בית אפרים אבן העזר חלק א רס

כז כתב מר דאין ראיה מלאחר שאתגייר כו' דבעינן שיאמר בהדיא כו' וע"ז כתב דז"א כיון שהוא מופלא כו' ויודע שהוא מכניס אותה לחלוטין לאשה ומתנים כמה תנאים שעשו קנינים חדשים כו' ולולא כן לא היה מניח לברך כו' ולענ"ד דמה שעושין לו קנינין נותן לו מקום לטעות וסובר דגם קידושיו קידושין שהרי קנו מידו על כמה ענינים הרי אין מעשה קטן כלום ובזה א"ל דג"כ כוונתו דהקנין יחול לכשיגדיל שאז יתחייב דכל שלא אמר בהדיא מסתמא כוונתו על עכשיו שאין כאן מעשה המוכיח ע"ז חשש ברכות לבטלה וכה"ג ומחמת זה סובר דגם קידושיו קידושין (ומחשש ברכות בלא"ה כתבתי באות ב' דמשום הא לא אריא) ועוד דאפילו אם נאמר שכוונתו היה שיחולו לכשיגדיל אכתי הרי הם יכולין לחזור תוך הזמן ומה להם להקדימה מהשתא וע' דסמכי אהדדי וכוונתם למיתב טן דו כל ימיהם וכמו כן י"ל כסבורים היו דמשיגדיל יבעול לשם קידושין ויתקיימו התנאים רק דלא אסתייע מילתא ולא נעשו הקידושין החדשים עדיין כח ועוד צ"ע שהרי אחז צדיק דרכיו ללמוד קטן מקטנה שכמו שכתב הרשב"א בקטנה דהוי כהתנה ה"ה בקטן וא"כ בקטנה דאין שם חשש ברכה לבטלה וכה"ג ואפ"ה כתב הרשב"א דהוי כהתנה ומ"ש מלאחר שנתגייר ועוד דלכאורה היאך יובן מ"ש הר"ן גם לר"מ ע"כ דדוקא במפרש ומשמע דדייק כן מדלא קתני רבותא אליבא דר"מ אף בלא פי' אע"ג דגם ר"מ לא אמר אלא במפרש דוקא והקשה דהרי ר"מ ס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמבואר בכתובות דף נ"ח דלדידיה אמרינן נעשה כאומר כו' ואמאי בעי הכא שיאמר לאחר שאתגייר ונראה הטעם משום דאם לא פי' כן בהדיא א"כ נהי דלגבי דידיה אמרינן מסתמא שכוונתו כן דאין מוציא דבריו לבטלה מ"מ איהי דלא אמרה מידי בסתמא לא אמרינן שכוונתה כן וא"כ בקטנה תרווייהו איתנייהו חדא דלגבי דידה מסתמא לא אמרי' דכוונתה על העתיד לבא ועוד דקטנה הוא וגם לגבי דידיה הרי אנן לא קי"ל כר"מ דס"ל נעשה כאומר וע"כ מוכרח דעשאום חכמים כו' וא"כ כיון דבקטנה טעמא אחרינא איכא שוב אין לנו לבדות מעצמינו ולומר דהוי כאלו התנה מטעם הברכות דאין זה אומדנא דמוכח כ"כ דמש"ה נימא דברים שבלב הוי דברים ואע"פ שבעל אח"כ גילוי דעת שאח"כ אינו מועיל שמחמת זה נדון למפרע על דבריו שבלב גם דהוי מקדש בל"ע וכמש"ל כט באות ך"ה כתב לתרץ דלא משכחת ליה חמותו ממאנת אפי' לשיטת ריב"ם משום דאם בעל ופי' שלא לשם קידושין לרמב"ם עיקר האיסור לאו של תורה וא"כ בהיתר קמיירי כו' הנה התוס' כתב דאיכא לאשכוחיה שנתעברה באמבטי. ואמנם י"ל דס"ל להרמב"ם דלא מיירי במציאות רחוק כזה ואי קשיא ליה הא קשיא ליה מאי דפריך די"ב אני כו' ופירש"י מדתלי טעמא בוולד מכלל דקטנה הוא דאל"כ ליתני שכבר גדלו ולפי הנ"ל מאי קושיא דהא מחמת גדלות אכתי מצי לאשכוחי שחזרה בהגדלות ועיקר ההכרח מחמת ילדו שוב לא משכחת מיאון דהיתרא: ל באות ך"ו כתב לתרץ דלכך לא מצי לאוקמי בכתובות כר"מ ומיירי שחזרה בה משום דאכתי תיקשי הניחא לר"י אלא לרשב"א מא"ל ועדיין צ"ע דאיכא למימר דר"י ס"ל כתרווייהו דר"נ ור"ש ותלמידי ר"ח לפמ"ש מר אות דלדידהו בלא בעל אפילו לרבנן א"צ גט אפי' מדרבנן: לא השיב מר על דברי בני ובאחי' דלפמ"ש התה"ד דסובר שניהם מודים עדיף מעדים א"כ אין ראיה ממה שבעל וכתב דדברי תה"ד מרפסין איגרא דא"כ לרב אמאי א"צ גט משני כו' ולענ"ד בפשיטות י"ל דהרי התם מיירי כשנבדקה ומצאה לה סימנין שהיא גדולה ואח"כ בעל בפני ע"י ואמר' דלשם קידושין בעל כיון שעתה הגיעה לכלל שנים ובדקנוהו ונמצאת גדולה והרבה יש להאריך בזה במאי דקשה לכאורה מדברי התה"ד בס"ס ר"ח ואין הזמן מסכים עמדי: לב כתב מר דבענין תה"ד מדוע לא מהימנא במגו כו' לענ"ד צ"ע דאין זה מיגו כלל דשמא אין רצונה לעשות הוולד פגום לכהונה לכך אינו אומרת שמגוי נתעברה וכה"ג ועוד שכיון שנאמר שודאי בפני עדים בעל כי היכי דלא נהוי כו' א"כ אין כאן מגו דהוא יראה פן יבא עדים ויכחישהו וכמבואר בכללי מגו כה"ג וכמ"ש התוס' בכתובות דף י"ט ואע"ג דאנן ק"ל צריך לקיימו ומבואר אצלי במ"א דלק"מ ועוד נלענ"ד דהך חזקה דא"א נאמן כו' לכאורה כודאי חשבינן לה כדמשמע מתשובות מהר"ש ושאר דוכתי ואם כן מיד שאמרה שנתעברה מפלוני הרי שוי' נפשה ח"ד וע"כ כ' דאין זה שוי' אנפשה ח"ד דשמא סבר ב' מודים עדיפא: לג שוב כתב מר ומ"ש לחלק בין קטן כו' אני תמה שזה היה מקום לומר אם נאבדה בפשיעה אבל אם הוציאה לצרכה כו' הנה אני תמה על תמיהתו שהוא מבואר בדבריהם שהם בעצמם כתבו לתרץ דברי מר דשאני נאבדו בפשיעה מנתאכלו: לד עוד כתב מר לסתור ראייתם ממהרי"ק שורש פ"ט והאריך לבאר כוונתו וראשית דבריו דאם היה צריך להקדיש המעות אז לא הוי דשלב"ל כיון שבידו לגבותו לא הוי מחוסר מעשה אבל קודם זמ"פ שאין בידו לגבותו שפיר מחוסר מעשה ואני תמה דהרי מר באות ג' הסכים לסברת המ"ל משדה זו שמשכנתי לך לג' שנים לכשאפדנה תקדש והרי זו ממש נ"ד שכשמגיע הזמן הוא בידו רק שעתה לא הגיע וממילא הוא מחוסר מעשה וכ"נ מתוס' דיבמות שהבאתי לעיל שכתבו דאע"ג דהפירו' במקום רחוק כיון דבידו לילך לשם ולתולשם לא הוי מחוסר מעשה: לה תו כ' מר דהחילוק הוא משום דתלוי במיתה ול"ש למיתה ל"ח כיון שתלוי במיתה ולא ברועה לה שזכה משום פעם שאולי הזוכה ימות קודם ולעולם לא יזכה בו ואיך ימכרנה או יקדשנה כו' ואני תמה שהרי באמת התם מיירי שהזוכה מה קודם ואעפ"כ היא נתחייב לשלם החוב ליורשים או לב"כ כמבואר שם בלשון השטר בהתחלת התשובה וא"כ החוב ודאי אתו שעכ"פ יצטרך לשלם באיזה זמן החוב ההוא וכיון דמחלו לו היורשים שפיר יכול זה להקנות ואין זה בכלל דשלבל"ע שאין יכול לקנות שהרי ממילא קאתי ולא דמי להך דלאחר שימות דשם שמא המקדש או המקודשת תמות ובטל המעשה לגמרי: לו שוב כתב לדחות השגת ב"א ובני כו' לא היה נחוץ לזה דצריך דוקא שיקנהו בפי' כשיבא לעולם אבל במעכשיו לא מהני וה"ה לרבנן אף במחוסר מעשה צריך שיקנהו כשיבא לעולם ובעובדא דמהרי"ק היה המחילה תיכף וצ"ע דא"כ מאי מייתי מפסחים דשם י"ל דיכול למכור ולהקדיש כשיבא זמנו וכן תיקשי מאי מייתי מהתו' דכתובו' דאי ס"ד דתו"ז לא מצי מיחל נוקמי דאכתי לא מטי זימני' למיגבי' כו' ומאי ראיה דילמא שאני התם דאכתי יש בידו למחול לו כשיגיע זמנו לגבות יהא החוב מחול מעכשיו אע"כ דלפמ"ש מהרי"ק דכיון דכ' בשטר כל זכות שהיה ראוי לבא לידינו כו' נכלל חוב זה ג"כ דראוי מה שעתיד לבא ומשמע שלפי הפטור שהיה כ' בל' השטר משמעותו שכשיגיע הזמן יהיה מחול מעכשיו. לז ולכאורה קשה בדברי מהרי"ק שורש ל' בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דכשגדלה מקודשת וראייתו מיתומה דגדלו בהדה והאריך הרבה בענין זה ואם נאמר דמחוז שאני דודאי אתיא א"כ אין ללמוד משם לקטנה שיש לה אב דהרי אינו ודאי דאתי דשמא לא יתרצה האב ויקדשנה לאחר קודם שיגדיל: לח עוד כתב מר שמהרשב"א בחידושיו לקידושין אין ראיה דהרשב"א הקשה כיון שבידו לגרשה רק שאז אין בידו לקדשה והרי השתא תפסי בה קידושין ודומה למקדש לאחר ל' יום כו' ואני תמה דלפ"ז פשיטא שהדבר מבואר ברשב"א דלא מהני שהרי הרשב"א תי' דלכך מיבעי' ליה לר"א משום דשם' אינו רוצה לקדשה קידושין שניים עד שיעבור בה זמן שאינו ראוי שיתפוס בה קידושין משא"כ במקדש לאחר ל' יום שבכל זמן ההוא בידו לקדשה וא"כ לפ"ז בקטן שקידש שיחול לכשיגדיל הרי כל זמן ההיא בידו לקדשה וא"כ לפ"ז בקטן שקידשן שיחולו לכשיגדיל הרי כל זמן ההיא אינו ראוי שיתפוס בו קידושיו בכה"ג מיבעי' ליה ר"א ואמנם ע"כ לא קמבעי' ליה אלא התם דתפסו ביה קידושין השתא עכ"פ ודמי בחד צד למקדש לאחר ל' יום משא"כ בקטן שקידש שיחולו משיגדיל דאין בידו לקדשה עתה וגם כ"ז ההיא אין ראוי שיתפוסו בה קידושין הדבר נראה פשוט מלשון הרשב"א דבכה"ג אין חילוק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה ויעו"ש עוד בלשון הרשב"א ז"ל: