בית אפרים אבן העזר חלק א רנט

ע"ב בד"ה ור"א וגם רש"י פוסק כן ואפשר שכוונתו כאן ג"כ כהיש מתרצין שהביאו הרמב"ן והרשב"א: יט כ' עוד דאוקימתא זו הדרא אמשנתינו כו' ואיך יסתום רבי תרי סתמי דסתרי אהדדי כו' הנה לענ"ד צ"ע דאיך נוכל לפרש דקאי אמתני' הא במתני' לא קתני אלא לאחיובי אינהו וא"כ לא היה צריך לאוקמי דשוו אינהו שליח כו' ובשופעת מתוך י"ג כו' הא בפשיטות הוה מצי לאוקמי בקטנות שנתקדשו ע"י אבוהן והיה שופעת בשעת הקידושין ושפיר חל עלייהו איסור בבת אחת ויותר מזה מבואר ברמב"ן אחר שהביא גירסת ר"מ דלא הקפידו בש"ס לפרש כן אלא בברייתא אבל במתני' אצ"ל דכולן כאחת משום דב' שמות בלחוד תנן ומכ"ש מלשון רש"י שכתב מאן תנא דמתני' כו' יוכל להיות דג"כ כוונתו אברייתא דר' חייא ועוד שהרי גם באוקמתא קמייתא פירש"י ומדחייב ר"מ אהוצאה מכלל דאית ליה איסור בבת אחת ומשמע מזה דס"ל דלת"ק לית ליה איסור בב"א וכמבואר ברש"י בדף הקדום דקאמר דקמפלגי בב"א ואליבא דר"י ופירש"י דאע"ג דאית ליה איסור מוסיף לית ליה איסור בב"א ועי' בתו' שם וא"כ משמע דמוקי כאן דלא כת"ק ואע"ג דהרמב"ן והרשב"א כתבו דלאו דוקא נקט ר"מ היא מ"מ מלשון רש"י לא משמע כן וא"כ איך סתם בכריתות דלא כר"מ ואע"ג דמייתי שם ר"מ דפליגי מ"מ גם בכה"ג סתמא מוקי כמ"ש התוס' בריש ביצה ע"ב ד"ה גבי שבת הגם שיש לדחות בדוחק אמנם לענ"ד בלא"ה נכון כמש"ל: כ כ' מר בסוף אות י' דלפירש"י במס' ב"מ דקטן ל"ל שליחות ילפינן לה מתרומה וע"ז הקשה דא"כ קטן שהגיע לכלל עונת נדרים יכול לעשות שליח כו' ואני כתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם דבהגיע לעונת נדרים באמת יכול לעשות שליח וכן בכל מידי דאיתא בנפשיה משא"כ במילתא דלא מצי עביד ודאי דלא משויא שליח ואמנם בירושלמי דיבמות בפרק ב"ש מהו שיעשה בהן שליח כיון שהיא בהן נעשה בהן שליח או מאחר שאינו נעשה לכל הדברים אינו נעשה שליח ובקרבן העדה מפרש דקאי אכותי ופשיט שם דאינו נעשה שליח ודון מינה נמי לקטן ואמנם לשון הירושלמי במה דפשיט ה"ט כיון שהוא מטמא כו' אין לו הבנה ובקרבן העדה מגי' ואין בידי פירוש פני משה לעיין בו: כא באות הרחיק מ"ש אחי נ"י לפרש דברי הרשב"א דלא הוי דשלבל"ע כיון שבידו לקדשה קידושין דרבנן והביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם גבי לאחר שיחלוץ לך יבמיך וע"ז השיג דכי משום דהוי קידושין דרבנן יחשב דשלבל"ע לתפוס בה קידושי תורה ואמנם אני תמה ביותר ע"ז איך עלה על דעתו לפרש דברי הרשב"א בזה שהרי הרשב"א בחידושיו לקידושין חולק על הרמב"ם בדין שיחלוץ לך יבמיך וס"ל דלא הוי רק ס' קידושין אע"ג דהרשב"א ס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא ואיך יעלה על הדעת דבקידושין דרבנן יסבור דהוי ודאי מקודשת: כב ואמנם לפרש דברי הרמב"ם אינו זר בעיני לפרשו על זאת הכוונה שאע"פ שהרמב"ם סובר ספיקא לחומרא מדרבנן הכא מודה דהך איתרע לה חזקת פנויה במה שפשטה ידה וקבלה כמ"ש התוס' בכתובות ועיין במהרי"ט ריש קידושין וראיה מהא דאמרינן ביבמות דף קט"ז אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי ומצאתי בפ"י בגיטין דף ך"ח שגם הוא הרגיש בראיה זו ואמנם אפילו לדעת הפר"ח ביו"ד סי' ק"י מ"מ מבואר מדבריו דבספיקא דדינא גם הרמב"ם מודה דמדאורייתא לחומרא ואע"פ שאח"כ כתב פר"ח להיפך אינו מחוור לענ"ד וכיון דהוא לחומרא מדאורייתא הוי כאלו הוא דאורייתא גמור ושפיר יכולין לתפוס קידושין גמורים אם מקדש לאחר שיחפוץ וכיוצא בזה כתב הר"ן בתשובה הביאה הב"י ביו"ד סי' רכ"ח במי שנשבע שלא יהא שבת בעיר כו' כיון דפלוגתא דרש"י ותוס' בזה הוי ספיקא לחומרא מדאורייתא ומחויבים לצאת קודם שבת שפיר חל הנדר מקרי יע"ש וה"נ דכוותיה (ואחר כותבי מצאתי ראיתי שהמ"ל הל' גירושין פ"ח הלכה יו"ד הביא תשובת הר"ן הנ"ל וכ' ועיין במ"ש מר"ן הכ"מ כו' גבי לאחר שיחלוץ לך יבמך כו' ורמז בקצרה למ"ש) ולפ"ז מה שמדמה המ"ל פ"ט מהלכות אישות באחד שקידש ע"י שליח אשה שהיתה מקודשת ספק קרוב לו כו' והביא ההיא דלאחר שיחלוץ. ובאמת י"ל דהכא שאני דהוי ספיקא דדינא לדעת הפר"ח ואמנם באמת אינו מחליט הדמיון הך דהכא וההיא דתשובת הר"ן ויש לפקפק קצת ואין להאריך: כג וחזינא ליה למר שדעתו לפרש דברי הרמב"ם משום דאפילו לרב אליבא דר"י בדר"י נמי ספק הוא דילמא מתני' אתיא כר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל אבל לחכמים שפיר תפסי לאחר שיחלוץ דקודם שיחלוץ נמי חידוש הוא ואם כן איכא ס"ס כו' ולדידי צ"ע שאין זה מדרכו של הרמב"ם לבדות ספק מלבו מה שלא נזכר מזה בש"ס ואדרבה מוכח להיפוך דהרי חזינן דאליבא דר"י ור' ינאי רביה דקלסי' מוכרחין אנו לומר דאם אין קידושין ביבמה הוי דשלבל"ע אם מקדש לאחר שיחלוץ וא"כ מאין הרגלים להסתפק ולומר דשמא רב אליבא דר"ה בר"י פליג עליה בהא ולמה לנו לעשות פלוגתא חדשה בחנם ואפילו אם רב ורשב"ל הוי ס"ל הכי מ"מ הלכתא כר' יוחנן לגבייהו ואפילו לדעת הפוסקים בריש האומר דהלכתא כרב לגבי ר"י כיון דשמואל קאי כוותיה מ"מ הא איכא נמי ר' ינאי דסבר כר' ובודאי הלכתא כוותיה ויותר מזה מבואר באשר"י דחולין גבי גלודה ועוד צ"ע האיך יפסוק הרמב"ם דמקודשת ודאי משום ס"ס דכל כה"ג ודאי דשם ספק חד הוא דאין כאן רק ספק שמא יש כאן קידושין גמורים אם לא ואפילו אם נמצא נ"מ בין הספקות עכ"פ היה לו לכתוב בלשון יראה לי כדרכו תמיד. כד השיג על דברי אחי הגאון נ"י בענין לא סמכה דעתה הנה לא מצאתי גלוי דעת להפוסקים רק במבי"ט ז"ל מצאתי שכתב בדין האומר הרי את מקודשת לי לאחר שתתגייר כו' ואינה מקודשת דלא סמכה דעתה וגם מדברי התוס' בד"ה בההוא הנאה משמע קצת כן ואפשר לדחות לפמ"ש בשיטה מקובצת ע"ש ומפורש שם באר היטב כדברי מר וגם מתרץ שם הקושי' שהקשה מר על נכון יעו"ש: כה על מ"ש אחי נ"י שחילוקים של מר בין קטן לקטנה הוא רחב כפתחו של אולם שוי' לנפשי' הדרנא שאי אפשר לאומרו לפי המסקנא וא"כ מדוע בלא בעיל לא חיישי' שמא נשרו והרי הוא ספק תורה כו' ואני תמה דמי מכריח אותנו לזה והלא מר עצמו באות כ"ב מודה דהרשב"א ויתר הפוסקים לא ס"ל כוותיה בטעמא דמילתא דבעי גט אף בלא בעיל ונתנו טעמים אחרים כמבואר ברש"י בנדה וא"כ לפי המסקנא באמת לא ס"ל כלל להך סברא ודמסתמא קידש שיחולו לאחר שיגדיל אפילו בקטנה אלא אמרינן שדעתו רק אקידושין דרבנן לבד רק דבס"ד היה ה"א לומר כן רק ע"ד הבירור ובמסקנא אפילו ספיקא נמי לית בי דעת הרשב"א ויתר הפוסקים אלא כל שבעל אמרינן דלשם קידושין בעל (וגם י"ל דלכך מותרת משום ס"ס וכמ"ש מר בעצמו ובתשובתו הראשונה ואע"פ שהדברים ספק בש"ס דהוא אבעיא דלא איפשטי' דשמא גדלו בהדה מ"מ שפיר י"ל בכה"ג ס"ס כמבואר ביו"ד סי' נ"ט גבי גלודה ואמנם לא נעלם ממני שדעת קצת פוסקים שאין לצרף זה לס"ס ואמנם מר כ' ג"כ שהאריך בזה דלא כהב"ש ואין הפנאי מסכים להאריך כראוי וא"כ גם ספק זה מצורף לס"ס וכיוצא בזה כ' מר לעיל לעשות ס"ס מספיקות כאילו בשיטת הרמב"ם גבי לאחר שיחלוץ יבמיך) ומבואר בחידושי ז"ל בסוף דמספיקא לא סמכינן כו' היינו לפי דהוי משמע דבלא בעל אע"פ שלא גדלו א"צ גט אפילו מדבריהם אלא צ"ג מדבריהם אע"ג דלא אמרינן גדלו לו בהדה. והיינו מטעם שכתב רש"י: כו השיג שאין סברא כלל לחלק בין דידיה לדידה וכתב דגרע משתיקה דלאחר מתן מעות הנה במכתב בני ובאחי ראיתי ג"כ שכתבו זה והביאו ראיה ממהרי"ק שורש ל' ועיינתי שם וראיתי שבהדיא כ' לחלק בזה אחר שהביא מ"ש איש ריבי דקידושי קטן מהני ודברי החולקים וכ' דאף החולקים מודים בקטנה יעו"ש באורך ובש"ע סי' ל"ז דיש דעות דאפי' באב אם שתק מהני ובנ"ד יתומה שנשאת נלענ"ד דלא הוי שתיקה לאחר מ"מ כיון דאנו רואין שיושבת תחת בעלה זה הוי הוכחה שנתרצית בקידושין והרי כשגדלה יודעת שכך היה כוונתו מתחלה שתתקדש לו לאחר שתגדיל ותתרצה ואמנם הרשב"א שפסק וז"ל דעשאן כמתנה כו' נלענ"ד שכוונתו דתקנת חכמים כך הוא כמו שחילק מר משא"כ בקטן מסתמא א"ל דהוי כמתנה: