוא כו' עי' שם וצ"ע מל' רש"י הנ"ל שמבואר דמפרש פלוגתייהו בבעל ומ"ש מהרש"א דמוכח בר"פ בא סימן דלא אהני חזקה דרב' אלא בבדק ולא אשכח דאמרינן נשרו והיינו בבעל ור"ל דא"כ ע"כ בלא בעל פליגי דמסתמא הך מ"ד לא פליג ארב' ולענ"ד אין מוכרח דלפום מה דס"ד השתא היה סובר דהך מ"ד מפרש מלתא דרבנן לענין חליצה ובסתמא כדמוקי הש"ס שם אלא דקשיא ליה אאידך מילתא דרב' דמוקי הש"ס דבדק ולא אשכח אהא קשיא ליה דלמ"ד א"ח למה לא: שוב ראיתי בדברי הרב נ"י שכתב דהך חזקה דרב' דאתי' מכח רובא לאו רוב גמור הוא. וסמך לדבר דהבאת סימנים תלוי בכחישותא כו'. צ"ע דהתם לענין שיהיו הסימנים ניכרים לנו קאמר דזמנין דמחמת כחישותא הם נעלמים מעינינו ומ"מ גוף ענין הגדלות אינו תלוי בהבאת שערות שהשערות אינם רק סימן לדבר שהגיע לכלל גדלות. ועי' בשו"ת מהרי"ט סי' נ"א ואם כן רבא דקאמר חזקה הביאו סימנים היינו לומר שהגיע לכלל גדלותה ומה בכך שהסימנים נעלמים ממנו מחמת כחישותא וכדאמרינן זימנין דנתרין מחמת כחישותא. ואף להגירסא זימנין דאתי מחמת כחישותא אם העלם יעלימו מחמת כחישות כנשרו דמי דלא שכיח וחד מלתא הוא עם נשרו ומ"מ עיקר הרוב דכשהגיע לכלל שנים היא גדולה אפשר שרוב גמור הוא. ומ"ש הרב דאף דנימא דהוי רוב שא"ג מ"מ לא דמי לרוב מטפחין דאיכא נגדה חזקת טהרה מה שאין כן הכא דחזקת קטנות עשוי להשתנות והוי כבוגרת ביומא דמשלים שית כו' לענ"ד צ"ע על דמיון זה דע"כ לא אמרינן התם אלא משום דכיון דמספקא לן אי מצפרא אי מפני' ועכ"פ ההוא יומא עבידי דאתי וחזקת הקטנות משתנה לא שייך בזה חזקה דמפני' אתי משא"כ כאן שזו הוחזקה לקטנה רק עכשיו שהגיעה לכלל שנים אמרינן דעל הרוב החזקה משתנה בעת ההוא ואם כן בכה"ג שאין החזקה נסתרת רק מחמת הרוב והרוב רוב שאינו גמור אינו מועיל לסתור החזקה וכמו ההוא דעיסה שהיה בחזקת טהרה והתינוק עומד אצלו ועל הרוב חזקה עשוי' להשתנות עתה שהרי רוב תינוקת מטפחין בעיסה רק כיון דמיעוט גמור שאין מטפחין והרוב אינו גמור אינו מועיל לסתור החזקה וה"נ דכוותיה. ועי' בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ב שכתב ג"כ דחזקה דרב' מוציאה מחזקת קטנות ע"ש. וגם בלא"ה פשיטא דיש כאן חזקה דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת וכמו כל חליצה שהוא ספק פסולה דאמרי' אוקי אחזקה שעדיין זקוקה כמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל' דכל שהיה בחזקת איסור אף שנעשה מעשה להתיר צריך שיתברר שנעשה מעשה המכשיר בודאי וכ"כ במשמרת הבית לענין רוב מצוין א"ש דכל שהיה בחזקת איסור ונ"ל כאן מתעסקים לסלק החזקה ורוב המתעסקין מסלקין כהוגן ואמרינן שסלקוה כהוגן עי"ש והיינו בכה"ג שרוב מצוין רוב גמור משא"כ שלא נתברר שיעשה לחזקה מעשה המכשיר כהוגן לסלק החזקה שהוחזקה באיסור שהרי הרוב הוא אינו רוב גמור א"כ שפיר יש לסמוך המיעוט לחזקה כמו בההוא דרוב תינוקות מטפחין וכן כתוב גם כן בשו"ת נ"ב שיש כאן חזקות קטנות וחזקת איסור: וראיתי בדברי הרב שכתב דלחליצה בעי בדיקה משום דכיון דאיכא לברורי כו' דבאמת כן מבואר מדברי הרשב"א פרק קמא דחולין שכתב וז"ל וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה כו' ומן הדין שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה וודאית לא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי שהרי שחוט לפניך ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן וכי הא איכא במסכת נדה דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה כו' אבל לחליצה בעי בדיקה כו' וכן מבואר באמת בדברי הרמב"ן במלחמות ריש חולין דמייתי שם גם כן מהך דנדה אך אין